פזמון אנגלי מסוף המאה הקודמת מזדמר לו כך:

You do not have to bribe or twist
the arm
of the British journalist
considering what he will do
unasked
there is no reason to

אני נזכר בו לא אחת כשאני קורא בעמוד הראשון או השני בעיתון, את דיווחי הכתבים המדיניים, בעיקר במה שנוגע לארצות השכנות. הנה ב-22 בנובמבר נתן ראש הממשלה נתניהו ראיון ארוך לארי שביט (מוסף "הארץ") ובו פרט את תפיסתו לגבי אזורנו. הוא מתבונן, לדבריו, "באורח אובייקטיבי במה שמתרחש שם","בצורה הרבה יותר מאוזנת ושקולה" מאשר קודמיו. במצרים, למשל, גילה נתניהו ש"אין די יציבות ביחסן של האליטות המובילות לישראל, ולכך מתווספת העובדה שהיום בשכבות מצריות חשובות מתפשטת תופעה ניאו-נאצרית".

נתניהו אמר ועוזריו מפרשנים ומחזקים את טיעוניו. בשבועיים שלאחר מכן דיווחו הכתבים המדיניים בעיתונים וברדיו על גל ניאו-נאצריסטי גואה במצרים וזאת בהסתמך על "מקור בכיר" (או "מקורות" או "מקור בכיר מאד") בלשכת ראש הממשלה. החרו החזיקו אחריהם הכתבים המדיניים של שני ערוצי הטלוויזיה - מחויטים מעונבים ורציניים - שדיקלמו את הממצא הזה כמביאים ידיעה מרעישה. וכמובן, לא רק מרעישה אלא מוצקה ומוסמכת; כאילו יש מקור מודיעיני, איזשהו "גרון עמוק", המדווח לראש
ממשלתנו על כך.

מוזר, אמרתי בלבי. הלוא מדובר לכל היותר בהערכה בדבר זרמים מדיניים ואידיאולוגיים. ודאי יבואו הפרשנים לעניינים ערביים ויסבירו לנו למה הכוונה. אולם הללו מילאו פיהם מים. כמי שעוקב בעצמו אחרי זרמים מעין אלה לא הבחנתי כלל בהתפתחות כזו במצרים. להיפך, נראה היה לי שאחיזתם של רעיונות נאצריסטיים בציבור המצרי היא קלושה. באחרונה נעשה אומנם ניסיון להקים מפלגה בשם "אוקטובר" המתאפיינת ברטוריקה נאצריסטית ובעוינות לישראל. אך המפלגה עדיין לא קיבלה מעמד חוקי, אין בה אישים בולטים והשפעתה דלה. צפיתי שיאירו הפרשנים את עיניי, ולשווא.

איור: ירמי פינקוס

בעוד אלו שותקים, נעו-זעו הכתבים המדיניים במרץ רב בכל מהלך חודש דצמבר 96' ובראשית ינואר 97'. הם הכריזו חגיגית, מפי "מקורות בכירים" כנ"ל שהניאו-נאצריזם הזה מסביר את פעילותה העוינת של מצרים במהלך המו"מ על חברון: מצרים הניאו-נאצריסטית מפעילה לחץ על עראפת שיקשיח את עמדתו במו"מ; הוא כבר התרכך אך היא, הנוקשה, "מפעילה עליו מכבש לחצים" שלא לחתום כדי לשמר את "מנהיגותה בעולם הערבי". איך קשורים כל הטיעונים הללו זה לזה - סתמו כתבינו ולא פירשו. אילו לחצים יכולה מצרים להפעיל? כלום עראפת תלוי בה כספית? כלום זקוק הוא היום, אחרי תמרונו המזהיר בפרשת מנהרת הכותל, ללחצה בזירה הבינלאומית? איזה רווח תפיק מצרים מעצירת תהליך השלום? ואולי מוסברים תמרוניה של מצרים במשהו אחר: ברצון להופיע (להופיע ולאו דווקא להיות) בתור המוציא והמביא בעולם ערבי שהוא מפולג כפי שלא היה מעודו? הרי תרגילי תיווך מקנים למבצעים יוקרה, כדרך שניסתה מצרים להפיק בו-בזמן על-ידי תיווך בסכסוך קטאר-בחריין ובסכסוך סודאן-אריתריאה?

לא לשאלות הנ"ל ולא להסבר החלופי ניתנה תשובה. כתבינו המדיניים המשיכו לטחון מים רותחים ולהעלות את הטמפרטורה של יחסי ישראל-מצרים, בדיוק כפי שהתכוונו כנראה אותם מקורות עלומים בלשכת ראש הממשלה.

הכתבים המדיניים הם אנשים חרוצים, ועל פי רוב מפוכחים ביותר במה שנוגע לנושאים קואליציוניים ופנים-מפלגתיים וקשה להוכיחם שולל. אולם בנושאי חוץ, ובפרט בנושאי אזורנו, הם הופכים לא פעם לדוברים מטעם. לא שהדבר אינו קורה אף בשאלות פנים. בימי ממשלת "האחדות הלאומית" של שנות השמונים, במהלך אחד המשברים העונתיים בין ראש הממשלה פרס לשר שרון, הייתי עד למחזה הבא:

המשבר הגיע לשיאו בשעות אחה"צ; כשהגיע מועד מהדורת יומן חדשות ברדיו היה כתב מדיני אחד ישוב על מכתבתו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה, בלשכתו, והוא מדווח לאומה בשידור ישיר על המשבר המחריף. את הדיווח ליחשש לו המנכ"ל שהיה עומד על ידו, ופעמים אף רושם לו מידע על דף נייר שהחזיק לנגד עיניו. לולא ראיתי במו עיני הייתי חושב שזהו מערכון של החרצופים.

