אחד האלמנטים הבולטים בסיקור התקשורתי של המלחמה בלבנון – באינטרנט, בטלוויזיה, בעיתונות המודפסת ואפילו ברדיו – היה, מיד עם תחילתה, התפרצותן אל השיח של מפות ממינים שונים ומגוונים. מהרגע שבו החלו המצביאים לרכון על המפות, הן נפרשו לרווחה גם באוגדות התקשורת. כשלעצמה, תופעה זו אינה מפתיעה. מלחמות הן פעילות כרטוגרפית מובהקת: מאבק על שרטוטה של המפה (טריטוריה, גבולות, טופוגרפיה ושליטה, עצם הזכות להגדיר אובייקטים גיאוגרפיים). משום כך שזורה היתה תמיד ההיסטוריה של הכרטוגרפיה בזו של קונפליקטים צבאיים: ידע הוא כוח, וידע כרטוגרפי הוא גם כלי־נשק רב־עוצמה וגם מטרתה האולטימטיבית של המלחמה. במלחמות בנות זמננו, שבהן משחקת תקשורת ההמונים תפקיד מפתח, אך טבעי הוא למצוא מפות כחלק אימננטי מן הדיווח.
אולם מפות, חרף האמון האינסטינקטיבי שאנו נוטים לתת בהן, אינן תיאור ריאליסטי ומדויק של המציאות, אלא אמצעי נוסף של רפרזנטציה ושכנוע. מפות הן תמיד מוצר אמנותי־עיצובי, ובהכרח גם פוליטי, המשתנה בהתאם להעדפות תרבותיות, למדיום הרפרזנטציה, לבחירות השרטט, לקהל היעד ולמטרות שלשמן שורטטה המפה. את המפות שליוו את המלחמה בתקשורת יש להבין, לכן, כחלק בלתי נפרד מהאתוס המלחמתי הישראלי, ממפת התקשורת עצמה ומשינויים גלובליים במפת הכרטוגרפיה העולמית.
ככלל, אין ספק שהמלחמה נפתחה בסערת מפות של ממש. השימוש במפות כמדיום תקשורתי התאים היטב לכיסוי התרחשויות על פני שטח רחב, ובעיקר לסיקור מלחמת טילים. מלחמת טילים, ומלחמת ההפצצות האוויריות כהמשכה הישיר, נוטה לשדר – לפחות עד כניסת צוותי תקשורת אל אזורי הפגיעה ותחילת סיקור הזוועות – תחושה של ריחוק טכנולוגי והפשטה מדעית. מלחמת טילים היא, מעצם הגדרתה, טלמלחמה – מלחמה ממרחק, מלחמה "קרה", "כירורגית", "מונחית", "מתוחכמת" – המתאימה היטב לעולם השלט־רחוק, העכבר, הג'ויסטיק והסימולציות הממוחשבות. הגיאומטריה הרציונלית של המפות הלמה את הניכור התקשורתי הזה: הנה, פה פגיעה, שם פגיעה, וגם פה, וגם שם – רשת טופוגרפית צפופה של הפצצות.
אולם הופעתה המחודשת של מלחמת טילים עם אויב חיצוני יצרה מיד גם מרכיב חזק של נוסטלגיה כרטוגרפית; כמיהה אל התקדים הישן והטוב של "מפת האזורים" ממלחמת המפרץ הראשונה (1990) ופיתוחה הסבוך, והלא מוצלח, במלחמת המפרץ השנייה (2003). המפה של 1990 – מפת ארץ־ישראל השלמה שחולקה לשישה אזורי נפילות אפשריים – היתה, אף שניתן בהחלט לגחך אותה, מרכיב חשוב בהרגשת הביטחון הלאומי באותם ימים. המדינה כולה התלכדה סביב ההתבוננות במפה שנתלתה בחדרים האטומים, והיציאה מהם התבצעה בצורה מדורגת על־פי נפילות הטילים הבודדות והעדרן ("תושבי אזור ו' יכולים לצאת"). השרטוט הקפדני של המפה ב־1990, לאורך חודשי ההכנה, עמד בניגוד חריף לספונטניות האינטואיטיבית והמזדמנת שבה פרצה המלחמה השנייה בלבנון. הפעם המפות הרשמיות אפילו לא ניסו להיות אמצעי מועיל להעברת מסרים ומידע, אלא נטו להיות אימג'ים סמליים, ולא אחת מתלהמים, במאמץ לשיווק המלחמה.
