תחקירו של רביב דרוקר בנוגע להתנהלותה של הקרן הקיימת לישראל, שבו עסקנו בשבוע שעבר, גרר עיסוק עיתונאי בקשר שבין קק"ל לבין חברות החדשות של ערוץ 2 וערוץ 10: דרוקר פירסם בבלוג שלו כי חברת החדשות של ערוץ 2 חתמה על הסכם עם הקרן להפקת סרטונים, ואילו נתי טוקר פירסם ב"דה-מרקר" כי ערוץ 10 חתם עם הקרן על הסכם תוכן שיווקי שהיה אמור להתממש במהדורת החדשות, אך לא יצא לבסוף אל הפועל בשל התנגדות אנשי חברת החדשות.
אך בכך לא הסתיים העיסוק של כתב התקשורת והמדיה של "דה-מרקר" בנושא. ב-10.4.14 צייץ טוקר בחשבון הטוויטר שלו כמה ציוצים מסקרנים. "אחרי חשיפת החוזה בין קק"ל לערוץ 10 על תוכן בחדשות" כתב טוקר, "הגיע אלי וידיאו שבו דני רופ מקדם את קק"ל בזמן המו"מ".
טוקר אף צירף קישור לסרטון שבו נשמע דני רופ אומר: "התמונה הפנורמית הזאת נשלחה על-ידי צחי גבריאלי. אגב, הוא היה פעם יועץ ראש הממשלה, אז הוא עבר להיות צלם עכשיו. זה מאגמון החולה של הקרן הקיימת לישראל, קודם כל מקום מדהים אגמון החולה, תמיד מומלץ, ותראו איזה יופי, וזה סימן את היום...". בציוץ העוקב כתב טוקר כי "בערוץ 10, שטענו שההסכם לא מומש, אמרו שזה 'צירוף מקרים', שזה כלל לא קשור למו"מ ולא היה פיילוט לקראת החתימה. אני מפקפק בכך".
ציוציו של טוקר לא הגיעו אל דפי העיתון שבו הוא כותב. מי שחיפש ידיעת המשך לדיווח הראשון של טוקר לא היה יכול למצוא אותה במהדורה המודפסת או באתר האינטרנט. לא רק ב"דה-מרקר" אחזו במידע הזה ולא פירסמו אותו. לפחות כלי תקשורת נוסף ידע על הסרטון אך לא פירסם גם הוא ידיעה בעניין. הסיבה לכך נעוצה ככל הנראה בחילופי דברים בעלי אופי משפטי בין בכירים בחברת חדשות 10 לבין מערכות העיתונים, וחשש שהביעו בייעוץ המשפטי של הגופים המפרסמים מהשלכות של רמיזות לא מבוססות מספיק על ההקשר שבו נאמרו דבריו של דני רופ. המידע נחסך מקוראי העיתונים, אך עד לרגע זה לא הוסר מחשבון הטוויטר של טוקר.
האם באמת ניתן להפריד בין פרסומים של עיתונאים ברשתות החברתיות בתחומי הסיקור שלהם לבין עבודתם בכלי התקשורת שבו הם מועסקים? לדעתי, קשה מאוד לעשות את ההפרדה הזאת, ולא פלטפורמת הפרסום היא זו שקובעת דווקא. אולי נדון בכך בקרוב באופן נרחב יותר, אך בלי להתייחס דווקא לנסיבות הספציפיות של המקרה הנוכחי, הוא מאפשר לנו לפתוח צוהר קטן לסוגיה אחרת, זו של איומים בתביעות דיבה שמפנים עיתונאים כלפי עיתונאים אחרים.
ואכן, כלי תקשורת נוטים לא פעם לאיים בנקיטת הליכים על כלי תקשורת אחרים המדווחים עליהם, גם אם מספר התביעות בפועל אינו גדול. הדברים מגיעים עד כדי כך שיועצו המשפטי של כלי תקשורת מיהר לאיים בתביעת דיבה על עצם תוכן בקשת התגובה שנשלחה אליו, נוסף לאיום על האפשרות שהדברים יפורסמו ככתבה עיתונאית.
התמימים והאופטימים שבינינו היו יכולים לחשוב ולקוות שדווקא כלי תקשורת שחשופים לאיומי דיבה על בסיס קבוע ממושאי הסיקור שלהם יאפשרו למי שמסקר אותם חבל ארוך יותר, ויהיו סובלניים כלפי פרסומים לא נוחים אך בעלי תמיכה עובדתית סבירה. זאת, בשל ההבנה של עקרון העניין הציבורי וזכות הציבור לדעת שגם הם פועלים מכוחו. מסתבר שגם כלי תקשורת נוטים לשכוח את עקרונות הפעולה שלהם כשמדובר בהם עצמם.
