קרב נוסף שהתנהל לאחרונה בזירת המקומונים של זכרון-יעקב הגיע השבוע להכרעה. לפני כשנה וחצי פסק בית-המשפט המחוזי בחיפה כי רשת שוקן תפצה את יואב איתיאל ואת המקומון שבבעלותו, "מגזין המושבות", ב-180 אלף שקל. זאת, בעקבות סדרה של העתקות ידיעות וציטוטים על-ידי "כל זכרון", המקומון של רשת שוקן באזור זכרון-יעקב. השבוע פסק בית-משפט השלום בחיפה כי חברת בראל-נכסים בע"מ, שהיתה בבעלות משותפת עם איתיאל, תקבל פיצוי בסך 30 אלף שקל בשל הוצאת דיבה במקומון אזורי אחר בשם "הגפן".

ברקע התביעה מאבק בין המועצה המקומית לעיתון "הגפן" ובין "הגפן" ל"מגזין המושבות". על-פי פסק הדין, בשנת 2009 פירסם "הגפן" כמה כתבות שעסקו בקווי חשמל הסמוכים לבתי מגורים ולמבני ציבור בזכרון-יעקב. בעקבות מכתב ששלח עורך "הגפן" למינהל מקרקעי ישראל, ובו ביקש מהמינהל להימנע מתקצוב העתקת קו חשמל, פירסמה המועצה המקומית מודעה המבהירה את עמדתה ביחס לסוגיה בעיתון "מגזין המושבות".

"שבוע אחרי שבוע הייתם עדים ללחצים המופעלים מצד עיתון 'הגפן' נגד המועצה המקומית והעומד בראשה כי תפעל לאלתר להעתקת קו המתח הגבוה במזרח המושבה, כפי שהתחייבה", נכתב במודעה. בהמשך טענה המועצה כי היא דווקא מעוניינת בהעתקת הקו. "מי מתנגד?", נשאל. "מי משדל במכתב שקרי את מינהל מקרקעי ישראל שלא לקיים את חלקו בהסכם? אומר דבר אחד מעל גבי עיתונו על מנת למצוא חן בעיני התושבים, ובפנייה שקרית למינהל פועל להפרת ההסכם עם המועצה? מי באמת דואג לתושבים? הדברים מדברים בעד עצמם!".

המודעה, שכאמור פורסמה ב"מגזין המושבות", לוותה בכתבה מאת איתיאל, שהידהד בה את המסרים שבמודעה. "מי מתנגד שמינהל מקרקעי ישראל יעביר את הכסף הדרוש להעתקת קו המתח בזכרון-יעקב?", נכתב בכותרת המשנה של הכתבה, ובגוף הכתבה ניתנה התשובה – שמעון שגיא, העורך והמו"ל של "הגפן".

בתגובה למודעה ולכתבתו הנלווית של איתיאל פירסם "הגפן" כתבה נוספת שעסקה בקווי המתח בעיר, אך הפעם הוקדשו כמה וכמה פסקאות גם לעיתון המתחרה, "מגזין המושבות", ולמשרד התיווך שמפעילה חברת בראל-נכסים בע"מ.

"הללויה!", נכתב בכותרת המשנה של הכתבה ב"הגפן", "סוף-סוף מצאה המועצה המקומית זכרון-יעקב, באמצעות משרד-תיווך מקומי השותף בכתב-עט [כך במקור] שעושה יחסי-ציבור לרשות המקומית על חשבון כספי הציבור, את האשם האמיתי לכך שטרם העתיקו את קו-המתח הגבוה מעל שכונת חלומות-זכרון".

בגוף הכתבה נטען כי המועצה המקומית "גייסה [...] משרד תיווך מקומי העוסק בנדל"ן ושילמה לו ממיטב כספי משלם המסים הזכרוני כדי שיפרסם בכתב-העט בו שותף המתווך את הגילוי הנורא ושעל-פיו העיתון 'גפן' ועורכו 'מתנגדים' להעתקת הקו המסוכן ממקומו...".

