איור: בתיה קולטון
יותר מהפוליטיקה, הכלכלה והביטחון – מה שנצנץ בזכרונם של כמה מהמרואיינים לכתבה זו הם זוג סנדלים צבעוניים. סנדלי קרוקס, ליתר דיוק. הצעקה האחרונה של הקיץ. ואם האוזניים שלכם פספסו אותה, סביר להניח שאתם לא גרים במקום הנכון, או שלא ראיתם את הכתבה בחדשות 10, כתבה שהוקדשה כולה לטרנד החדש. אבל אתם לא לבד. אפילו בתוך מערכת החדשות של הערוץ יש מי שסבורים שהכתבה על הסנדלים האופנתיים קבעה שיא במה שנראה כנטייה תל־אביבית — שלא לומר צפונית, במלעיל — של המהדורה המרכזית. וזה לא שיש משהו רע בתל־אביב, חלילה, אבל מייסדי חדשות 10 הצהירו בתחילת הדרך על כיוונים אחרים, על רצון לראות את הדברים בצורה שונה. לאחר כמעט שלוש שנים, ראוי לבדוק מה באמת נשתנה.
"העין השביעית" ליווה את חדשות 10 בתחילת הדרך ("סטארט אפ", גיליון מס' 43, מרץ 2003). "אנשי החדשות שלכם מזמינים אתכם לראות חדשות שלא הכרתם", נפתחה אז הכתבה בציטוט מתוך הפרסומת ששודרה ברדיו: "חדשות מאוזנות יותר, עם יותר דיווחים מרתקים, מהשטח, ועם מגוון דעות ונקודות מבט שלא הכרתם. חדשות 10 – לראות את הדברים אחרת". וכדי לראות את הדברים אחרת פתחה חברת החדשות הטרייה במהלך נרחב לגיוס כתבים חדשים, חסרי ניסיון, מתוך כוונה מוצהרת להביא לקדמת הבמה אוכלוסיות שנדחקות לשוליים. כל כתב והמשבצת שלו. בין היתר שולבו טלה איילין ומהרטה ברוך, כתבות ממוצא אתיופי, אמילי עמרוסי, מתנחלת, וספא אבו־רביע, בדואית תושבת באר־שבע. רם לנדס, מנכ"ל חברת החדשות דאז, אמר ל"העין השביעית" שמדובר בתפיסת עולם: "אם ניתנה לנו הזכות להקים ארגון חדשות חדש, מוטלת עלינו החובה והזכות גם להוליך שינויים חברתיים שאינם קשורים למוצר החדשותי, אלא לחברה הישראלית שבה אנחנו חיים...אם שתי הכתבות מהעדה האתיופית יצליחו, כל התפיסה של האוכלוסייה האתיופית כלפי התקשורת תשתנה". אלא שתפיסה לחוד, ועולם לחוד.
במרוצת הזמן עזבו ארבע הכתבות את תפקידיהן: איילין נטשה את הארץ מסיבות אישיות, ברוך העדיפה קריירת משחק ואת תוכנית הריאליטי "השגריר" בערוץ 2, עמרוסי התגלגלה לתפקיד דוברת מועצת יש"ע, ואבו־רביע הבינה מהר מאוד שהיא מעדיפה את האקדמיה. גם עכשיו, בכל ערב בשמונה היא צופה במהדורה באדיקות, ובאותה אדיקות ממש היא גם מחפשת – לשווא — את השוני: "מה שרואים בחדשות 10 זו לא החברה האמיתית, זה רק חלק קטן ממנה. איפה הפלסטינים אזרחי ישראל? איפה הדרוזים? איפה הבדואים? אני מחפשת היטב בכתבות ולא מוצאת שום ייצוג לחברה שממנה אני באה, אפילו לא בהיבט השלילי. צבי יחזקאלי, הכתב לענייני ערבים, מסקר את העולם הערבי בצורה חכמה ומעמיקה, גם ניצן הורביץ, עורך חדשות החוץ, עושה עבודה נהדרת, אבל דווקא מה שקורה מתחת לאף לא מיוצג כמו שצריך. הפנים הרבות של החברה הישראלית אינן באות לידי ביטוי". אמילי עמרוסי אומרת שלא הגבילו אותה, אבל ציפו ממנה לדבר ב"שפה תל־אביבית": "ציפו שאביא למערכת את מה שרגילים לראות, את מה שמתאים לסטריאוטיפים שיש על המתנחלים. המהדורה של היום משודרת ממדינת תל־אביב אל מדינת תל־אביב. אין בשורה חדשה. כשהייתי כתבת הצלחתי להביא דברים אחרים מהיישובים ביהודה ושומרון כי אני באה משם. עכשיו כמעט אין ייצוג לפריפריה: לא התרבותית ולא הגיאוגרפית, והרבה אנשים שאני מכירה מאוכזבים מהמהדורה".
