זה סיפור על צביעות. הרבה צביעות. וכסף. הרבה כסף. זה שנים רבות משגשגת ופורחת בישראל תעשיית מין, ועיתונים גדולים דוגמת "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" הרימו לה תרומה נכבדה באמצעות מודעות מין בלוחות המודעות שלהם. גם מקומה של רשת שוקן לא נפקד מהחגיגה המפוקפקת. המקומון "העיר" ייחד בסוף שנות התשעים עמודים שלמים במדור קח-תן למודעות מין וולגריות. בחלקן כיכבו תצלומי נשים עירומות כשטקסטים גסים ובוטים בפיהן.
הסדרים וחקיקות לא הזיזו את מוכרי המודעות בעיתונים מדעתם. עד שבאמצע ספטמבר התערב בית-המשפט והרשיע את העיתונים בעבירה על החוק. "ידיעות אחרונות בע"מ", "מעריב הוצאת מודיעין בע"מ", ו"רשת שוקן בע"מ" הורשעו בפרסום מודעות העוסקות במתן שירותי זנות בעיתוניהן. ברשימת המורשעים גם מנהלים בתאגידים הללו: יוסף ורשבסקי, מנכ"ל רשת שוקן; גיל גילת, מנכ"ל עיתון "העיר"; רון קליינפלד, מנכ"ל ב"מעריב"; ורונן שפירא, מנהל לוח "ידיעות אחרונות". אלכסנדר דורון, ששימש כתב ספורט וחינוך והיה אחראי על ניסוח וצנזור מודעות המין ב"מעריב", זוכה מאשמה. כולם הורשעו על-פי החוק האוסר לפרסם מודעות לשירותי מין כחלק בלתי נפרד מהעיתון ומחייב לפרסמן בדף נפרד, שיימסר רק על-פי דרישה מפורשת של הקונה.
מדובר בכתב אישום שהוגש לפני כשנתיים. עולה ממנו כי ברשת שוקן פורסמו שלושים פרסומים בדבר מתן שירותי זנות, ב"מעריב" 250 וב"ידיעות אחרונות" כ-500. הנאשמים כפרו בהאשמות המיוחסות להם במיני טענות מקדמיות כגון "הגנה מן הצדק", וכי כתב האישום בלתי מוגדר. השופט דניאל בארי דחה את הטענות וקבע כי "ברור לחלוטין, כי מודעות אלה מציעות שימוש בגוף האדם (אשה) לשם סיפוק תאווה מינית, תמורת תשלום".
הוא גם דחה את הבקשה לזכותם בשל טענת הסתמכות, כאילו פעלו על-פי ייעוץ משפטי שגוי: "אינני סבור כי התיקון לחוק, דהיינו סעיף 205ג, הינו סעיף בלתי ברור. סעיף זה מובן לחלוטין למי שעיסוקם, בין היתר, קבלת מודעות. האחראים לתחום זה מבינים, לא פחות, וקרוב לוודאי יותר, מעורכי-הדין מה מהות המודעה ומה מסתתר מאחוריה".
השופט בארי מצא את העיתונים אשמים בעבירה הקובעת כי "המפרסם פרסום בדבר מתן שירותי זנות, כשנותן השירות אינו קטין, דינו מאסר שישה חודשים". גזרי הדין יינתנו במועד מאוחר יותר, ועתה נותר לחכות ולראות, אם בית-המשפט יצליח במקום שבו נכשלו אחרים.
ראשיתם של הדברים בשנת 1995. ועדה ציבורית בראשותה של חנה זמר ז"ל בחנה את פרסום מודעות המין בעיתונות והמליצה לבעלי העיתונים ולעורכיהם להימנע מפרסום מודעות, שעל פניהן עניינן סחר במין, משום שלדעת הוועדה, העיתונות אינה צריכה לתרום לבניית כלכלת זנות ואל לה להתפרנס ממנה. חברת הוועדה, העיתונאית גיל הראבן, אמרה שיש ליברליות שאינה מקובלת עליה: קיום כלכלת זנות שהעיתונות מתפרנסת ממנה.