צולבים ומצטלבים
באחרונה פורסם שגולן יוכפז, היום מנכ"ל חדשות 10 ובעבר בכיר בחדשות 2 ומגיש ותיק בגלי-צה"ל, הגיש תביעה נגד התחנה הצבאית בשל הפסקת העסקתו בתחנה. אחד מהנושאים המרכזיים בכתב התביעה של יוכפז נוגע להעסקתו המקבילה כמנכ"ל חברת החדשות וכעורך "בוקר טוב ישראל", תוכנית שערך והגיש במשך שנים רבות בגל"צ – גם במקביל לעבודתו בכלי תקשורת אחרים (חדשות 2, רשת). הפסקת העסקתו, כך נטען בתביעה, נבעה מטענת ניגוד עניינים שהועלתה על-ידי גל"צ ביחס לתפקידו כמנכ"ל חדשות 10. זאת, לאחר שקיבל על עצמו את תפקיד המנכ"ל מתוך הבנה שיוכל להמשיך לעבוד גם בגל"צ.
תופעת ההעסקה המקבילה של עיתונאים בכלי תקשורת שונים אינה חדשה, אך דומה כי רווחה לאורך השנים בגל"צ יותר מאשר במקומות אחרים. נוסף ליוכפז ניתן למנות רבים וטובים שלאורך השנים עבדו בתחנה ובמקביל בכלי תקשורת אחרים, ובהם מיכה פרידמן, ניב רסקין, יעל דן, רזי ברקאי, אילנה דיין, אברי גלעד, ג'קי לוי, קובי אריאלי ואחרים.
לכאורה, זכותם של עיתונאים לחופש עיסוק, המעוגנת בחוק יסוד, מאפשרת להם להופיע ולספק את שירותיהם ליותר מכלי תקשורת אחד. מנגד, יש לזכור שהעסקה מקבילה של עיתונאים, במיוחד בתפקידי ניהול בכירים, יכולה לעורר בעיות לא פשוטות.
בניין גלי-צה"ל, 5.11.13 (צילום: "העין השביעית")
השלכותיה של השכירות הצולבת – מצב שבו אדם מועסק בכמה גופי תקשורת או לחלופין על-ידי גוף כלכלי וגוף תקשורת בו בעת – מתחלקות לשני מישורים עיקריים. המישור הראשון דומה ביותר לתופעת הדירקטורה הצולבת. שכירות צולבת יוצרת נאמנות כפולה במישור העסקי, כך שיוצא שבאמצעות תפקידו בגוף התקשורת מנווט השכיר אינטרסים המשרתים את מפעיליו או מעסיקיו בתאגיד כלכלי או בגוף תקשורת אחר.
המישור השני של התופעה נוגע לשאלת העברת התכנים. שכיר הנושא תפקיד בשני גופי תקשורת או יותר, בעיקר אם הם חדשותיים באופיים, נקלע לעתים לשאלת הנאמנות החצויה. הוא אינו יודע למי ממעסיקיו עליו להעביר את המידע שברשותו ומהם הקריטריונים לפרסום שיהיו מבחינתו פרסום אופטימלי. פרסום אופטימלי הוא פרסום של מרבית הפרטים הידועים, היוצר תמונה בלתי תלויה, נטולת משוא פנים ומאוזנת, על רצף ההתרחשויות, תיאור המצב או הווייתם של דברים כפי שהיא אמורה להשתקף בדיווח.
הדילמה הזאת יכולה להחריף כשמדובר בעיתונאי המשמש גם העורך הראשי של גוף תקשורת מתחרה. האם באמת יכול אותו אדם לקיים את חובת הנאמנות שלו כמנכ"ל כלפי החברה המתחרה ובעלי המניות שלה, שלא לדבר על ציבור צרכני התקשורת שהיא אמורה לשרת על-פי חוק, כשבמקביל הוא אמור לגלות נאמנות כלפי כלי תקשורת מתחרה? זאת דילמה קשה שאולי לא ניתן לעמוד בה בסיטואציות מסוימות.
הניתוח הזה מתמקד בעיקר בשאלות של תחרות, הגנת הצרכן התקשורתי ואיכות המוצר החדשות. אלא שתביעתו של יוכפז הוגשה לבית-הדין לעבודה ותיבחן בעיקר במשקפיים של דיני עבודה, ולא של דיני תקשורת. ייתכן כי לטובתו תשחק במקרה זה העובדה שעיתונאים רבים הועסקו לאורך השנים על-ידי המעסיק הצה"לי ועל-ידי כלי תקשורת אחרים בו בזמן. ייתכן שבית-הדין יתרשם גם מעובדות המקרה הספציפי והאופן שבו התרחשו הדברים, פגמים בתום הלב של הצדדים ככל שהיו כאלה ונקודות חשובות אחרות שמשחקות תפקיד משמעותי במגרש דיני העבודה.
לא פעם גילינו כי התוצאה המשפטית שאליה הגיעו בתי-הדין לעבודה אינה התוצאה הרצויה מבחינת עקרונות דיני העיתונות, ולפעמים היא אף סותרת אותם ומנותקת מהם. כך היה למשל במקרה של ג'ואנה יחיאל ("ג'רוזלם פוסט") וה"פלסטיין פוסט" – שם קבע נשיא בית-הדין הארצי לעבודה, השופט המנוח מנחם גולדברג, כי זכותו של המו"ל לכפות את דעתו על עיתונאים באשר לתוכני העיתון גוברת על זכותם של עיתונאים לקיים את עבודתם באווירה חופשית ונקייה מלחצים והתערבויות.