בהמשך האשימה הכתבה ב"הגפן" את משרד התיווך בראל כי הוא "עושה למען המועצה והעומד בראשה מסע יחצנות מגלומני מתמשך, דוברות תעמולתית מהסוג הירוד ביותר באמצעות כתב-העט בו הוא שותף, וזאת כדי להאדיר את שמו ופועלו של ראש המועצה, וכמו בכל המקרים האחרים, גורף כתב-העט היחצני לכיסו הרבה מאוד כסף עבור פרסום המודעות הללו, כספים שאתה, הקורא היקר, משלם מכיסך...". בכתבה חזרה שוב ושוב הטענה ליחסי תן-וקח בין המועצה האזורית, משרד התיווך והמגזין.

בניגוד ליחסים בין מועצת זכרון-יעקב ל"מגזין המושבות", טענו ב"הגפן" כי המועצה חדלה בשנים האחרונות לחלוטין מלפרסם בו. "במחצית שנת 2008 חדלה המועצה, על כל מחלקותיה והגופים השונים הקשורים אליה, מכל קשר עם 'הגפן', לרבות, ובעיקר, העברת מידע. אבל גם פרסומות", הצהיר שגיא בפני בית-המשפט. "מספר העמודים בעיתון ירד בהדרגה מ-64 עמודים עד ל-32 עמודים, ופחות. [...] היתה מגמה ברורה של חיסול העיתון [...] למעשה, החל משנת 2006 החלה המועצה להעביר בהדרגה את פרסומיה הרבים לעיתון 'מגזין המושבות'".

בעקבות הפרסום ב"הגפן" הגיש משרד התיווך בראל-נכסים, באמצעות משרד עורכי-הדין שינדלהיים, כהן ושות', תביעה לפיצויים בסך 60 אלף שקל מחברת גפן 79 בע"מ, המוציאה לאור של המקומון "הגפן", וגם משמעון שגיא, המשמש עורך, מנהל וכתב ראשי בעיתון, ומדוד בר-יוסף, הכתב שחתום על הכתבה. הנתבעים יוצגו על-ידי עו"ד חיים מינסקי, שלו ולאיתיאל היסטוריה של עימותים.

התובעים ממשרד התיווך טענו כי אין כל קשר של שותפות בין המשרד ל"מגזין המושבות", מעבר לשיתוף פעולה עסקי גלוי, וכי במשרד מעולם לא התקבלו כספים מהמועצה לפרסום המודעה שבמוקד המחלוקת, וכי המשרד מעולם לא נטל חלק במסע יחצנות כלשהו למען ראש המועצה. עוד טענו אנשי בראל-נכסים כי אנשי "הגפן" לא פנו אליהם כדי לקבל תגובה לפני פרסום הכתבה, וכי זו נעשתה בכוונה לפגוע במשרד התיווך ובמי שהיה אחד השותפים בבעלות עליו, איתיאל.

הנתבעים טענו כי הקשרים הקיימים בין משרד התיווך למקומון מעידים כי הנאמר בכתבה אינו שקרי. המקומון, כך נטען, נהנה מתקציב פרסום המועצה בזמן שאיתיאל היה גם אחד מבעלי משרד התיווך. עוד מציינים הנתבעים כי איתיאל הוא יועץ הנדל"ן של המקומון, כותב בו את מדור הנדל"ן, ומפנה ממנו לאתר משרד התיווך.

השופט אייל דורון מצא כי הפרסום נשוא התביעה כלל "בבירור" לשון הרע נגד משרד התיווך. בבואו לבדוק אם חלה על המפרסמים הגנת אמת-דיברתי, מצא כי הטענות שהועלו נגד משרד התיווך בכתבה "אינן אמת". "לתובעת עצמה אין כל שותפות בכתב-העת או עימו, היא אינה מעורבת בפרסום מודעות המועצה בכתב-העת ובוודאי אינה מקבלת תשלום כלשהו בגין פרסומים אלה", הבהיר.

השופט דורון קבע עוד כי הנתבעים לא הצליחו להוכיח שבעיני הציבור בזכרון-יעקב יש זהות, הלכה למעשה, בין משרד התיווך לאיתיאל. "הבאת מספר קטעים, רובם מתוך מדורי רכילות, בהם נזכר שמו של איתיאל בצד שמה של התובעת, אין די בהם על מנת להצביע על זהות מעין זו", כתב השופט דורון.

