ביום ראשון השבוע דנה הממשלה בהצעת החוק שמוביל שר התקשורת גלעד ארדן בעקבות המלצות ועדת לנדס לסגירתה של רשות השידור ופתיחתה מחדש. הממשלה אישרה את ההצעה, ומדבריו של ראש הממשלה היה אפשר להבין את אופי הפשרות שיידרשו בהליך החקיקה כשההצעה תגיע לזירה המורכבת יותר של הכנסת: כרסום בהפרדה המוחלטת שהוכתבה בדו"ח לנדס בין רשות השידור הנוכחית לזו העתידית, כמו גם בסמכות שהיתה אמורה להיות למנהלי הגוף המשדר החדש לבחור עובדים ללא מחויבות כלשהי כלפי עובדי הרשות הקיימת.
ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התקשורת גלעד ארדן (צילום: גדעון מרקוביץ')
"עובדי הרשות הטובים, ויש רבים כאלה, ימשיכו לעבוד ברשות החדשה, ועובדי הרשות שיפרשו יזכו לתנאים הולמים והוגנים", צוטט נתניהו בידיעות שדיווחו על ישיבת הממשלה. "אני חושב שהרפורמה הזאת היא חיונית. אנחנו רוצים שידור ציבורי יותר חזק. הוא צריך להיות יעיל, הוא צריך לעבור שינוי שקוראים לו במשך שנים רבות, ואני מאוד מעריך את העובדה שאתה, גלעד ארדן, מביא את הרפורמה הזאת בפנינו. היא לא בלי בעיות, היא בוודאי גם תעבור שינויים כאלה ואחרים במהלך החקיקה, אבל הכיוון הוא ברור והתוצאה לדעתי גם מובטחת".
כעת מה שנותר לראות הוא איזה צד במשא-ומתן המורכב זה יצבור הישגים רבים יותר עד להגעתו לקו הסיום, אם בכלל.
החשד המיידי
באותו יום ראשון גם דווח כי אחד משני השרים המתנגדים להצעת החקיקה שהוביל ארדן הוא ישראל כץ, שר התחבורה. כץ תלה את התנגדותו בעיקר באופן שבו הוחלט לשנות את הרכב מימון השידור הציבורי ולהעמיסו על כתפי הנהגים – כהגדרתו – כחלק מאגרת הרישוי.
התנגדות זו של כץ, כך כתב נתי טוקר ב"דה-מרקר", קנתה לו משדר מפרגן בתוכנית מיוחדת ששודרה ברשת ב' ועסקה ברשות הלאומית לתחבורה ציבורית. המשדר, שהשר כץ התארח בו, אף הביא לביטולה של התוכנית המוזיקלית הוותיקה "רגעי קסם".
שר התחבורה ישראל כץ (צילום: נתי שוחט)
החשש לשוחד מיקרופון בהקשרים של רשות השידור ולאינטרסים זרים המשפיעים על שיבוץ תוכניות ואורחים אינו חדש והיה לו במה להיאחז בעבר, אך דומה כי הפעם התמונה ודאית פחות. כפי שהסביר מאוחר יותר השבוע נציב תלונות הציבור של הרשות, דדי מרקוביץ', בפאנל שנערך ביום רביעי במכללת נתניה ועסק במסקנות ועדת לנדס ועתיד השידור הציבורי, שיבוץ התוכנית לשידור נעשה כבר לפני חודשיים, לפני שנודע מתי תגיע הצעת החוק לדיון בממשלה.
מרקוביץ' אף סיפר כי התוכנית "רגעי קסם" מבוטלת במהלך השנה עשרות פעמים לשם שיבוצם של משדרי אקטואליה מיוחדים שונים, וכי ביטול התוכנית אף מוזכר מעת לעת בדו"חות ביקורת של נציב תלונות הציבור ברשות.
יש בסיפור הזה כדי להעיד על החשדנות המיידית שבה נתפסת כל פעולה ברשות השידור ועל הנטייה לייחס לכל מהלך כוונה נסתרת. זהו אולי אחד הסימנים הברורים ביותר לצורך בשידור ציבורי חדש, שיוכל לשקם את האמון הבסיסי בינו לבין קהלי היעד שלו.
