כך נראה דף הבית של האתר "בחדרי חרדים" אתמול, ערב פסח, בשעות הצהריים: הכותרת הראשית הוקדשה לכתבה שתיארה את בדיקת החמץ אצל האדמו"ר מפרימישלאן, מתחתיה הופיעה הפניה לכתבת תצלומים על הגעלת כלים בירושלים, בהמשך גולל האתר סיפור על אב ובן עבריין שהתפייסו לקראת ליל הסדר. סקופ מרעיש בישר על משפחה חרדית שהמריאה מניו-יורק לישראל וסבל אמריקאי נעלם עם חפציה כשבתוכם טלית עם עטרה עשויה כסף, וסרטון וידיאו הביא שיר חדש מפיו של זמר חרדי פופולרי.
דף הבית של "בחדרי חרדים" אתמול הציע לגולש תפריט מגוון של תכנים: ידיעות וכתבות חדשותיות, גלגל מבזקים, טורים אישיים – אם מקוריים ואם בסינדיקציה (ובהם כותבים מוכרים גם לציבור החילוני, כמו ידידיה מאיר וקובי אריאלי), שפע של מדורים, מהם לקוחים מהעיתונות החילונית (בענייני כלכלה ומחשבים – מ"דה-מרקר"), פינות בענייני בריאות, מדע ואוכל, דף מיוחד לאשה החרדית ואפילו ריכוז של מידע באנגלית. במלה אחת – "בחדרי חרדים" הוא אתר תקשורת לכל דבר, ואף על פי כן דורשת עתה המשטרה לסגור אותו כאילו המוסד העיתונאי הזה כולו אינו אלא חזות מיתממת, מתוכננת מראש, של פעילות עבריינית נפשעת.
ניצב ניסו שחם, בביקור בישיבת בעלז, 25.12.11 (צילום: יואב ארי דודקביץ')
יש לזכור: "בחדרי חרדים" הוקם לפני עשר שנים כרשת חברתית שנתנה מענה לרחשי הלב של הדור הצעיר בציבור החרדי. הרשת סיפקה מסגרת דיון עכשווית, פתוחה יחסית, לבני הקהילה החרדית שביקשו לתקשר זה עם זה ולהתבטא באופן חופשי, ללא מורא רבניהם, על הנושאים המעסיקים אותם. האתר הזה הידהד את הרשתות החברתיות שקמו בציבור החילוני והיה, ללא ספק, קריאת תיגר על הממסד החרדי ובה בעת קריאת כיוון שבישרה על רצונם ונכונותם של צעירים חרדים להנמיך את גדר ההפרדה החוצצת בינם ובין המדינה שבה הם חיים.
במרוצת השנים התפתח "בחדרי חרדים" מרשת חברתית לאתר תקשורת גדול שיש לו נוכחות חזקה בעולם החרדי. לאחרונה נחשפו חשדות להתנהלות עבריינית חמורה מצד כמה מעובדיו הבכירים. הם חשודים שהפכו את האתר למסחטת כספים, כשהם מנצלים את תפוצתו התקשורתית הרחבה כדי לאיים על אנשי עסקים, גורמים מסחריים ודמויות מוכרות בעולם החרדי בפרסומים מביכים, אם לא ישלשלו לכיסיהם סכומים גבוהים. כדי לאשש את החשדות האלה מבקשת עתה המשטרה לסגור לחלוטין את האתר, בנימוק שבדרך זו יוסר מעל הנסחטים האיום בפרסום פוגעני, והם ישתפו פעולה עם החוקרים ויאפשרו להם לחשוף את מלוא ממדיה של ההתנהלות העבריינית המיוחסת לאחדים מראשי האתר.
הדרישה הזו מקוממת, ומפתיע להיווכח בשאננות שבה היא מתקבלת בכלי התקשורת, בארגונים האמונים על הגנה על חופש הביטוי, ובציבור בכללו. למשטרה יש נימוק אחד בדרישתה להסיר כליל מהרשת את "בחדרי חרדים" – נוחיות החקירה. כשם שמנקודת מבטו של פטיש, כל בעיה היא מסמר, כך, בעיניו של ניצב ניסו שחם, מפקדו המחוספס והמסור של מחוז ירושלים, את האתגר החקירתי שמציבים כמה מראשי "בחדרי חרדים" יש לפתור על-ידי סילוקו של האתר מן העולם. שחם מתייחס לכלי תקשורת מרכזי ופעיל כאילו הוא זבוב שיש למחוץ אותו. מול עיניו עומדת תכלית אחת – להאיץ את החקירה, להגיע במהירות לתוצאות, לזהות ולאתר את כל הנפשות הפועלות בשערורייה הנחקרת, ולהמשיך הלאה למשימותיה הבאות של משטרת ירושלים. שחם נראה כמי שמתעלם מהשלכות דרישתו על חופש הביטוי ועל מעמדה של התקשורת, וכמי שאינו משקלל את יעילות החקירה מול כללי המשחק המקובלים בדמוקרטיה מפותחת.
"בחדרי חרדים" אינו ארגון מאפיונרי, מהיסוד עד הטפחות, שמתחזה לאתר תקשורת; זה מיזם אינטרנטי המציע תכנים עיתונאיים מובהקים בצד מידע צרכני מגוון, שצמחו בו כמה תפוחים רקובים (על-פי החשד). תפקיד המשטרה לטפל בתפוחים ולא לעקור את העץ. הרף הנורמטיבי המנחה בעניין זה, שאמור להיות מול עיני המשטרה, הוא פסק הדין בעניין "קול העם" משנת 1953, שכונן את עקרון חופש העיתונות בישראל. גם אז, לפני 60 שנה, טענו רשויות השלטון כי כלי תקשורת (עיתון "קול העם", בטאונה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית) מסכן את שלום הציבור. גם אז התרופה שנשלפה היתה צו סגירה לעיתון המציק. בג"ץ במדינה בת החמש היה נאור וחכם דיו כדי לקרוא את השלטון לסדר וללמד אותו לקח לדורות – חופש הביטוי הוא ערך נעלה והוא מתחרה בערכים הנגזרים מצורכי ההתנהלות של המשטר.
ניצב שחם מוכיח בימים האחרונים שהוא לא הפנים את השיעור שהנחיל לדמוקרטיה הישראלית בית-המשפט העליון; וכלי התקשורת, בשתיקתם אל נוכח דרישתה של המשטרה לסגור את "בחדרי חרדים", מעידים שהם שכחו אותו – אחרת היו מתאחדים בקריאה ליועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין לדחות את בקשתו של שחם.