הסלנג הצבאי המציא לנו הרבה פטנטים. בתקופת הפלמ"ח, ובשנותיה הראשונות של המדינה, הדיבור (אז לא קראו לזה "שיח") בין חייל לרעהו ובין מפקד לפיקודיו היה פשוט, חברי: "אהלן", "תפוס פיקוד" ו"דפוק את הערבוש". אחר-כך התגהצה השפה הצה"לית, עברה תהליך של תקינה והפכה למנוכרת: "אמל"ח", "דגמ"ח", "שלוש קטנות". אמש התברר לצופי מהדורות החדשות בערוצי הטלוויזיה כי בעידן הנוכחי, צה"ל מדבר בלשון קולנועית. הוא שם בפי קציניו הבכירים ביותר תמליל ומצווה עליהם ללמוד אותו בעל-פה ולדקלם אותו מול מצלמות ומיקרופונים, וכל זה בזמן אמת, בשדה הקרב ממש.

מבצע המעקב וההשתלטות של שייטת 13 על הספינה קלוז-סי הוצג לצופים באמצעות סרטונים שהנפיק דובר צה"ל. התיעוד היה לכאורה אותנטי והנציח את ההתרחשות בהתהוותה. מפתיע היה אפוא לגלות שמפקד חיל הים, האלוף רם רוטנברג, פונה לרמטכ"ל, רב-אלוף בני גנץ, בלשון זו: "הרמטכ"ל, כאן מפקד חיל הים. מדווח לך מאוניית המטרה קלוז-סי. לוחמי שייטת 13 חשפו אמצעי לחימה שהגיעו מאיראן. אמצעי לחימה משמעותיים. זיהוי ודאי של רקטה M302. זיהוי ודאי של רקטה אחת M302 מתוך כל המשלוח. רקטות שעלולות היו לסכן מיליונים מתושבי מדינת ישראל. עד עכשיו נמצאו ארבעה ארגזים בשתי מכולות. ראינו רקטה אחת. ממשיכים בסריקה לאיתור אמצעי לחימה נוספים". והסיומת, בנוסח על החתום: "מפקד חיל הים. עד כאן".

כך מדבר אלוף בצה"ל לרמטכ"ל בשעת קרב? לא "קודקוד 2 לקודקוד 1", לא "רות, עבור"? זה לא נשמע כמו דיווח ספונטני. זה צילצל כמו ציות להוראות בימוי שניתנו מראש: "אמצעי לחימה שהגיעו מאיראן [...] רקטות שהיו עלולות לסכן מיליונים מתושבי מדינת ישראל". התחושה הבלתי נוחה שצה"ל ממלא במקרה זה באופן מגושם תפקיד שהטילו עליו מומחי ההסברה של ממשלת ישראל התחזקה כשהאלוף רוטנברג נראה לרגע כמי שמציץ לפתק שהיה בידו כדי לומר בדיוק את המלים שהוכתבו לו.

נכון שמטרת המבצע אכן היתה תדמיתית. לא רק ללכוד את הטילים המאיימים, אלא גם לחשוף את מזימותיה המרושעות של טהרן. נכון אמנם שלצורך זה שולבו צוותי צילום בכל מוקדי הפעולה – הבור במטכ"ל, ספינת הפיקוד, יעד הפשיטה – והוכן מתאר הסברתי מדוקדק: תצלומים וקולות מהשטח, הקלטות מרשת הקשר, מסיבת עיתונאים עם שר הביטחון והרמטכ"ל, הופעה זורחת של ראש הממשלה בלוס-אנג'לס, סרטונים מוכנים ליום שלמחרת. כל המעטפת הזו מעידה על השקעה ניכרת של תכנון ומשאבים כדי להפיק מהפעולה את התשואה התקשורתית המרבית. אלא שבדרך הלכה לאיבוד האותנטיות, ובכך ירתה מערכת הביטחון לעצמה ברגל.