עוד כמה עובדות
הראיון הטעון שקיימה אילנה דיין עם רקפת רוסק-עמינח בתוכנית "עובדה" המשיך להכות השבוע גלים. בטורו השבועי ב"דה-מרקר" קבע גיא רולניק כי "ההכרזה בפריים-טיים על קיומו של מועדון המורכב מבנקאים, מנהלי חברות ביטוח וטייקונים מסמנת את קו פרשת המים של העיתונות בישראל ואת המשך תהליך החזרת חוט השדרה לאנשים שאמורים להגן על האינטרסים של הציבור".
גיא רולניק, 29.12.13 (צילום: "העין השביעית")
תמונת המציאות מורכבת יותר מזו שרולניק מנסה לצייר, ולנוכח התגובות שאיפיינו את הראיון עם רוסק-עמינח, ספק אם תתראיין בקרוב שוב לכלי תקשורת מרכזי או שנזכה לראות ראיון כזה מעמיתיה מנהלי הבנקים.
גם תלונותיו של רולניק על כלי תקשורת שונים שהגיעו באיחור לפרסומים על אודות המועדון, סממניו וחייליו היו צריכות להיות אולי גורפות וכוללניות פחות ולהבחין בין כלי תקשורת אלה ואחרים. עם זאת, אין ספק שמדובר בראיון שייזכר כאן תקופה ארוכה בשל חריגותו בנוף העיתונאי שלנו.
ראוי להתעכב על נקודה אחת נוספת שלה היבטים משפטיים ואולי לא באה לידי מיצוי בראיון. במהלך הראיון נשמע הדיאלוג הבא בין דיין לרוסק-עמינח:
"יש חוב של חברה ואין לה כלום, זה מחוק. ברור שאם היה קורה ההסדר, אז היה הרבה יותר טוב ללאומי ולבעלי המניות שלו. עד היום עוד אין הסדר באי.די.בי. שום דבר טוב לא יצא. אנחנו פשוט הבאנו למצב – אנחנו המדינה – ששום דבר פה לא מסתדר. שום דבר לא נסגר. התפקיד שלי זה לדאוג לכסף שלכם. אני רציתי לעשות את מה שטוב לבנק (...) מה אכפת לי אם זה טוב לדנקנר. אני שומרת לך על הכסף ואעשה מה שטוב לתפקיד שלי, שהוא הבנק", הסבירה רוסק-עמינח את החלטתה לחתום על ההסדר.
דיין: "את ידעת שאותו דנקנר היה תלוי בך, כי אם את תאשרי את הסדר החוב הזה, הוא יישאר באי.די.בי, והנה את מסכימה למחוק לו 150 מיליון שקל".
רוסק-עמינח: "את מצפה ממני כמנכ"ל בנק שאעשה כל דבר שאני יכולה כדי לגבות את החובות? [...] היית שמה את כספך בבנק שהיה מוותר על מאות מיליונים כדי לחנך מישהו? אם אחליט שאני מוותרת על 150 מיליון שקל, זה יורד מהשווי של מניות לאומי, זה יורד מהפנסיה שלך. המוטיבציה שלי בהסדר חוב זה איך אני מועילה לבנק".
דיין: "ובהזדמנות הזאת מועילה גם לדנקנר [...] זה אותו נוחי דנקנר שהיה מלך ההר, שקיבל במשך שנים לא רק ממך, בוודאי גם מהבנקים המתחרים, כמעט כל הלוואה שהוא רצה, כמעט בכל תנאי שהוא רצה, וכשהוא לא החזיר אותן הוא המשיך להיות מלך ההר".
רוסק-עמינח: "הוא היה מלך כשעשו ממנו מלך. ומי שעשה ממנו מלך זה לא לאומי. בנק לאומי לא מימן אותו באופן אישי מעולם. לאומי מימן את גרעין השליטה באי.די.בי, שהיה שווה מיליארדים. אין ספק שהיתה התרסקות באי.די.בי. וכמובן שכל המשק – ואני מניחה שגם הרגולטורים – אף אחד לא ידע לבוא ולהגיד, או.קיי, מהיום שנתיים קדימה אי.די.בי תקרוס. גם אנחנו לא".
