קצת משונה שבטור דעה של עורך מגזין תקשורת, הבודק את מידת השפעתו של צה"ל על החברה האזרחית בישראל (ספוילר: צה"ל מנצח בסוף), לא מוזכר במלה הפיל הגדול העומד במרכז הזירה התקשורתית וקובע מראש את התוצאה – הרדיו של הצבא. כאשר כלי תקשורת מהחזקים במדינה, אם לא החזק שבהם, נשלט על-ידי הצבא, מתוקצב על-ידי מערכת הביטחון ועובדיו מגויסים – בכל מובני המלה – על-ידי מנגנון הגיוס של הצבא, תוצאות הקרב על האזרחיות הישראלית מוכרעות מראש.

רבים מאנשי התקשורת בישראל הם בוגרי הרדיו הצבאי, ולכן, מן הסתם, הם אינם מתמודדים באופן נוקב וגלוי עם הישות האוקסימורונית של צבא ותקשורת חופשית. הם מעדיפים, וזה מאוד מובן, להגן על בית-גידולם, אם מטעמים של נאמנות ואם מטעמים של כדאיות. לא כדאי להסתבך עם גל"צ.

כותבת שורות אלו, שאינה מתפרנסת מתקשורת, אולם מחזיקה לאורך השנים בפינות דעה קבועות בגופי תקשורת שונים ("שי ודרור", ynet, "הארץ" לפעמים, ולאחרונה פינות ברשת ב' ובערוץ הכנסת), הביעה את דעתה על הצורך בבדיקה מחודשת של החזקת גוף שידור על-ידי הצבא, וזכתה במתקפה אישית, הן בשיחות פרטיות לביתה והן ממיקרופונו של מר מולי שפירא, שבמונחים צה"ליים ניתן להגדירה כזובור (פרטים עסיסיים שמורים אצל הכותבת), וכמובן בהמשך להתעלמות מוחלטת, שעבור מי שמתפרנס מתקשורת (לא אני, כזכור) היא גזר דין מוות.

לכאורה, חנוך מרמרי יכול שלא לשייך לתחנה הצה"לית כל פגיעה באזרחיותה של ישראל. בשעות הפריים-טיים שלה, התחנה אינה יותר ממלכתית-לאומית ו/או מיליטריסטית יותר מגופים אחרים. אך בעצם מהותה טמון זרע הפורענות. בעצם הרעיון שצבא יקבל מנדט להכשרת אנשי התקשורת בישראל, שמנגנון המיון שלו – שהוא כנראה לא כל-כך מוצלח אם בוגי הגיע להיות רמטכ"ל – יקבע מי מתאים. שהצבא יקבע את תוכני ההכשרה ושזו תהיה בעלת אופי צה"לי, כולל רס"רים ותורנויות מטבח. שמגזרים שאינם חייבי גיוס, כמו ערבים וחרדים, יודרו מראש מההכשרה. שהתקציב יגיע ממקורות המטפחים את המיליטריזם הישראלי, וכמובן שבשיקולים המערכתיים, במקביל להתחשבות בשיקולים ענייניים-מקצועיים, יקבל  צה"ל קדימות יחסית לכל נושא אזרחי אחר.

הרי אם למשל היה איגוד העוסקים הדנטליים בישראל, ולא צה"ל, זוכה מהמדינה לגוף תקשורת משלו, לא "קולה של אמא" היה משודר, אלא "סתימה של אבא", ולא "על אזרחי" – קצינים בכירים פורשים זוכים לליטוף אגו – אלא "קדחתי די", רופאי שיניים בדימוס הופכים לרקדני סלסה.

אם חפצי חיים אזרחיים אנחנו, עלינו לדרוש רפורמה כוללת של כל השידור הציבורי בארץ, האזרחי והצבאי, והאחדתו לגוף אחד, יעיל, שקוף והוגן, תוך קביעת מנגנון רחב לקליטת עובדים מכל שדרות החברה הישראלית. יש לשמור על פרנסתם וכבודם של כל מי ששייכים לגופים שיעברו את הרפורמה. מרמרי דורש הכרה גם בגילויי אומץ אזרחי. הקריאה הזאת – לכלול את גל"צ ברפורמה – דורשת אומץ אזרחי. מניסיון אני אומרת. אני דורשת לשאת משואה ביום העצמאות הבא, או לפחות לשיר עם הרמטכ"ל בגינת הנשיא.