כחלק מהמאמץ המלחמתי הפיצה לשכת העיתונות הממשלתית תצלומים רבים של פוליטיקאים ומפקדים על רקע מפות. כך, למשל, הצטלם ראש הממשלה בביקורו בחיפה (23.7) עם ראש העיר ומפתהּ, ושר הביטחון צולם בביקורו בפיקוד צפון (20.7) בלוויית אלוף הפיקוד ומפת לוויין (וגם עשרה ימים מאוחר יותר, בעת נאומו בשידור ישיר בפני קציני פיקוד צפון, הוצבו ברקע מפות). המרכז למיפוי ישראל, יחידה אזרחית הכפופה לשר הבינוי והשיכון, הפיצה לאחר הפצצת שדה התעופה בביירות תצלום לוויין של השדה ברזולוציה גבוהה. דובר צה"ל המשיך כל העת לספק מפות של יעדים שנפגעו בלוויית סרטוני ההפצצות (אתרי אינטרנט, ביניהם "תפוז" ו"פליקס", הציגו את גלריית הסרטונים במלואה).
בערב יום ראשון, ה־16.7, נתן מפקד חיל האוויר, האלוף אליעזר שקדי, "תדרוך" לעם בישראל, ששודר בשידור ישיר בערוצים 1 ו־10 (בלוויית מפה והכיתוב: "תדרוך מפקד חיל־האוויר"). ההתכנסות של עיתונאים ודובר־מרואיין לא נקראה הפעם בשמה הרגיל "מסיבת עיתונאים". נדמה כי הבחירה במלה "תדרוך" לא היתה מקרית, וכי מטרתה היתה לנסות לקרב את הצופה אל שדה הקרב, להפוך אותו לצופה־משתתף, ליצור לכידות חברתית ולחזק את הזדהותו עם מטרות הלחימה באמצעות יצירת אווירה של שקיפות ופתיחות, בעזרת הכנסתם, לכאורה, של כל אזרחית ואזרח אל מעמקי בור הפיקוד בקריה, אל תוך אסיפת בעלי המניות של המדינה כולה, אל שדה הקרב של דמוקרטיה טכנולוגית ישירה. הנכונות, לכאורה, להתחלק במידע ובאחריות, לגלות את השיקולים כולם ולחשוף את החומרים הצבאיים הרגישים ביותר נועדה כנראה להוכיח, כחלק מהשיווק המלחמתי, את הצלחות הלחימה, ולחזק את התחושה של "מלחמת אין־ברירה": הנה המידע כולו, שפטו בעצמכם, ודאי תסכימו, לטוב ולרע – אין דרך אחרת.
למפת לבנון שהוצבה ליד מצגת ה־Powerpoint וסרטי התקיפה שצולמו ממטוסי קרב ומזל"טים ("תקיפת משגרים", "תקיפת מיפקדת מחבלים בביירות", "תקיפת מכ"מי חוף") היה תפקיד חשוב באסטרטגיה הדוברותית הזו. בדומה, הקליפ ששוחרר מהפשיטה המשותפת של הסיירות שלדג ומטכ"ל בבעלבק נפתח במפה שעליה אנימציה של שני מסוקים ממריאים משטח ישראל אל עומק לבנון. עם נחיתת המסוקים התחלפה המפה בסרטון וידיאו שצולם בזמן אמת מהאוויר והראה את הלוחמים פורקים ציוד מן המטוס ומתפרשים בשטח. השלב הבא היה קטע סרט שצולם על־ידי הלוחמים בשטח עצמו. כך נוצר שילוב לא רק בין כוחות שונים, אלא בין סוגי מדיה ותיעוד מגוונים ובין הפרספקטיבות המרחביות של כל אחד מהכוחות. השילוב בין היחידות הרבות וסוגי המדיה השונים התנקז אל המפה, אל היכולת להתגבר עליה – לפעול, לתעד ולראות גם הרחק מהגבול ומהבית.