אילנה דיין ורקפת רוסק-עמינח ב"עובדה", 23.4.14
בריקוד המעגלי הזה שבין המראיינת למרואיינת שלה, נותר הרושם שהמנכ"לית עומדת על כך שפעלה לטובת הבנק. גרסתה לא אותגרה בהקשר זה מספיק. בדיאלוג באשר לשיקול המנחה הלגיטימי והענייני שצריך להנחות את הבנק ואת מנהליו בהחלטה אם להגיע להסדר חוב, צודקת עקרונית רוסק-עמינח שנוחותו או האינטרס של הלווה (דנקנר) אינם צריכים להיות שיקול בקבלת ההחלטה ושהשיקול המרכזי (אם לא הבלעדי) היא טובת הבנק. כך קובע גם החוק וזאת גם הגישה בפסיקה בדיני תאגידים.
אבל טובת הבנק (התאגיד) – וכאן ההחמצה של המראיינת והמסר המטעה בתשובתה של מנכ"לית לאומי – אינה נמדדת בשאלת גבייה נקודתית של 150 מיליון שקל מתוך חוב גדול פי כמה, שרובו לא נגבה (גם אם הוא נטול בטחונות וכו'). השיקול הנוגע לטובתו הרחבה של הבנק מורכב גם מהיבטים של ניהול סיכונים רוחבי ועתידי, ולא רק נקודתי וקצר מועד.
כשהשיקול הגדול והמורכב אינו נשקל – יש כאן לכאורה הפרה של חובת זהירות מצד נושא המשרה כלפי הבנק, ובכך יש גם פגיעה בבעלי מניותיו (ובציבור הרחב בעקיפין). אם יש בתמונת השיקולים גם אינטרסים זרים – אנחנו כבר עוסקים בחשש להפרתה של חובת האמונים.
השיקול המלא שרוסק-עמינח היתה צריכה לשקול בהקשר זה היה צריך להביא בחשבון גם את העובדה שהלווה הוא שחקן חוזר שאולי כבר מחלו לו בעבר על חובות והעמידו לרשותו אשראי חדש, ככל הנראה בתמחור לא נכון ובלי בטחונות מתאימים, בהתחשב בהיסטוריה העסקית שלו. זאת גם בשים לב לעובדה שייתכן מאוד שגם בעתיד ייערכו עסקאות העמדת אשראי מול אותו לקוח.
שיקול הדעת הכולל צריך להביא בחשבון את האפקט הרוחבי שיש להחלטה שלא למחול על רוב החוב ולנקוט פעולות למיצוי הגבייה גם מול לווים גדולים ובעייתיים אחרים. הוא צריך להתייחס לשאלה אם הבנק יצא נשכר ממהלך שבו כתוצאה מוויתור על הסדר ועמידה על תשלום החוב, לווים אחרים ייקחו פחות סיכונים בעתיד, וכך ניתקל בפחות חובות בעייתיים והסדרים, וודאות ההחזר תגדל.
עוד צריך להביא במסגרת שיקול הדעת הנכון והמקיף את ההשלכות על לווים אחרים ומגזרים אחרים שמולם עובד הבנק ועל עניינים כמו סבסוד צולב של עלות האשראי האבוד על-ידי ציבורים אחרים, שהאשראי שלהם יתייקר כתוצאה מכך. כל אלה יכולים להביא לפגיעה בעסקי הבנק, שתעלה על התועלת שמגולמת בכסף שמשולם בהסדר (גם מעבר למחיקת החוב).
אחרון חביב בשורת השיקולים האלה צריך להיות האפקט הכולל שיש למחילת חוב כזו על הקשר העסקי שיש לבנק עם ציבור לקוחותיו המגוון והפגיעה במישור התדמיתי, שגם הוא חלק אינטגרלי בבחינת טובת הבנק.
שתי הערות לסיום
הפשע: אנושיות. בשבוע שעבר נערך דיון בתוכנית "תיק תקשורת" בעקבות תלונת האגודה לזכות הציבור לדעת נגד הבעת דעה של אשרת קוטלר כשהיא מגישה את מהדורת החדשות בערוץ 10. בחודש שעבר סופקו כאן נימוקים לסברה כי הבעת דעה מצדם של מגישים יכולה להיות עניין חיובי לעתים, אך הביקורת של יעקב אחימאיר באותה תוכנית של "תיק תקשורת", שהלין על כך שלא ניתנה זכות התגובה לאייל גולן (מושא ביקורתה הנזעמת של קוטלר), מצדיקה את חידודה של נקודה נוספת.