בנושאי פנים אין זה חזון נפרץ. אך בנושאים מזרח-תיכוניים הוא לחם חוק: מגוזמאות על ערכו של עוד ביקור חשאי ומיוחצן של שמעון פרס במרוקו ועד לחשיפת הניאו-נאצריזם שונא-ישראל בימי נתניהו.

שתיקתם של הכתבים/פרשנים המזרח תיכוניים ו/או פיגורם בדיווח רק מחמירים את מצב העניינים. זו תופעה מוזרה, מפני שמדובר בעיתונאים משכילים, מיומנים ואיכותיים. כנראה שלחץ האירועים השוטפים בסכסוך הישראלי-ערבי כה רב שאין הפרשנים מתפנים להתבונן בתהליכים וזרמים ובעיקר כשאלו אינם נוגעים ישירות לסכסוך; ויתכן שגם העורכים תורמים לכך: הם מנחשים (אולי בצדק) שקוראיהם מתעניינים באזור רק באספקלריה של הסכסוך ומסיקים מכך שמידע אחר אין טעם להעביר להם. העורך לא יאיץ, איפוא, בכתב/פרשן (ו/או יתגמל אותו) אם יעסוק בזוטות כאלו.

מדובר בזוטות כמו השאלה אם ניאו-נאצריזם עולה במצרים; שאלה שאי אפשר לעסוק בה אם אין מתבוננים בנושאים אחרים המרעישים שם את הוויכוח הציבורי: למשל, השאלה מדוע מפגרת מצרים כלכלית בהשוואה לדרום קוריאה, שהתל"ג לנפש שלה היה ב-1950 שני שלישים מזה של מצרים ואילו כיום הוא פי שבעה? ומדוע דרום קוריאה עושה צעדים נועזים יותר בכיוון של דמוקרטיזציה, בעוד מצרים נסוגה לאחור תחת השלטון הסמכותי והשמרני של מובארכ? או מדוע תומך המשטר לאחרונה בצנזורה על סרטים, ספרים ומחזות שמפעילה אלאזהאר?

לכל אלה אין לנאצריסטים (או לניאו-נאצריסטים) כל תשובות, והדבר מסביר את עליבות מעמדם. אבל יש ויש תשובות מעניינות לליברלים ול"אחים המוסלמים". ותשובות אלה, כמובן, קשורות בדרך כלשהי לעמדות כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי.

אלא שעל כל זאת לא שמענו. כפי שכמעט לא שמענו (זולת מאמר יפה של יוסף אלגזי ב"הארץ") על הויכוח החשוב בנושא "המזרח תיכוניות" המסעיר פובליציסטים, אקדמאים ואנשי עסקים מצריים מאז 94', כמעין תגובה לאתגר שזרק להם שמעון פרס בספרו.

אם נחזור לפרשת בועת הסבון של "הניאו-נאצריזם הגואה" ו"הלחץ המצרי על עראפת", הרי שבסופו של דבר ניצל כבודה של התקשורת על-ידי צבי בראל ודני רובינשטיין ב"הארץ" (10 ו-17 בינואר 1997). ניצל כבודה, אך באיחור ולא בלי שנגרמו, נזקים במה שנוגע לתפישות הציבור הישראלי את מצרים. בראל, שהיה בביקור בקהיר, דיווח על ויכוח ציבורי בו פתחו פובליציסטים התומכים בדיאלוג עם האליטות הישראליות ובסילוק מכשולים מדרך הנורמליזציה וכן על ויכוח בשאלת מנהיגותו חסרת ההשראה של מובארכ שעורר מחזה מצליח. ויכוחים מעניינים וחשובים - ואין בהם אף שמץ של ניאו-נאצריזם. להיפך, עולה מהם דימוי חיובי של ישראל הקונה לו שביתה לפחות מאז רצח רבין (הצרה היא, שעל קיומם של ויכוחים אלה אפשר היה לעמוד מן העיתונות המצרית מזה חודשים ארוכים, וחבל שצריך היה לחכות למסע לקהיר כדי לעמוד על כך).

בראל ורובינשטיין העלו, הן מפי מקורות ישראליים בקהיר והן מפי פלסטינים, סימני שאלה גדולים לגבי "מכבש הלחצים המצרי" על ערפאת. מצרים נתגלתה להם כמעין "קיביצער" המנסה להרוויח יותר מסגירת פערים אחרונים בהסדר ההולך ומתרקם, ממש בדומה ל"קיביצער" השני, החביב יותר על ישראל, הלוא הוא ירדן. ומסתבר שערפאת הוא שגייס תמיכה מצרית-ירדנית כדי לחזק את ידיו במו"מ עם הפרטנר החדש העיקרי להסכם אוסלו – ארצות-הברית.

הפזמון שבו פתחתי את דברי נכון הוא (בשינוי שם התואר מ"בריטי" ל "ישראלי") לגבי כתבים מדיניים; פחות מזה לגבי פרשנים מזרח תיכוניים. פחות, אבל לא במידה הראויה.

עמנואל סיון הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית

גיליון 7, פברואר 1997