הבחירה באסטרטגיה תקשורתית אקסהיביציוניסטית זו של שיתוף הציבור ופרישת המפות בפרהסיה היתה גם תולדה של שני תהליכים תקשורתיים בולטים של השנים האחרונות. ראשית, אין ספק שלפופולריות הרבה של תוכניות הריאליטי ולנטייה לשתף צופים בהכרעות טלוויזיוניות היה תפקיד חשוב בהחלטה לחשוף מספר כזה של קליפים התקפיים. כדי להשיג דעת קהל חיובית ורייטינג מלחמתי סביר, היה צורך להפגין ביצועים מרשימים וליצור תחושה של שותפות בקרב הצופים: הנה, לחיצה על השלט – ועוד מטרה ננעלת, חיוג טלפוני – ועוד טיל נורה, sms – ועוד נווט נולד. שנית, ניכר שלזליגה של טכנולוגיות תקשורת צבאיות אל השוק האזרחי היה מקום חשוב בהכנת הקרקע לחשיפת המידע האינטנסיבית. טכנולוגיית GPS לניווט לווייני נכנסת בהדרגה לכל מכונית, "מפות נעות" הן כבר מזמן לא נחלתם הבלעדית של כלי טיס, מפות לוויין ואוויר נגישות היום מכל מחשב כף יד, קסדות משוכללות המשחררות ירי במבט ניתן למצוא במשחקי סימולציה ממוחשבת, וגרפיקה כרטוגרפית משוכללת היא חלק בלתי נפרד מכל דיווח טלוויזיוני על מזג האוויר. הדיווחים המפורטים בלוויית מונחים מעולם הטכנולוגיה הכרטוגרפית לא היו, לכן, זרים ויוצאי דופן. הם היו כמעט פיתוח טבעי של החיים האזרחיים, המשכה של האזרחות באמצעים אחרים. ואכן, אם במלחמות קודמות הטכנולוגיות הללו נדמו כהתממשותה של אוטופיה בדיונית, הרי שהפעם הן היו כמעט בנאליות ותרמו, בסופו של דבר, לתחושה של תשישות וחמיצות טכנולוגית: שום טכנולוגיה מרחבית חדשה ומפתיעה לא נחשפה, והטכנולוגיות המוכרות לא הספיקו כדי להכריע את המערכה.
"48 שעות של לחימה", "מעריב", 16.7.2006
חידוש כרטוגרפי מעניין בסיקור הטלוויזיוני של המלחמה היה התחברותו של ערוץ 2 אל רשת המצלמות במעגל סגור של מרכז השליטה והפיקוח על הרמזורים בעיריית חיפה. לא אחת, כשנשמעה אזעקה או דוּוח על נפילת טילים בחיפה, שידר הערוץ ישירות מהמצלמות העירוניות המפוזרות דרך קבע ברחובותיה של העיר, כאשר התמונה מקפצת אוטומטית, מדי כמה שניות, לרחוב אחר. כך נוצרה מעין סריקה טלוויזיונית חיה של מפת העיר. איכות התמונה שסיפק המוקד העירוני, בשחור־לבן, לא היתה אמנם גבוהה, אולם דווקא תמונה שכזו העצימה את תחושת האותנטיות של המציאות הבטחונית.