מעניין כיצד יתמודד בית-הדין הפעם עם השאלות השונות הנובעות מהעסקה צולבת של עיתונאים, במיוחד בתפקידי עריכה בכירים, ומה יפסוק בשאלות ניגודי העניינים האפשריים. חשוב להדגיש – ייתכן שליוכפז עומדות טענות טובות במישור דיני העבודה, ובכל מקרה מדיניות עקרונית בענייני העסקה צולבת צריכה להיות מיושמת גם על שאר מגישי ועורכי גל"צ הפועלים ביותר ממסגרת אחת. לא יהיה זה ראוי שרק יוכפז ימצא את עצמו תלוי בסופו של דבר על הצלב של מיגור ההעסקה הצולבת, גם אם הוא הבכיר והרגיש שבשכירים הצולבים האלו.
יאיר לפיד כמשל
השבוע למדנו שהאגודה לזכות הציבור לדעת הגישה תלונה נגד העיתונאית ומגישת החדשות בערוץ 10, אושרת קוטלר, בשל התבטאות חריגה למדי שלה בשוליו של אייטם שעסק בראיון של הזמר אייל גולן ב"ידיעות אחרונות". גולן טען כי "מי שקרע אותי בתקשורת היו יותר אשכנזים מאשר מזרחים", וקוטלר הגיבה: "אני לא אשכנזייה, עוד לא התחלתי לקרוע אותך, אייל גולן, שמעת אותי?".
"הגב' קוטלר בהחלט מוזמנת להביע את דעתה המלומדת והמנומקת במקומות המתאימים לכך, בפובליציסטיקה או בתוכניות אקטואליה בעלות סגנון אישי, כדוגמת 'המגזין'. אולם הקריינות של מהדורת החדשות המרכזית בוודאי אינה המקום לכך", נכתב בתלונה שהועברה לרשות השנייה על-ידי האגודה.
אושרת קוטלר (צילום: מתניה טאוסיג)
אכן, הפרדה בין דעה לידיעה היא אבן יסוד של עבודה עיתונאית. אך ככל שדעות אינן מוגשות במסווה של ידיעות, עצם הבעת הדעה במהלך מהדורת חדשות אינה פסולה רק בשל המסגרת שבה היא נעשית. נדמה לי שאנחנו מבקשים שמגישי החדשות שלנו יהיו מעט יותר מדוגמני ודוגמניות טלפרומפטר או מגישי רצף נטולי אישיות. מגישים, שלא פעם צריכים גם להפגין כישורי ראיון ראויים, נוטים לא פעם להעיר בשולי ידיעות הערות דעתניות שאפשר לחלוק עליהן. כך עושים ועשו לא פעם יעקב אילון, מיקי חיימוביץ', יונית לוי, דני קושמרו, חיים יבין ואחרים.
סעיף 64 לחוק הרשות השנייה, שציטטנו כאן לא פעם, קובע כי "חברת החדשות תקיים שידורי חדשות מדויקים, מהימנים ומאוזנים, ולא ישוקפו בהם עמדותיהם ודעותיהם הפרטיות של מנהלי החברה, עובדיה ובעלי מניותיה". פרשנות מרחיבה של האיסור הזה, כך שיחול גם על דעות פרטיות של עובדי החברה בהקשר לעיסוקם העיתונאי, יכולה להביא לאבסורד של העדר יכולת לספק כל אמירה פרשנית שאינה בגדר עובדה מוצקה. סביר להניח שלא לכך היתה כוונתו של המחוקק כשחשש מהשפעה של אינטרסים פרטיים סמויים על תכנים חדשותיים.
כדאי לזכור גם את המהלך שנעשה ברשות השידור לאחרונה, כשעודכן הקוד האתי שם כדי לעגן את האפשרות להביע דעה בשידור. מהלך זה, שבא לעדכן את קוד נקדי, שהכתיב את כללי האסור והמותר של השידור הממלכתי במשך שנים רבות, מעיד גם הוא על הפנמת הצורך שבהצגת דברי ביקורת, פרשנות וניתוח במסגרת שידורי חדשות – בלי לפגוע בדיוק הדיווח העובדתי. יש לציין שאגודת "לדעת" פעלה גם נגד מהלך עדכון הקוד, שאכן התעכב במשך זמן רב.
סביר להניח שקולות הוויכוח הזה, בין הבעת דעה גלויה של אנשי החדשות שלנו לבין דרישה מהם לסבר פנים חתום, ילווה אותנו עוד זמן רב. כדאי שכולנו נשאל את עצמנו אם לא כדאי שנדע מה חושב באמת מגיש החדשות שלנו על הנושאים והדמויות שהוא מלווה במהדורה, כדי שנוכל לבקר את מידת היצמדותו לעובדות ברגעי המפתח באופן מוצלח ומפוקח יותר. כשאתם עושים זאת, מומלץ להיזכר בכמה מגישי חדשות מן השנים האחרונות שאולי כדאי היה לדעת את עמדותיהם (ככל שאלו קיימות בכלל) בזמן אמת. יאיר לפיד למשל.