פרשת שחיתות שנחשפה ב-1974 בשבועון "העולם הזה" על-ידי העיתונאי יגאל לביב. פרשת עופר היתה אחת בשרשרת פרשות שחיתות שנחשפו באותן שנים, ובהן היו מעורבים פוליטיקאים ועסקנים ממפלגת השלטון המערך (שנקראה קודם לכן מפא"י ולאחר מכן מפלגת העבודה). חשיפת השחיתויות, ביניהן פרשות ידלין, עופר, צור ו"חשבון הדולרים" (ולפניהן פרשת "נתיבי נפט"), היתה גורם משמעותי למהפך השלטוני בבחירות 1977, עת לראשונה בתולדות המדינה ניצחה מפלגת האופוזיציה הליכוד (שנקראה קודם לכן גח"ל וחירות).

אברהם עופר היה שר השיכון מטעם מפלגת מפא"י, ולפני כן מנכ"ל חברת שיכון-עובדים ההסתדרותית. לאחר החשיפה העיתונאית על אודות שוחד שכביכול לקח, הכריז היועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק, על פתיחת חקירה נגדו. בדצמבר 1976 קרא חבר-הכנסת מן האופוזיציה אהוד אולמרט, בנאום בכנסת, למצות את החקירה המשטרתית. בינואר 1977 התאבד עופר.

החקירות בנושא השחיתות השלטונית שנערכו בעקבות החשיפות נזקפות לזכותם של היועצים המשפטיים לממשלה מאיר שמגר ואחריו ברק. הפרשות הללו הן ציון דרך גם מבחינה עיתונאית, מאחר שעד לאותה תקופה נמנעה העיתונות מלעסוק בהיבטים של שחיתות במוסדות השלטון.

ב-1997 פירסם אורי אבנרי, עורך "העולם הזה", מאמר ב"מעריב" וטען כי יעקב לוינסון הוא זה שהדליף את המידע נגד עופר. יגאל לביב הכחיש את הדברים. לוינסון היה בכיר בהסתדרות, שנאשם גם הוא בשחיתות והתאבד.

ביבליוגרפיה

"ראיתי אותם", דן מרגלית, הוצאת זמורה-ביתן, 1997