גם שלושת העיתונים הגדולים ביססו את הדיון סביב "המפה", ואסטרטגיות המיתוג העצמי שלהם בלטו במפות המלחמה שהם שירטטו. המפות של "מעריב" היו המתלהמות מכולן; מפות נוטפות אדרנלין וטסטוסטרון. לכותרת "סימני שבירה בלבנון" שבחר העיתון באופטימיות לאחר יומיים בלבד של לחימה צורפה מפת ענק, שנפרשה לרוחב עמודים 5-4, שכותרתה "48 שעות של לחימה". היה זה עיבוד מחשב אקספרסיבי, צהוב וסנסציוני, שנוצר ממשטחי צבע רחבים שבאו על חשבון הדיוק הקווי (ישראל ולבנון בצבעי הסוואה – חום כהה ובהיר בהתאמה – החרמון ככתם לבן, הכינרת כמעוין ירוק). משיכות הקו המסמן את הגבול בין ישראל ללבנון נעשו במהירות וביד בוטחת, שאינה טורחת לרדת לפרטים, והדגישו את ההתלקחות המהירה. הגבול, שסומן כקו שחור, עבה וברור – גבול חד־משמעי שנפרץ וחולל – עבר תהליכים כרטוגרפיים המוכרים בספרות המקצועית כפישוט (simplification), החלקה (smoothing), והיטמעות (dissolution) – מניפולציות גיאומטריות שהרחיקו אותו עד מאוד מהמציאות הגיאוגרפית (אצבע הגליל, למשל, כמעט שנקטעה). תהליך דומה עבר גם כביש ביירות-דמשק. המקרא הסימבולי של המפה הצטמצם לפריט אחד בלבד: כוכבי פיצוץ כתומים, בגודל המשקף קנה־מידה עצום, שנזרעו בצפיפות על המפה וסימנו הן את הנקודות שהופגזו בצד הישראלי (כיתוב כחול) והן את המטרות שהופצצו בצד הלבנוני (כיתוב אדום). במפה של "מעריב" לא היה כל ספק: השטח כולו בוער. המפה התמלאה ערב רב של חצים מתעופפים: חצים מלבנון לישראל, חצים מספינות ישראליות אל חופי לבנון, חץ מהחוף הלבנוני אל הסטי"ל הישראלי, צילומי מטוסים ישראליים כחצים הפוגעים במטרה, חצים ממטרות שהופגזו היישר אל צילומי ההרס שמוקמו בשוליים (בלוויית זמן הפגיעה ותיאור קצר). היתה זו מפה שנרקמה מהצטלבות של טילים, משתי וערב בליסטי שהציע רצף של דם, סנסציות, פלישות, תנועות, מעופים ומעברים מהירים בין הבזקים: הבזקי הפצצות, הבזקי מצלמות, מבזקי חדשות. בפרפרזה על ויליאם רנדולף־הרסט: אתם תספקו את המלחמה, אני אספק את המפה.
המפה שהציע "ידיעות אחרונות" באותו יום פורמטיבי – מפה שחזרה בשינויי מטרות ופגיעות לאורך ימי הלחימה – נצבעה גם היא בצבעי ירוק־חום הסוואתי: קטנה יותר (כשני שלישים מעמ' 3), סולידית יותר, מדויקת יותר מבחינה גיאוגרפית, וללא חצים וסימני פיצוץ מוגדלים. הצילום שנשתל בירכתי המפה ("ביירות הבוערת, אתמול") היה של ענן שחור, לא של הריסות ונפגעים. ליד ביירות נשתלה סכימה נוספת, של העיר עצמה, שהביאה מידע נוסף ויצרה דיפרנציאציה בין מוקדי הפגיעות בדרום העיר לאלו שבצפונה.
