הציטוט הבא לקוח מהפסקה הפותחת בכתבה ב"כלכליסט" שתיארה את פועלה של תנועה קיקיונית בארה"ב שרוצה לשנות את אופיו של הבנק המרכזי שם:
אחרי הכל, הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי של אמריקה, הוא – תאמינו או לא – בנק פרטי. הוא לא מהווה בשום צורה מוסד פדרלי, לא חייב בדיווח לציבור האמריקאי אלא לבעלי המניות שלו ומדי פעם לקונגרס. ובעלי המניות שלו, כפי שוודאי ניחשתם, הם הבנקים הגדולים של אמריקה. הפד עצמו, מוסד בנקאי לכל דבר שרושם מדי שנה רווח, משלם לבנקים דיבידנדים נדיבים. ובכמה רווח מדובר? בשנה האחרונה זה היה 77 מיליארד דולר. כדי לשים את זה בפרופורציה, ענקית החיפוש גוגל הרוויחה בשנה החולפת כ-5 מיליארד דולר בלבד".
שלושה דברים הופכים את הפסקה הזו, והכתבה כולה, למעניינת.
ראשית, המופרכות שלה: יש הרבה צורות שבהן הבנק המרכזי בארה"ב הוא מוסד פדרלי. למשל העובדה שהוא קיים מכוח חוק שחוקק הקונגרס האמריקאי, חוק שאף מגדיר את תפקידיו, מטרותיו ודרך פעולתו. למשל העובדה שהבנק בהחלט חייב בדיווח לציבור האמריקאי, ולכן כל פעולותיו שקופות לחלוטין. הוא גם חייב בדיווח תקופתי לקונגרס (לא "מדי פעם"), וכך הוא אכן עושה באופן קבוע.
או למשל העובדה שאת ראשיו של הבנק ממנה הנשיא באישור הקונגרס, והם אלה שקובעים בפועל את המדיניות המוניטרית. נכון שהבנק המרכזי בארה"ב, כמו רוב הבנקים המרכזיים בעלם המפותח, נהנה מעצמאות בפעולותיו היומיומיות – אבל הטענה שהוא "לא מהווה בשום צורה מוסד פדרלי" היא מופרכת לחלוטין.
מתוך הכתבה ב"כלכליסט"
כמו כן, הבנק המרכזי אינו "רושם מדי שנה רווח", ויכול בהחלט להפסיד, ובניגוד חד לבנקים מסחריים, הוא כלל אינו מוסד למטרות רווח. כאשר כבר יש רווח כזה, את חלק הארי שלו הבנק דווקא מעביר למשרד האוצר האמריקאי, לא לבנקים פרטיים. 77 מיליארד הדולר המוזכרים בכתבה הם בדיוק זה – הסכום שהפדרל ריזרב העביר למשרד האוצר האמריקאי בשנת 2013. ואם כבר לשים דברים בפרופורציה, ראוי להשוות את המספר הזה לגדלים ממשלתיים, לא לחברת גוגל. סך הוצאות הממשל האמריקאי היו בשנת 2013 כ-3.5 טריליון דולר, והכנסותיו היו 2.7 טריליון דולר.
ומה בקשר ל"דיבידנדים הנדיבים" ל"בעלי המניות"? בנקים פרטיים הם אכן בעלי מניות בסניפים האזוריים של הבנק המרכזי, אבל בעלות על מניות אלו אינה דומה כלל לבעלות על מניות של חברה פרטית. היא אינה מקנה לבעלי המניות זכות על "רווחי" הבנק (שרובם המכריע, כאמור, מועברים דווקא לממשלה), והיכולת של הבנקים הפרטיים למנות את הנהלת הבנק מוגבלת ביותר, וגם היא רלבנטית רק לסניפים האזוריים, שהשפעתם על המדיניות המוניטרית – לב הפעילות של הבנק המרכזי – מוגבלת מאוד. השפעתם של הבנקים הפרטיים נופלת בהרבה מההשפעה של מועצת הנגידים של הבנק שממונה על-ידי הנשיא.
זאת ועוד: הבנקים המסחריים אינם בוחרים לרכוש מניות של הבנק המרכזי כהשקעה, אלא נדרשים לקנות אותן על-פי חוק, כתנאי להיותם חלק ממערכת הסליקה האמריקאית, והם אינם רשאים לסחור בהן. בתמורה הם מקבלים דיבידנד שקבוע בחוק על 6% לשנה – תשואה צנועה יחסית, וגם זה רק אם הבנק המרכזי רשם עודף בפעילותו. בכל מקרה, ששת האחוזים הללו הם בדרך כלל סכום מזערי לעומת הכספים שהפדרל ריזרב מעביר לקופת הממשל. המשך הכתבה לא הרבה יותר טוב, וכמובן, איך אפשר בלי, מוזכרת בסיום גם ההצעה לבנקאות ברזרבה מלאה – הצעה שאף כתבת קונספירציה לא תהיה שלמה בלעדיה, ושבמקרה אינה רלבנטית כלל לכתבה הנוכחית.
