איור: בוגן
המדור "ועדת המדרוג" מופיע במוסף סוף השבוע של "הארץ" זה כמה שנים ומבקש להיות, על-פי כותרת המשנה, "מדריך שבועי לקורא הרב-תרבותי". המדור ערוך כמטריצה, או כמערכת צירים, שהציר האופקי שלה מבדיל בין "גבוה" ל"נמוך", והציר האנכי בין "טוב" ל"רע". על גבי המטריצה זרועות כוכביות שכל אחת מהן מציינת אייטם תרבותי, חברתי או פוליטי הקשור במאורעות השבוע האחרון.
ה"קורא הרב-תרבותי" אמור אפוא לקבל תמונת מצב עדכנית על האירועים האחרונים, כמו גם על טיבם היחסי. לכל אחד מהאירועים מצורפת גם הערה קצרה המסבירה את הסיבות לבחירה. כך, למשל, ממקם המדור מה-16 בינואר את הספר "המחלה הסודית של אבא" מאת לוסינדה פראנקס ברבעון הימני העליון (כלומר, "גבוה" ו"טוב"), ואת שמלותיהן של השחקניות האמריקאיות רנה זלווגר ורייצ'ל גריפית ברבעון השמאלי התחתון ("נמוך" ו"רע").
הפורמט של "ועדת המדרוג", כמו גם עיצוב המדור, נלקחו כמעט בשלמותם ממדור פופולרי בשם "The Approval Matrix", המופיע בשבועון האמריקאי "New York Magazine", שם מציינת מערכת הצירים את ההבחנות בין "גבה מצח" (highbrow) ל"נמוך מצח" (lowbrow), ובין "מתועב" (despicable) ל"מבריק" (brilliant).
"The Approval Matrix", "ניו-יורק מגזין"
"ועדת המדרוג", מוסף "הארץ"
מטרתו של המדור המקורי, על-פי כותרת המשנה ב"ניו-יורק מגזין" (שלא הועתקה ל"הארץ"), היא לספק "מדריך פשטני במתכוון להייררכיות הטעם שלנו" – כלומר, לומר לקוראים מה טוב ומה רע לדעתם של העורכים. כך למשל קבעו עורכי המדור המיוחד שפורסם לציון תום שנת 2008 כי מייקל פלפס ימוקם ברבעון הימני העליון (דהיינו, "גבה מצח" ו"מבריק" כאחד), לעומת, נניח, טום קרוז, שמוקם ברבעון השמאלי התחתון ("נמוך מצח" ו"בזוי"), זאת על שום שנעשה "מוזר אפילו יותר" במהלך השנה החולפת.
בין הון תרבותי להונאה תרבותית
ברור ששני המדורים (הן זה של ה"ניו-יורק מגזין" והן זה של "הארץ") שואבים את השראתם בעיקר מכתביו של הסוציולוג הצרפתי הנודע פייר בורדייה (1930–2002). בורדייה הרבה להשתמש במטריצות מעין אלו לשם המחשה של "שדות תרבותיים" ובמטרה להבהיר את היחסים המתקיימים בין יצירות, אמנים או "טעמים" שונים בתקופה מסוימת ובהקשר תרבותי מסוים.
אצל בורדייה נערכת ההבחנה היסודית בין "הון כלכלי" (כלומר, הצלחה מסחרית) מזה ובין "הון תרבותי" (כלומר, יוקרה, מעמד ו"איכות") מזה. המטריצה (כמו אלו המופיעות באיור למטה, מתוך ספרו המפורסם "Distinction") נועדה בעיקר כדי להבחין בין יצירות, אמנים, בעלי מקצוע, כתבי-עת וכו', המצטיינים ביוקרה רבה אך בהצלחה מסחרית זעומה, לעומת כאלה הזוכים להצלחה כלכלית, אך לא בהערכתם של המבקרים ואניני טעם אחרים (מה שבורדייה מכנה "שדה הייצור המצומצם").
פייר בורדייה, מתוך "Distinction", הוצאת הארוורד, 1984
באופן זה היה בורדייה יכול לשרטט בקווים כלליים את מצבו של "השדה התרבותי" של צרפת במאה ה-19 (למשל), ולהראות כיצד נבדלו אמנים ויצירות אלה מאלה הן מבחינה מסחרית והן מבחינה "סימבולית", ומה היה מצבם היחסי.