את הפער בסנסציוניות הכרטוגרפית שנוצר בינו ובין "מעריב" בראשית המלחמה ניסה "ידיעות אחרונות" לסגור בעזרת מפה של הניסיון הצבאי לתפוס שטחים נוספים לקראת סיומה: מפה של מבצע הנחתת הכוחות בעומק לבנון, מעט לפני כניסתה לתוקף של הפסקת האש. המבצע, שתואר כמבצע ההנחתה הגדול ביותר מאז מלחמת יום־הכיפורים, זכה למפת ענק שהשתרעה על פני שני עמודי האמצע של העיתון (13.8.2006). למפה צורף סרגל קנה־מידה (סנטימטר במפה = קילומטר בשטח) ומקרא סימבולי פשוט של פעילויות צבאיות (מסוק = הנחתת כוחות; דמויות שחורות = מחבלי חזבאללה). מפה כפולה זו – מעין פוסטר כרטוגרפי למזכרת מקיץ של לחימה הירואית – סיכמה היטב את ההשפעה הלא מבוטלת של מדורי הספורט על ייצוג המלחמה בכלל ועל הייצוג הכרטוגרפי שלה בפרט.
"הארץ" השתמש לאורך ימי הלחימה בטכניקת בן־הכלאיים (hybrid) המוכרת היטב לקוראיו המתוחכמים מ־GoogleMaps ואתרי מיפוי אחרים באינטרנט: שילוב בין תצלום לוויין (ממפרץ חיפה עד מפרץ ביירות) ובין מפה המשורטטת עליו (גבולות וכוכבי פיצוץ). ככל שהתקדמו ימי הלחימה, הושפע גם "הארץ" מהסחרחורת הכרטוגרפית ושיכלל את המידע הוויזואלי בעזרת הוספה של צבעים, צילומים, כיתובים וחצים למפת הלוויין. תוספות אלו נטו להלאמת השטח הממופה ולהאנשה כרטוגרפית הולכת וגוברת של מהלכי הלחימה.
אתרי החדשות באינטרנט יכלו כבר להשתמש בטכניקות כרטוגרפיות אינטראקטיביות. "מפת הפגיעות" של האתר "וואלה" אפשרה להזיז את הסמן בין יישובים ישראליים שבהם נפלו טילים, תוך פתיחת חלון ובו נתונים מעודכנים על ההרס והנפגעים. גרסה מעודכנת של המפה הוצעה מדי יום, ולידה קישורים למפות הימים הקודמים – מעין אטלס נפילות הטילים של המלחמה. האתר "נענע" השתמש בשירותי הגרפיקה של סטודיו ארטישוק והביא מפה בטכנולוגיית פלאש של "טווחי שיגור רקטות מדרום לבנון": בצד המפה הובאה סקאלה עולה של גוני אדום, שייצגה טווחי שיגור מ־ 25 ק"מ עד 200 ק"מ. לחיצה על הצבעים השונים שלחה מעגלים ברדיוסים מתארכים להמחשת אפשרויות הפגיעה של הטילים השונים. מפה דומה, ללא טכנולוגיה אינטראקטיבית, חזרה גם באתר הפרשנויות בעל האוריינטציה הבטחונית Omedia: מדינת ישראל חולקה לרצועות מדויקות בהתאם לאיום טווחי הטילים השונים שבידי החזבאללה: כל טיל והצבע שלו, כל טיל וההסלמה שאיתו (תחושת האחריות, השאיפה לדיוק מקצועי והכרטוגרפיה של הסיכונים האקטואליים חייבו גם את הפרדתו של ים המלח לשתי ימות נפרדות).
מפת "זירת הנפילות" של האתר nrg ("מעריב") ציינה את הפגיעות במשך ימי המלחמה במפה צבעונית, זוהרת ובורקת, מפה שכמו הושאלה מסרט הנפשה או זירה קרקסית: שטח מדינת ישראל – העורף שהיה לחזית – נצבע במדי הסוואה מנומרים, השכנות הערביות נמשחו באפור חדגוני וקבוע, והים התיכון – בגוונים בוהקים של כחול. היישובים שנפגעו סומנו במדורות של צהוב ואדום – מעין הילולה עליזה במירון. לבנון נשארה שטח אפור, ריק ומשמים גם כאשר המפה תיארה פגיעות של צה"ל ביישוביה. רק כאשר נכנסו כוחות קרקעיים של צה"ל "הודלק" המרקע הטלוויזיוני האפור והפך מצע לסרטון שתיאר את הפעילות בשטח. במקביל שודרו בתוך ריבוע פנימי, מעין מסך טלוויזיוני בתוך המפה הגועשת, ד"שים מצולמים מהחיילים בשטח. המפה הפכה לטלוויזיה כפולה, והמהלך הכרטוגרפי הושלם: כדי שהעורף הישראלי, שנאלץ ללבוש מדי הסוואה, יוכל להישאר שליו – לבנון הפכה למרקע לפעילות צה"לית.