איש לא החליף את אבו־רביע ועמרוסי עם עזיבתן. המשבצות הסקטוריאליות, תפיסת העולם של חדשות 10, נשארו — עד לשעת סגירת הגיליון — מיותמות. כתבים ומגישים חדשים הובאו בעיקר מגלי־צה"ל, ובוגרי התחנה הצבאית מרכיבים כיום את עיקר כוח־האדם בחדשות 10. מקצתם נשלפו מהבקו"ם עוד בטרם נשמו את אוויר האזרחות.
"גבולות הגזרה של חדשות 10 הם מדרום תל־אביב ועד צפון הרצליה", מנסה להמחיש אחד הכתבים במערכת. "המהדורה מכוונת לבורגני הממוצע. לאיש/אשת ההייטק, או עורך־דין, או רואה חשבון. יש הרבה כתבות צבע על אופנה, טרנדים, צריכה וכסף. אם משהו קורה בתל־אביב – הסיכויים שלו להיכנס למהדורה טובים יותר מאשר אם הוא קורה באזורים אחרים. אנשים רבים במערכת חיים ב'מדינת תל־אביב': הם אוהבים סטריאוטיפים, ולכן מביאים צילומים שיתאימו למה שהם רוצים לראות. לכתבים החדשים אין הרבה נסיון חיים, הם כמעט לא פגשו את 'ישראל השנייה', כמעט לא ראו אוכלוסיות אחרות".
עובדים במערכת חשים את הקושי להביא לשידורן של חדשות וכתבות על ענייני חברה או מיעוטים. "ערבים צריכים לעשות פיגוע כדי להיכנס למהדורה", אומר אחד העובדים. "גם סיפורים מהפריפריה צריכים להיות מאוד משמעותיים. זה כבר השתרש: כתבים למדו פשוט לא להציע לעורכים אייטמים שהם יודעים מראש שאין סיכוי שייכנסו למהדורה". עובד אחר מעיד גם הוא על הקושי: "המהדורה היא מעין בועה, וצריך הרבה מרפקים כדי להכניס אייטמים מחוץ לתל־אביב. העורכים לא מקפחים את כתבי הפריפריה במתכוון, אבל הרבה פעמים הם אינם מודעים לחשיבות שיש לנושאים מסוימים ביישובים שמרוחקים מגוש דן".
לאיזה מגזר הסיכוי הנמוך ביותר לקבל מקום במהדורה?
בעיקר לערבים. ערביי ישראל לא מעניינים אף אחד במערכת. גם בתקופתה של העורכת הראשית הקודמת, טלי בן־עובדיה, וגם בתקופתו של העורך הנוכחי, גיא סודרי. זו לא גזענות, אבל זה פשוט רחוק מהמרכז, פיזית ומנטלית, ולכן זה ממש לא מעניין את העורכים.
טלי בן־עובדיה: "אני לא בוחנת אייטמים לפי מוצא או דת, אלא לפי ערכם העיתונאי, העניין והחשיבות לצופה. אני, במוצהר, עשיתי מאמץ גדול מאוד שהמהדורה לא תהיה 'תל־אביבית', ואני חושבת שהצלחתי". כתבים מעידים כי בן־עובדיה אכן דרשה מהם לא פעם לפתוח את העיניים ולצאת מהבצה התל־אביבית. הם מציינים לטובה פרויקט שיזמה: "חדשות מקרוב" — שידור מעת לעת של מהדורה שלמה מיישוב בפריפריה. זה היה אמנם מעט מדי, אבל עכשיו אפילו הפרויקט הזה איננו. יוזמת "חדשות מקרוב" הפכה, בדיוק כמו יישובי הפריפריה, לזיכרון עמום: בן־עובדיה התפטרה לפני כחצי שנה מתפקיד ראש מחלקת החדשות והעורכת הראשית בשל חילוקי דעות עם מנכ"ל חברת החדשות החדש, אבי ברזילי. רם לנדס, המנכ"ל הקודם, שפרש גם הוא לפני כחצי שנה, סירב להתראיין לכתבה.
