חנוך מרמרי כתב ב"העין השביעית" על דילמת הנאמנות של עיתונאי ישראלי בעומדו מול ארגון בינלאומי של עיתונאים ההופך את ישראל וכל הקשור בה ובתקשורת שלה לשק חבטות ("אני והפדרציה הבינלאומית שלי"). הייתי בסרט הזה כמה פעמים בשנים האחרונות. לא היתה דילמה קשה, אך היו עקרונות.

ארגון או איגוד עיתונאים בינלאומי בעל תודעה פוליטית אינו חייב להסתפק בסיסמאות. הוא יכול לסייע רבות לקירוב בין עיתונאים ישראלים לעיתונאים פלסטינים. זאת, על-ידי פעולות גישור להקמת מועדון של סיוע הדדי מקצועי. איש אינו נדרש לשנות עמדות פוליטיות כדי להתקבל.

המפגש בנוי על רצון להכיר את הדרך שבה עיתונאי מן הצד השני של המתרס קורא את פני השטח. להבין, ולא בהכרח להסכים לדרך שבה הוא מנסה לצייר מציאות. לסלק דמוניזציה. לסייע הדדית וללא פטרונות אם מישהו נתקע במחסום, מחרימים לו את המצלמה, לוקחים לו את המחשב הנייד או גרוע מכך.

כמעט שהצלחנו בכך כשהקמנו בסיוע האיחוד האירופי את המדיה-פורום, שפעל בשעתו במלון אמריקן קולוני בירושלים. נפגשנו. שוחחנו. יצאנו לסיורים לימודיים. עד שבאה אחת האינתיפאדות ובצדה הוראה מן הראיס – והמועדון הקטן ההוא נסגר.

ביקשתי לא אחת מן הפדרציה הבינלאומית של העיתונאים להקים איתנו ועם איגוד העיתונאים הפלסטינים מועדון אזורי שכזה, שיסייע גם לכתבים המגיעים מרחבי העולם לסיקור המתרחש כאן. העליתי את הנושא בפגישה עם מזכ"ל הפדרציה איידן וייט, שהתקיימה ביוזמתי בירושלים.

התחלתי ליישם את הרעיון בפועל כאשר בקשות של עיתונאים זרים שעוכבו בנמל התעופה או שלשכת העיתונות הממשלתית לא נהגה בהם, לדעתם, כהלכה הופנו לטיפול בוועדה לקשרי חוץ של אגודת העיתונאים בירושלים, שבה אני חבר.

לא פחות חשוב מכך – תמכנו פומבית וחיזקנו את ידי תא כתבי החוץ בישראל בעת שביקשו לממש את זכותם לסקר את הנעשה ברצועה. הודענו לתא כתבי החוץ כי אנחנו מוכנים לסייע בכל הדרוש לקידום בקשתם.

איידן וייט בא ושמע, אך היה לו סדר יום אחר: מיתוג הפדרציה ברחבי העולם הערבי כארגון המייסר את ישראל חדשות לבקרים. מבחינתי, הקמת גשר מקצועי לעיתונאים באזור היתה יכולה להיות תמורה נאותה לחלק ממס החבר שהאיגוד הארצי של עיתונאי ישראל שילם לפדרציה הבינלאומית. במבחן הכוונות הזה – הפדרציה נכשלה.

הפדרציה הקימה לאחרונה אתר אינטרנט נוסף המוקדש לאתיקה. התחושה המשותפת לכל העיתונאים המאוגדים היא כי אתיקה מקצועית מיושמת היא המותר המבדיל בין עיתונאים ובין מזיני תוכן בשכר רעב, ואת ההבדל הזה חייבים לשמר. אחד העקרונות הראשונים בכל תקנון אתי הוא הוגנות ומתן זכות לנפגע לומר את דברו.

אלא שכאשר הפדרציה הבינלאומית שיגרה משלחת לבדיקת האשמות בדבר ירי מכוון של ישראל על עיתונאים במהלך "עופרת יצוקה", היא שיתפה בכך את איגודי העיתונאים הערבים מעזה עד קהיר, ולא טרחה לשוחח עם איש מחברי האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל בכל הקשור לסוגיית "עיתונות תחת אש".

דווקא העיתונות הישראלית, שהואשמה לא אחת ב"העדר פטריוטיות" בעת הקרבות בלבנון עד כדי הורדת המורל הלאומי, לא נמצאה על-ידי הפדרציה הבינלאומית, שבה היינו חברים, ראויה לסיעור מוחות. רצינו להביא בפני הפדרציה מסקנות שהתגבשו גם במועצת העיתונות וגם באגודות בירושלים ובתל-אביב, אך דעתנו הוגדרה "לא רלבנטית" על-ידי וייט. הוא הצליח לחבר את הדו"ח המרשיע מאוד שלו בלי לשוחח עם ישראלי אחד.

אני מודה: ניהלתי תכתובת ארוכה עם וייט בניסיון לשמר את הקשר של האיגוד הארצי עם הפדרציה הבינלאומית. עמדתי היתה ונותרה שאין לנטוש זירה בינלאומית מקצועית. המשותף לכל העיתונאים באשר הם גובר על המפריד.

אך דווקא בשלב הרגיש ביותר במשא-ומתן על גובה דמי החבר של האיגוד הישראלי בפדרציה, בחרה הפדרציה שלא להזמין נציגים שלנו לכינוסים מקצועיים בוורנה ובבריסל, שבהם נערכו, בין היתר, דיונים על מעמד של נשים ומיעוטים בחדר החדשות. זה היה רמז נוסף לכך שהרוח הפוליטית בפדרציה נושבת נגדנו.

לא לנטוש זירה בינלאומית? כן – אך רק אם החברות בה מלאה ושוות זכויות.

חיים שיבי חבר בהנהלת האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל ובנשיאות מועצת העיתונות