אושרת קוטלר (צילום: מתניה טאוסיג)
בניגוד לדיווח עיתונאי עובדתי, במקרה של הבעת דעה מובחנת ומופרדת מהדיווח אין הכרח אוטומטי בהבאת תגובתו של מושא הביקורת. על מיידיות התגובה והאיזון אין הוראות מחמירות גם בתקנון האתיקה, וממילא במקרה שהדברים משאירים טעם חד-צדדי, שהוא עניין מובנה בהבעות דעה, אפשר לאזן אותם באופן הולם גם בהמשך השידורים. קוטלר אמנם מגיבה לעתים בצבעוניות יתר ובסגנון שאינו מתאים לטעמו של כל צופה, אך זה כבר יותר עניין של טעם ופחות של סטנדרטים עיתונאיים מקצועיים.
קוטלר, כך נראה, היא טיפוס אמוציונלי. בשבוע שעבר ראינו כיצד התקשתה להתגבר על התרגשותה ודמעותיה בסיומו של דיווח במהדורה שהגישה. בעבר דווח על התפרצות זעם שלה שנבעה מתנאי שידור בעייתיים באולפן הזמני של חדשות 10 בירושלים (וגם בכך עסקתי בעבר). עד כמה שזה מפתיע, עדיין מותר לעיתונאים להיות אנושיים כל עוד מקצועיותם אינה נפגעת. על אנושיות עדיין אין איסור בכללי האתיקה, וטוב שכך.
שוויון ועצמאות. ביום העצמאות צייץ כתב חדשות 2 חיים ריבלין ציוץ מעניין. "על הנחיית טקס המשואות אמש בהר הרצל שעמד בסימן העצמה נשית", כתב ריבלין, "קיבלה שמירה אימבר 7,000 ש"ח, אריה אורגד 10,800 ש"ח. בושה". לציוץ נלוותה תמונה של מסמך ועדת המכרזים ובו סכומי ההתקשרות. אכן, האפליה בין מנחי הטקס אינה רק פגם ציבורי קשה, אלא שהיא הפרה של הדין. בשנת 2012 קבע בג"ץ בפרשת אורית גורן והום-סנטר כי מדובר באפליה אסורה במקרה שהעובדים מבצעים אותו תפקיד. טוב היה לקרוא בציוצי ההמשך כי שרת התרבות לימור לבנת הורתה להשוות את שכרה של אימבר לזה של אורגד.
על הנחיית טקס המשואות אמש בהר הרצל שעמד בסימן העצמה נשית קיבלה שמירה אימבר 7000 ש״ח, אריה אורגד 10800 ש״ח. בושה pic.twitter.com/FRMnVFcLop
— haim rivlin (@LifeRivlin) May 6, 2014
ציוץ משיק לזה של ריבלין צייצה לינוי בר-גפן. לאחר סיום הטקס בהר הרצל כתבה בר-גפן כך: "אירוניה חותמת את הטקס: לפני כמה חודשים ריאיינו את הבמאית הוותיקה ציפי לבני (כן, היא מכירה את הדאחקות על השם) לסרטון על הקשיים של נשים בענף, והיא סיפרה שגם אחרי עשרות שנות ניסיון נטולות פשלות ומלאות הערכה לעבודתה, עדיין כשיש אירוע גדול תוקעים אותה בכיסא עוזרת הבמאי ונותנים לגבר עם פחות ניסיון להיות הבמאי הראשי. תם הטקס הממלכתי 'בסימן נשים', עולות כתוביות הקרדיט בסיום, ומי מופיעה תחת הכותרת 'ע' במאי'? ציפי. תודה על הכבוד בפרונט, בקונטרול עסקים כרגיל".
אירוניה חותמת את הטקס: לפני כמה חודשים ראיינו את הבמאית הותיקה ציפי לבני (כן, היא מכירה את הדאחקות על השם) לסרטון על הקשיים של נשים בענף>>
— Linoy Bar Geffen (@LinoyBarGeffen) May 5, 2014
גם באפיזודה הזאת יש כדי להמחיש כמה סוגיות כמו שוויון זכויות וייצוג הולם מתקיימות בישראל ברמה הרטורית בלבד. טקס בסימן העצמה נשית המכיל סממנים קטנים של הקטנה נשית. הנקודות האלו שצייצו שני עיתונאים ערניים לא מצאו את מקומן בדיווחים העיתונאיים על הטקס. אף תחקיר לא הושק בהיבטים האלה, הממחישים את הפרקטיקה היומיומית והשקטה המעכבת את השוויון. אולי עתידה של העיתונות החוקרת והמבקרת נמצא בטוויטר? אין לשלול זאת על הסף.