כמה חודשים לאחר ביטול "חדשות מקרוב" חיסל המנכ"ל החדש גם נדוניה אחרת שקיבל מההנהלה הקודמת: הפינה "דעת יחיד", שבה הגישו בעלי דעה מעין טור פובליציסטי מצולם על ענייני היום. בין המשתתפים היה קובי אריאלי, עיתונאי חרדי, שהגיש אחר־כך את תוכנית הבוקר. לאחרונה החליט ברזילי לפטרו ולהביא במקומו את קובי מידן. "האתיופית", "המתנחלת" ו"הבדואית" לא לבד: חדשות 10 נשארו גם בלי "החרדי". עריכה בטלוויזיה המסחרית, מתברר, איננה שיעור באזרחות. הרייטינג המדשדש מול המתחרים בערוץ 2 לא נתן צ'אנס "לראות את הדברים אחרת". גורם במערכת מודה: שיקולי העריכה מותאמים לקהל היעד. "צופים בנו אנשים מבוססים כלכלית, ובהם יותר נשים מגברים, ומה שאנחנו משדרים זה מה שהם רוצים לראות".
התבוננות בתכני החדשות שמשדר ערוץ 10 מחזקת את הטענות על חוסר ייצוג הולם לפריפריה ולקבוצות מיעוט. מבדיקה של כל המהדורות ששודרו בימי החול של חודש ספטמבר 2005 עולה, שהעורכים מתרכזים בעיקר בפוליטיקה, ביטחון, חוץ, כלכלה ופנאי. על העולים ושאר המיעוטים אין בכלל על מה לדבר, ובאמת – אף אחד לא דיבר: מהעולים החדשים, הערבים והדתיים/חרדים יש התעלמות כמעט מוחלטת. במהלך כל החודש שודרו רק ארבע כתבות על עוני ומשפחות במצוקה, וכתבה אחת בלבד על המגזר הערבי (אפליית תלמידים ערבים בלוד). כתבות על תרבות הפנאי, לעומת זאת, לא חסרות: סלבריטאים, אירועים נוצצים, אופנה, טרנדים ודיסקים חדשים. על עולם המכוניות לבדו שודרו במהלך החודש חמש כתבות. זה המקום לתזכורת קטנה: על־פי דו"ח העוני האחרון שפרסם המוסד לביטוח לאומי, חיים בישראל יותר ממיליון וחצי איש מתחת לקו העוני – מחציתם ילדים.
טליה פלד־קינן, כתבת רווחה וחברה של חדשות 10, סבורה שהייצוג דווקא הולם: "אני בתחום שלי עושה את המקסימום ומצליחה להביא מצוקות מכל הארץ. אם מדובר בסיפור עיתונאי טוב – הוא ייכנס למהדורה. אני עושה הרבה כתבות חברתיות והייתי שמחה גם לעשות יותר. התת־ייצוג של הערבים נובע מאטימות כללית של החברה הישראלית לנושא הזה. בכלל, המינון החברתי צריך להיות גבוה יותר בכל כלי התקשורת".
"לא קל לפצח תרבויות אחרות, ובגלל חוסר היכרות עם השפה והמנטליות קשה לעתים לקבל שיתוף פעולה מעולים חדשים מרוסיה או מאתיופיה", מודה בכנות אחד מכתבי הערוץ. הבעיה היתה באה על פתרונה, אם רק היתה המערכת מגייסת כתבים מקרב אותם מגזרים, אבל המכרז הראשון שנפתח עם הקמת חברת החדשות היה גם האחרון. קל יותר, כנראה, לקטוף את הפירות מגל"צ. רק לאחר לחצים פתחה חברת החדשות קורס כתבים בשיתוף עם מכללת הדסה, אך רק תושבים מאזור ירושלים רשאים להשתתף בו. התנאי המוזר נובע מחוק הרשות השנייה: מהדורת החדשות של ערוץ 10 משודרת מגבעתיים, אולם החוק מחייב את הערוץ לשדר את החדשות מאולפנים בבירה. אי לכך החליטו הרשות השנייה ומשרד התקשורת להתנות מתן הקלות לערוץ 10 בפתיחת קורס לירושלמים: אם ערוץ 10 לא יבוא לירושלים, ירושלים תבוא אליו. את הקורס הירושלמי מרכז גלעד עדין, העורך והמגיש של מהדורת ליל שבת, "האולפן המרכזי". עדין, יש לציין, מקפיד — לעומת המהדורות היומיות — להאיר את חשכת השוליים והנושאים החברתיים מקבלים אצלו מקום נרחב יותר.