תריסר הבנקים הפדרליים, 1936
הדבר השני המעניין בכתבה, מעבר למופרכות שלה, הוא הקלות שבה היה אפשר לברר את כל מה שכתבתי כאן. גם בלי להקדיש זמן להבנה והיכרות יסודית עם המוסדות בתחום המסוקר, אפשר פשוט לחפש בגוגל. הקלדה בגוגל של השאלה "האם הבנק המרכזי האמריקאי הוא פרטי?" (באנגלית) תביא כאחת התוצאות הראשונות (אצלי זו התוצאה הראשונה) את התשובות שנותן אתר הפדרל ריזרב בעצמו. כמעט כל מה שכתבתי כאן הוא ציטוט, או כמעט ציטוט, מההסברים באתר. שיטוט קצר באתר האינטרנט של הבנק המרכזי האמריקאי, או סתם בוויקיפדיה, היה צריך, לכל הפחות, להעלות ספקות כבדים בלבו של כל עורך סביר בנוגע לכתבה.
הדבר השלישי, והמעניין ביותר בנוגע לכתבה, אינו המופרכות כשלעצמה, ולא הקלות שבה היה אפשר לברר את הדברים כשלעצמה, אלא השילוב ביניהם. יש כתבות מופרכות – עיתון יומי מפרסם מאות כתבות בשבוע, ותקלות קרו ויקרו. יש גם כתבות שקל לברר את מופרכותן. אבל השילוב של השתיים בכתבה אחת צריך להטריד.
דמיינו לעצמכם כתבה שתטען שבית-המשפט העליון האמריקאי הוא בעצם משרד עורכי-דין פרטי. זהו אמנם רעיון מופרך יותר מהטענות בכתבה כלפי הפדרל ריזרב, אבל לא בהרבה. האם אפשר להעלות על הדעת שכתבה כזו תצליח להתפרסם בלי שאף אחד בשרשרת העריכה ירים גבה? האם אפשר לדמיין עורך שמול טענות כאלו לא ירים טלפון למומחה למשפט אמריקאי לברר אם יש בהן ממש? הרי לא היתה כל דחיפות לפרסם את הכתבה. מנין מגיעה הנכונות לפרסם טענות כל-כך מדהימות בלי להקדיש להן מינימום של בדיקה?
אפשרות מטרידה אחת היא שכתבות שהמסר שלהן הוא "יש סוד גדול ונורא שלא מספרים לכם" הן הבר-רפאלי-בביקיני של העיתונות הכלכלית; מלכודת הקלקות, ולא פחות חשוב, שיתופים ברשתות החברתיות. השאלה למה זה המצב מעניינת בפני עצמה, אבל תהא אשר תהא התשובה, נראה שזהו המצב, כפי שמוכיחה רשימת הכתבות הנקראות ביותר באתר "כלכליסט", שהעיתון מפרסם מדי שנה:
ב-2012 לפחות שתיים מעשר הכתבות הנקראות ביותר היו כתבות בסגנון הזה, בדרגות שונות של אי-דיוקים ומידה נדיבה של נימות אפוקליפטיות, לעתים סמי-קונספירטיביות (זו, וזו), וב-2013 גם לפחות אחת, ואולי שלוש, תלוי ברף שאתם מציבים (זו, ואפשר להתווכח על זו, ועל זו). בהתחשב בכך שרבות מהכתבות האחרות ברשימות הללו לא עסקו כלל בנושאים כלכליים, מדובר באחוז מרשים מהכתבות הכלכליות הפופולריות ביותר.
עורך שניצב מול כתבות מהסוג הזה נמצא במצב דומה להפליא לעורך שצריך להחליט איזה מקום להקדיש לאייטם על חן טל – הוא יודע שזו, לכל הפחות, עיתונות בעייתית, אבל הוא גם יודע שזה ימשוך המון קוראים.
יכול להיות שהשאלה שעמדה בפני העורך שאישר לפרסום את הכתבה המבולבלת על הפדרל ריזרב לא היתה אם להקדיש זמן לעיון בוויקיפדיה, אלא אם להסתכן בכך שהעיון יוכיח שהכתבה מופרכת, וייאלץ את העורך לוותר על שובר קופות עיתונאי. העיתונות כיום לא טובעת במזומנים, ולא הייתי רוצה להיות בנעליים של עורך שצריך לקבל החלטות כאלה. בכל זאת, חשוב להזכיר – ההחלטה לפרסם כתבות מופרכות היא החלטה רעה. גם אם מדובר ברע הכרחי, חשוב לגנות אותו.