בגיליון הקודם כתבנו כאן על אפשרותם של נפגעי פרסום להגיש לא רק תביעת דיבה אזרחית, אלא אף קובלנה פלילית, ובכך להפוך את המפרסמים לנאשמים, והזכרנו את הדרישות המופחתות בקובלנה פלילית לפי חוק איסור לשון הרע.

אולם, האם יכול נפגע לא רק לבחור בין הליך פלילי לתביעה אזרחית, אלא לנקוט את שתיהן כאחת? בשאלה זו דנה לאחרונה שופטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, עפרה סלומון-צ'רניאק.

עו"ד דרור חטר-ישי הגיש תביעת דיבה נגד שלושה חברים בחברה להגנת הטבע, אשר בפרסומים שונים הציגו אותו כמי שמנסה להשתלט על החברה למטרותיו האישיות, ובמקביל הגיש נגדם קובלנה פלילית בבית-משפט השלום בכפר-סבא.

השלושה הגישו, לפיכך, בקשה לשופטת סלומון-צ'רניאק, הדנה בתביעה האזרחית, לדחות את כל הדיונים בתובענה עד תום הדיון בקובלנה הפלילית.

השופטת סלומון-צ'רניאק קיבלה את הבקשה וקבעה כי אין להטריד את המפרסמים בשני הליכים מקבילים. השופטת אמנם סברה כי בתביעות אחרות אין בדרך-כלל פסול בניהול מקביל של הליך פלילי והליך אזרחי, אלא שבהן מדובר בצדדים שונים: בתיק הפלילי מגישה התביעה כתב-אישום, ובתיק האזרחי מגיש הנפגע תביעה כספית.

לעומת זאת, בתיקי לשון הרע, בדרך-כלל, מגיש הקובלנה הפלילית ומגיש התביעה האזרחית הם אותו אדם, שכן המדינה לא נוהגת להגיש כתבי-אישום בגין עבירות על חוק איסור לשון הרע, והנפגע הוא המנהל את ההליך הפלילי בעצמו.

ניהול כפול של הליכים על-ידי אותו נפגע נגד אותם מפרסמים בעת ובעונה אחת, קבעה השופטת, מהווה בזבוז זמן והטרדה של הצדדים ובית-המשפט ללא צורך ממשי, מה עוד שלתוצאות ההליך הפלילי עשויות להיות השלכות על התיק האזרחי, והן אף עשויות לקצר מאוד את ההליכים בו.

לפיכך, בית-המשפט קבע למעשה, שמי שבוחר לפתוח נגד המפרסמים בקובלנה פלילית לא יוכל לפתוח בתביעה אזרחית-כספית אלא לאחר סיום ההליכים בתיק הפלילי.

יש השמצה בפקסמיליה

בית-משפט השלום בתל-אביב דן לאחרונה בתביעת לשון הרע הנובעת מפרסום בפקסימיליה. את התביעה הגיש איש עסקים בשם ויינגרטן, שניהל, יחד עם שותף, חברה לשיווק מחשבים ושירות תיקונים. בשנים 1998-1997 נתגלע סכסוך בין השניים והם החליטו להיפרד על בסיס הסכם שהשותף ימכור את חלקו בחברה. אלא שהסכסוך לא תם בכך, והשניים המשיכו בהתדיינויות בבתי-המשפט. בתוך כך הופצו בפקסימיליה שני מכתבים שבהם, לטענת ויינגרטן, נכללו השמצות שפגעו בו אישית וכן באמינות החברה.

ויינגרטן הגיש תביעת דיבה לבית-המשפט והוכיח ללא קושי כי אכן במכתבים היה לשון הרע. השותף-לשעבר כלל לא התגונן בטענות המוכרות – אמת דיברתי במכתבים או הם נכתבו בתום לב – אך לעומת זאת העלה טענה מקורית: לא הוא ששלח את המכתבים בפקס. נוסף לכך, הם יועדו לזוג עיניים אחד בלבד, ולפיכך אין בהם "לשון הרע".

השופטת חנה ינון, שבפניה נדון התיק, החליטה לחייב את השותף לשעבר. היא בחנה את לשון המכתב שמקורו הוכחש ומצאה כי הוא דומה להפליא למכתב אחר שכתב השותף ושהוא הודה בכתיבתו. כמו כן התברר כי פרטים שנכללו במכתב, כגון רשימת לקוחות וספקים של החברה, יכולים היו להיות אך ורק בידיעתו של מי שהוא בעל סוד – למשל שותף – ולא הגיוני שאדם אחר טרח להוציא את המידע המפורט ולשגר אותו בפקס. טענתו הנוספת של השותף לשעבר היתה שמתוך העתק המכתב, שצורף לכתב-התביעה, עלה כי הוא יועד אך ורק לאדם אחד, ולפי החוק נדרשים לפחות שניים כדי להגדיר את הפצת הדיבה בפרסום.

השופטת ינון דחתה טענה זו בקובעה שנוסח חוק איסור לשון הרע מחייב לבדוק אם לפי הנסיבות יכול היה המכתב גם להגיע לאחרים, והפלט של מכשיר הפקסימיליה חשוף לעיונו של יותר מאדם אחד. על אף שהנתבע הוכיח שגם ויינגרטן הפיץ מכתבים משמיצים עליו, החליטה השופטת ינון לחייבו בפיצויים בסך 15 אלף שקל, בקובעה שהכלל הוא שהתרופה להשמצה היא תביעה בבית-המשפט ולא השמצות נגדיות.

איתן להמן הוא עורך-דין

גיליון 26, מאי 2000