מחקר שנעשה בעבור הרשות השנייה לפני כשנתיים ("הנעדרים והנוכחים – רב־תרבותיות בטלוויזיה המסחרית", ד"ר אלי אברהם, ד"ר ענת פירסט ונועה אלפנט־לפלר) לא הפתיע, אלא רק חידד את הידוע: אחוז הופעתן של קבוצות מיעוט במהדורות החדשות של ערוץ 2 ו־10 קטן משמעותית מאחוזן באוכלוסייה, עד כדי "הכחדה" מהמרקע, וגם המעט הזה בא בעיקר בהקשרים שליליים. שני שלישים מכלל הדמויות שהופיעו במהדורות היו גברים יהודים, חילונים וותיקים. בחודשים האחרונים ערכה הרשות השנייה מחקר נוסף ותוצאותיו יפורסמו בקרוב.
ברשות השנייה מדגישים כי במהלך השנה הקרובה יבחנו בזכוכית מגדלת אם מערכת חדשות 10 מיישמת את השינויים הדרושים: מתן הזדמנות לכתבים מהפריפריה והרחבת הייצוג של קבוצות המיעוט במהדורה המרכזית. במהלך שנת 2006 גם תפוג הארכה שניתנה לחדשות 10 להמשיך ולשדר את המהדורות מחוץ לירושלים (הקלה שקיבל הערוץ בשל קשייו הכלכליים). וכך, אם לא יהיה שום שינוי, ייאלצו אנשי מערכת החדשות לקבל עליהם את גזירתו של חוק הרשות השנייה — לארוז את הטלפונים הניידים ולעבור לשדר מהבירה. לפחות ציבור הנהגים יזכה לבשורה גדולה בעקבות המעבר הצפוי מהקומה ה־16 של מגדל "בית הוורד" בגבעתיים לאולפנים החדשים בירושלים: ייתכן מאוד, שבמבזקי התנועה המשודרים בוקר וערב יהיו דיווחים על המצב בכבישים אחרים בארץ, ולא רק על נתיבי איילון.
רן בנימיני הוא כתב קול־ישראל לענייני משטרה
מוטי שקלאר: האסימון לא נפל
מנכ"ל הרשות השנייה, מוטי שקלאר, אומר כי התרשם שהנהלת חברת החדשות של ערוץ 10 דווקא בעד רב־תרבותיות, אבל הפרדיגמה, לדבריו, מנצחת. ומהי הפרדיגמה? חיפוש אחרי הריגוש במקום אחר משמעות ועומק. "לתקשורת הישראלית המרכזית, כמו לחברה עצמה, אין רצון ויכולת להכיל את מה ששונה ממנה. עוד לא נפל האסימון שאפשר ליצור גם תקשורת אחרת, וכל עוד לא יהיו כתבים שיבואו מתוך המציאות השונה — המציאות הזאת לא תבוא לידי ביטוי על המסך. המהדורה של חדשות 10 היא מקצועית, מעולה, אבל היא לא שונה מהמתחרה". לדבריו, ימליץ להנהלת הרשות להתנות את המשך מתן ההקלות לערוץ 10 בשינוי חברתי של ממש: בעיקר פתיחת השורות לכתבים חדשים ממגזרים שונים. הגיע הזמן להבין, מדגיש שקלאר, שרוב האוכלוסיות במדינת ישראל אינן מיוצגות על המסך. ואם רוב החברה הישראלית לא תרגיש מחוברת להוויה, והרגשת ההדרה תימשך, זו סכנה חברתית ודמוקרטית.
גיא סודרי, עורך המהדורה של חדשות 10, הפנה את השאלות הנובעות מהתיאור לעיל לאבי ברזילי, מנכ"ל חברת החדשות. ברזילי סירב להתראיין.
גיליון 59, נובמבר 2005