הבחירות בקדימה היו האירוע הפוליטי של השבוע. כולם עסקו בשאלה "ציפי" או "שאול" ותוצאות הבחירות, שבהן הסתבר שמופז הביס את לבני, היו הפתעה גדולה. את מי זה בדיוק הפתיע חוץ מאשר את הפרשנים הפוליטיים, לא לגמרי ברור, אבל העיקר שהיתה הפתעה, היתה דרמה, ועכשיו אפשר לדבר על זה.

איילה חסון דיברה על זה, יחד עם הפרשן הפוליטי של קול-ישראל, חנן קריסטל. בימי חמישי בבוקר מגישה חסון את התוכנית "הכל דיבורים" ברשת ב' ואת השעה הראשונה היא הקדישה, באופן טבעי, להתרחשות הפוליטית שהיתה הדבר הכי חם בכלל ביום האתמול. לא נורא.

את מחצית השעה הראשונה בילתה חסון עם יועץ התקשורת של לבני, משה דבי. דבי, לדבריו, אינו חבר קדימה. הוא מה שמכונה באנגלית בשם hired help, פועל שהובא על-ידי הבוסית כדי לעזור לה לשווק את המסרים התקשורתיים שלה. ביום שאחרי, כלומר ביומיים שאחרי, דבי מקבל כמעט מחצית שעה של פריים-טיים רדיופוני, כאשר בחלק לא מבוטל מהמקרים הוא לא ממש יכול לספק תשובה, כי מה לעשות, הוא לא ציפי לבני – הוא אפילו לא חבר מפלגה.

את המחצית השנייה של השעה בילתה חסון עם ליאור חורב, העובד עם שאול מופז. חורב הוא לא יועץ תקשורתי. יועצים תקשורתיים הם היחצנים של פעם. חורב הוא יועץ אסטרטגי. כעת זה חורב שמדבר עם חסון ומסביר לה מדוע מופז ניצח, וחשוב מכך, אם מופז יפנה כעת ללבני ויבקש ממנה להיות מס' 2 שלו.

ז'אנר הראיונות עם האנשים שאינם האנשים החשובים בסיפור, אבל הם האנשים היחידים שמוכנים להתראיין ו/או שרוצים להתראיין ו/או שנשלחים להתראיין כדי שהבוס שלהם לא יתראיין, הפך למכת רדיו בשנים האחרונות.

כאשר רצו לברר סוגיה כלשהי עם הנשיא קצב היו אלה יועצי התקשורת שלו שהתראיינו ברדיו וכמובן עורכי-הדין הפעלתנים שאת שירותיהם שכר. למעשה, עורכי-דין הפכו סחורה חמה ברדיו, ואין זה נדיר להאזין לאייטם שלם שבו שני עורכי-דין, שמייצגים שני צדדים, מתווכחים ביניהם. לפעמים התוצאה היא קומית ממש (עו"ד א: "מרשי טוען שהוא לא רימה את מרשתך". עו"ד ב: "ובכן, מרשתי מביעה פליאה על כך שמרשך טוען שהוא לא רימה את מרשתי בשעה שמרשתי יכולה להציג הוכחות שמרשך גנב ממנה". מראיין: "טוב, כנראה שלא נצליח לפתור את חילוקי הדעות. תודה רבה לעו"ד א' ותודה רבה לעו"ד ב'. ועכשיו שיר").

גם בתוכניות הספורט השתלטו המתווכים על השיח, ולא פעם כאשר שחקן מורחק לכמה משחקים לאחר שהורשע בבית-הדין המשמעתי, לא השחקן עולה לשידור, כי אם הסוכן שלו, שמסביר מה בכוונתם לעשות, מה חושב השחקן על העונש, האם הוא מתכוון לערער וכן הלאה.

ז'אנר הראיון דרך פרוקסי הוא ז'אנר רדוד במיוחד, ומשום מה השדרים ברדיו מוכנים לשתף איתו פעולה. התוצאה היא ראיונות עמוסים בספקולציות, התחכמויות, התחמקויות ושאר גמגומים. הערך שקיים בראיונות מסוג זה נמוך מבחינה ציבורית וירוד מבחינה תקשורתית. אם האדון מופז וגברת לבני לא רוצים להתראיין לאיילה חסון, תתכבד חסון ותמצא אייטם אחר במקום ללהג עם העוזרים שלהם.

הלו, יש מישהו בפנים?

רגע לפני שאני מסיים לבקר את חסון וחבריה על הנוהג הנפסד לדבר עם מתווכים במקום עם האנשים עצמם, אני פותח את "ישראל היום" של הבוקר ומוצא בו שתי תמונות, האחת בעמוד הראשון והשניה בעמוד השלישי, בשתיהן מככב שאול מופז. בתמונות נראה מופז כשהוא מניח את ידו על האבנים הקדושות של הכותל המערבי. בעוד שבעמוד הראשון (תצלום: דוד ועקנין) עיניו עצומות בכוונה גדולה, בעמוד השני (תצלום: אי.אף.פי), עיניו מביטות מעלה כאשר פניו רציניות, כמי שמבין שגורל עם ישראל הונח על כתפיו.

יש נקודה נוספת המשותפת לשתי תמונות אלו. למרות ששתיהן צולמו מזוויות הפוכות – האחת מימין למופז והשניה משמאל למופז – בשתיהן מופיעים ברקע צלמים אשר מצלמים את מופז מניח את ידו על האבנים הקדושות של הכותל המערבי כאשר ברקע צלמים מצלמים את מופז מניח את ידו על האבנים הקדושות של הכותל המערבי כאשר ברקע צלמים מצלמים את מופז.

צרכן התקשורת המתוחכם מבין היטב במה מדובר. מופז לא התעורר בבוקר והחליט לבקר את האבנים הקדושות של הכותל המערבי כי נפלה עליו רוח הקודש. תחת זאת, מדובר באירוע מבוים ומתוזמר היטב בו מופז מצטלם כמי שמודה לאל ומבקש את הנחייתו ועזרתו בביצוע המשימה הכבדה שהוטלה עליו: להביא יותר מ-12 מנדטים לקדימה (וכמובן להציל את עם ישראל שגורלו הונח על כתפיו).

ואיך זה קשור לאיילה חסון ולבעיית ראיונות הפרוקסי? בפוליטיקה שבה גם כאשר האנשים עצמם, המרואיינים עצמם, במקרה הזה שאול מופז, עושים עצמם ליאונרדו דה-קפריו בתפקיד דרמטי אין זה משנה מי מתראיין: זה ארטיסט וזה שחקן, זה מדברר וזה בובת פיתום של דובר.

סלחי לי איילה; המשיכי לראיין את היועצים התקשורתיים כאוות נפשך, ממילא כולם עושים הצגות.