גודל השטח שהוקצה למפות השתנה בהתאם לתחושת ההצלחה בשטח: ההסתערות הראשונה של חיל האוויר לוותה במפות ענק מפורטות; בימים הראשונים לכניסה הקרקעית נעלמו המפות כמעט לחלוטין והוחלפו בעדויות מהשטח, בקולות הפצועים ובסיפורי הגבורה; הפגיעה באזרחים בכפר־קאנא, שוב מהאוויר, הביאה איתה מפות זעירות, כמעט בלתי נראות, של "מקום התקיפה" ("ידיעות אחרונות", עמ' 4) ו"מקום האירוע" ("מעריב", עמ' 5); גיוס המילואים והכניסה המסיבית של כוחות הקרקע הביאו שוב להגדלת המפות והוסיפו להן חצים שסימנו את כיווני הכניסה וסמלי החטיבות הלוחמות ("מעריב", 2.8.2006). עתה נוספו גם מפות תלת־ממדיות שדימו את הקרבות – שהפכו בינתיים ללוחמת פנים אל פנים בשטח בנוי – בעזרת תוכנות ארכיטקטוניות תואמות (3D) וצילומים בעזרת אמצעי ראיית לילה שנשתלו בתוכן ("מעריב", 3.8.2006). אליהן נוספו גם צילומים של מפות אותנטיות, שהיו בשימוש בשטח עצמו: תמונות של חיילי מילואים רוכנים על מפות מנוילנות באישון לילה, לפני הכניסה ללבנון, ומתכננים את מהלכי הלחימה הבאים (8.8.2006, "ידיעות אחרונות", עמ' 3-2; "מעריב", עמ' 9-8).
במשך כל ימי סיקור הלחימה בתקשורת הישראלית, כמעט שלא נוצלו האפשרויות הגלומות במפות לבחינת אופציות, אלטרנטיבות ותרחישים עתידיים (הן ברמה הצבאית והן ברמה המדינית). השימוש במפות נותר פשטני, נגרר ומתלהם. אין פלא אפוא שראשיתו של שלב החיפוש אחר פתרונות מדיניים התגלתה כסבוכה הרבה יותר מבחינה כרטוגרפית. בשלב זה חזרה לפתע ההיסטוריה אל קדמת הבמה, האבק נוער ממפות אספנות עתיקות, ואל פני השטח התקשורתיים עלו מפות שנגנזו בארכיונים.
לנוכח התסבוכת הכרטוגרפית החדשה, שהלכה והעצימה, ניתן היה להתנחם, כתמיד, בצרכנות וירטואלית, ולנסות לרכוש באתר המכירות eBay התרפקויות נוסטלגיות על העבר במחירי מבצע: "מפת תיירות ללבנון" של חברת התעופה MES ובול של קק"ל מ־1936, שנת המאורעות, עם מפת ארץ־ישראל בכחול־לבן: עוד לא לגמרי מוגדרת, פתוחה אל העולם, ללא גבולות של ממש, עם חיפה, תל־אביב וירושלים מביטות, אופטימיות, אל העתיד.
רוני צירינסקי הוא חוקר תקשורת וכרטוגרפיה בתוכנית ללימודי מדע, אמנות ותקשורת באוניברסיטת הרווארד
גיליון 64, ספטמבר 2006