בהמשך פסק הדין נקבע כי גם הגנת תום הלב אינה עומדת לנתבעים, משום שלא ביררו די הצורך את העובדות בטרם הפרסום, לא פנו אל משרד התיווך כדי לקבל תגובה ולא פירסמו את נוסח התיקון וההתנצלות שהעביר להם משרד התיווך לאחר הפרסום. במקום זאת פירסמו "הבהרה", שלפי השופט דורון, רובה מוקדש "להמשך התנצחות עם איתיאל, אף זאת תוך תיאור עובדתי בלתי מדויק". לפי השופט דורון, "לא רק שהנתבעים לא הראו כי פעלו בתום לב, ולא רק שלא הפריכו את החזקה שקמה בנסיבות העניין כי לא פעלו בתום לב, אלא שנסיבות העניין למעשה מעלות מסקנה הפוכה, לפיה הנתבעים פעלו בחוסר תום לב".

סוגיה נוספת שעלתה בפסק הדין נוגעת לאפשרות לפצות את משרד התיווך. כיוון שהתובעת במקרה זה היא תאגיד, נדרש השופט דורון לשאלה אם ניתן לפסוק לתאגיד פיצויים ללא הוכחת נזק בגין עוולת לשון הרע. "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק", נקבע בפקודת הנזיקין. השופט דורון בחן פסיקות קודמות, המפרשות את לשון חוק איסור לשון הרע במקרים דומים על-פי גישה מצמצמת ולפי גישה מרחיבה, ובסופו של דבר הגיע למסקנה כי ניתן לחייב נתבע לפצות תאגיד בגין לשון הרע גם בלא הוכחת נזק.

"תכלית חקיקתו של סעיף 7א לחוק לשון הרע – משולשת", מסביר השופט דורון. "תכלית אחת יכול ונובעת מן הפגיעה הרגשית, הבלתי ממונית, העשויה להיגרם לאדם בשר ודם כתוצאה מן הפרסום הפוגע. על תכלית 'בלתי ממונית' זו שמה הגישה הראשונה שפורטה לעיל את הדגש. אך ביסוד חקיקת הסעיף עומדות שתי תכליות חשובות נוספות – מטרה הרתעתית, כפי שנאמר במפורש בדברי ההסבר להצעת החוק [...], ומטרה ראייתית, הנובעת מן הקושי המובנה להוכיח נזק ממון הנגרם כתוצאה מפגיעה בשם הטוב. שתי תכליות אלה מתקיימות באותה מידה הן לגבי אדם בשר ודם הן לגבי תאגיד".

בהמשך כותב השופט דורון: "אני סבור כי משקלה של התכלית ה'בלתי ממונית' במסגרת הצידוק לקיומו של מנגנון פיצוי ללא הוכחת נזק בחוק לשון הרע איננו משקל נכבד או מרכזי, אם בכלל. תכלית זו עשויה 'לבוא על סיפוקה' במסגרת פסיקת נזק לא ממוני, באשר ממילא פסיקת נזק מעין זה, ולאו דווקא בגין הוצאת לשון הרע, נתונה לשיקול דעתו של בית-המשפט בדרך של הערכה. אין צורך, ואין גם אפשרות, כי תובע בשר ודם יכמת את נזקו במדויק ו'יוכיח' את גובהו, אלא די בכך שישכנע כי נזק כזה אכן נגרם לו על מנת שבית-המשפט יזכה אותו בפיצוי הולם, בהתאם לנסיבות העניין שיוכחו בפניו.

"אין מדובר בפיצוי ללא הוכחת נזק, כי אם בפיצוי בגין נזק; נזק לא ממוני. נזק זה נפסק, מעצם הגדרתו, בדרך של הערכה. ההצדקה להימצאותו של מנגנון פיצוי ייחודי ללא הוכחת נזק בחוק לשון הרע נעוצה בשתי התכליות הנוספות שצוינו לעיל – ההרתעתית והראייתית – אשר דווקא הן העיקר".

אשר לגובה הפיצוי, השופט דורון קבע כי הטענות כלפי משרד התיווך אמנם שליליות ומכעיסות, אך אינן משקפות "חומרה יתרה". לא נטען כי נעברו עבירות פליליות, לדוגמה. מנגד, הנתבעים לא הכחישו כי התכוונו לפגוע בתובעת, והשופט קובע כי הפרסום "נעשה מתוך כוונה לפגוע". בשל כך חייב את הנתבעים, אנשי מקומון "הגפן", לשלם למשרד התיווך 30 אלף שקל ועוד שכר טרחת עורכי-דין בסך 8,000 שקל.

32559-11-09