ראוי לציין כי המטריצות של בורדייה נסמכו על ניתוחים סוציולוגיים-היסטוריים אובייקטיביים (פחות או יותר), ולא על טעמו האישי או על התרשמותו השרירותית. לפחות מבחינה זו ניכר הבדל חד בינו ובין עורכי "ועדת המדרוג", שאינם מבהירים כלל כיצד הם קובעים שאדם או אירוע כלשהו משתייכים לצד ה"גבוה" של המטריצה או לצדה ה"נמוך".
על סמך מה נקבע, למשל, ש"ציפי לבני משחררת אמירה כנה על גלעד שליט" יהיה ממוקם גבוה יותר מ"אל-על תפעיל טיסות ישירות לסאן-פאולו" ומ"חנוכה" ("ועדת המדרוג", 19.12.08)? מדוע "מלחמות" ממוקמות גבוה ו"מרקים" נמוך? ומהי בעצם משמעותה של הטענה שמלחמות או מרקים הם דבר "גבוה"? האם מלחמות ומרקים מצטיינים בהון סימבולי רב, כלומר נתפסים כאיכותיים? ואם כן, על-ידי מי? קביעות מעין אלו אינן רק שרירותיות – הן חסרות מובן לחלוטין.
פייר בורדייה, מתוך "Distinction", הוצאת הארוורד, 1984
מלחמות הן דבר רע
יתרה מזו, קשה שלא לתמוה על עצם הקטיגוריות שבהן משתמשת "ועדת המדרוג" כדי לבטא את טעמה, שהרי, ככל הידוע לי, ההבחנה בין "גבוה" ל"נמוך" היא ביטוי נרדף להבחנה בין "טוב" ל"רע". מי שאומר, נניח, שסרט מסוים מאופיין ב"הומור נמוך", קובע בכך את דעתו השלילית על הסרט, ומי שמשייך את ספריו של רם אורן לסוגת "הספרות הגבוהה" (בניגוד לדעתם של רוב המבקרים) טוען, לאמיתו של דבר, שאלה הם רומנים טובים, שראוי לקרוא.
אם עורכי "ועדת המדרוג" סבורים שההבחנות בין "גבוה" ל"נמוך" הן שרירותיות בלבד (וזוהי כנראה משמעותה של "הרב-תרבותיות" שהמדור מתנאה בה), מדוע בכלל להשתמש בהן ולא לציין פשוט מה "טוב" ומה "רע"? אצל בורדייה, כאמור, ההבחנה ברורה הרבה יותר, משום שאצלו ממילא אין עירוב של טעם אישי או של קביעות נורמטיביות, אלא רק ציוני עובדה באשר למה שנחשב "יוקרתי" או "בזוי" בהקשר תרבותי נתון.
"ועדת המדרוג" היא דוגמה טובה לאופן שבו נעשה שימוש בכלי מדעי (המטריצות הבורדייאניות) כדי להעניק מראית עין של אובייקטיביוּת לקביעות שהן, לאמיתו של דבר, שרירותיות לחלוטין, ושאינן מציינות עובדות כלל. נכון שטעם הוא עניין שרירותי במידה רבה, אבל גם קביעות הטעם של "ועדת המדרוג" הן, כאמור, חסרות משמעות או עניין (כדי לדעת שמלחמות הן דבר "רע" אין צורך במדור).
למען האמת, אפשר היה להשתמש בכלי שפיתח בורדייה – לאו דווקא מתוך יומרה מדעית – כדי לסייע לקוראים (בין אם הם רב-תרבותיים ובין אם לאו) להבין את מצבו הנוכחי של השדה התרבותי הישראלי (כלומר, את היחסים שבין אישים, יצירות ואירועים תרבותיים בנקודת זמן מסוימת), ואף כאמצעי לביקורת של שדה זה.
ה"ניו-יורק מגזין" אמנם מצליח במשימה זו, לפחות במידה מסוימת, ואף שגם בו, כמו ב"ועדת המדרוג" של "הארץ", עיקר המאמץ מושקע בניסיון לבדר את הקורא (ולא רק לחנכו), ניתן לפחות ללמוד ממנו משהו על אירועי התרבות המרכזיים של אמריקה (וניו-יורק בפרט) ועל חשיבותם היחסית. במוסף "הארץ" ויתרו לחלוטין על אפשרות זאת, והעדיפו להתרכז בנסיונות (עלובים למדי, יש להודות) להצחיק. זה לא נמוך; זה סתם רע.