העיתונאי ישעיהו בן-פורת קבע ש"עיתונות המכבדת את עצמה ואת קוראיה אינה מפרסמת מודעות פורנוגרפיות". יו"ר הוועדה, חנה זמר, התנגדה לחקיקה שתכפה על עורכי העיתונים שלא לפרסם מודעות מין. "חשוב שתהיה לנו עיתונות נקייה, שלא יוגשו בה כתבי אישום נגד עורכי העיתונים", אמרה ("הארץ", 13.7.95).
איור: בתיה קולטון
אלא שההמלצות לא השפיעו על איש, והעיתונים המשיכו להשתולל בכמות המודעות ובבוטות הניסוח שלהן, עד שגם הכנסת החליטה להתערב. ח"כ חנן פורת, שעמד אז בראש ועדת חוקה חוק ומשפט, טען כי למרות ההתחייבות של העיתונים למנוע פרסומים כאלה באמצעות ועדת האתיקה שלהם, הם לא עמדו בהסכם, ויזם תיקון לחוק העונשין, שהתקבל בשנת 98'. ושוב הוזהרו עורכי העיתונים לבל ימשיכו בפרסום, ושוב התעלמו, הפעם מהוראות החוק, עד שפרקליטות המדינה נדרשה לו.
העיתונים מצדם התחכמו ובעצת היועצים המשפטיים שלהם המשיכו לפרסם את מודעות המין, אך בשינוי המינוח ל"אירוח". ראש תחום משפט פלילי בפרקליטות המדינה, עו"ד גלוריה וייסמן, קבעה כי "נראה שמערכות העיתונים שממשיכות לפרסם את המודעות סבורות שניתן לעקוף את כוונת המחוקק בתרגיל מילולי. תרגיל שינוי המינוח של מדור המודעות אינו יכול לפטור מאחריות פלילית. בתרגיל הזה יש לפחות משום עצימת עיניים" ("הארץ", 30.11.98).
הפרשן המשפטי משה נגבי מבהיר: "העיתונות פשוט צפצפה על החוק בריש גלי והיא מעבירה את המסר ששמירה על החוק היא פונקציה של כדאיות כלכלית. חמור מזה, העיתונות מטיפה השכם והערב לכל העולם לשמור על שלטון החוק. אתה לא יכול להוקיע כבלתי מוסרי דבר שאתה מפרסם שני עמודים אחר-כך. יש פה מסר כפול". גם פרופ' אשר מעוז ופרופ' עמוס שפירא מאוניברסיטת תל-אביב מדברים על צביעות, "כאשר העיתון לוקח לעצמו במאמרי המערכת את התפקיד של מטיף בשער ובחצר אחורית הוא מתפרנס מכך". לדברי מעוז, "העיתון לא יפרסם מודעת זנות מפורשת אבל הוא יפרסם מודעה של מסאז', כשכולנו יודעים שזה לא מסאז' לגב הכואב. ההסוואה חיונית שאחרת הוא יעבור על החוק. ההסוואה נובעת מכך שהעיתון לא מרגיש נוח עם עצמו".
לחוסר הנוחות הזה היו רמזים בעיתונים עצמם. "ידיעות אחרונות" צירף למודעות המין שבמדור ה"אירוח" הערה כללית: "מערכת הלוח מודיעה כי לא תתקבלנה לפרסום מודעות המציעות מתן שירותי זנות". הערה דומה הופיעה גם ב"העיר". משנת 2002 התפרסמו תחת הכותרת "שיחות למבוגרים בלבד" מודעות דוגמת: "מלכה חדשה הגיעה מחו"ל לאלף ולחנך רק אותך בדיסקרטיות". גם בלוח "מעריב" התפרסמו המודעות תחת הכותרת "שיחות למבוגרים בלבד". ותחת הכותרת "ריפוי ועיסוי" התפרסמו מודעות בנוסח: "בצפון ת"א יפהפייה מליגת על למסאז' סולידי בסוויטה מפוארת". גם כאן הקפיד העיתון לצרף הערה: "מערכת העיתון מודיעה כי בעקבות התיקון לחוק העונשין לא תתקבלנה לפרסום מודעות המציעות מתן שירותי זנות".
אלא שהערה לחוד ומציאות לחוד. ח"כ זהבה גלאון, שעמדה בראש ועדת החקירה הפרלמנטרית לעניין הסחר בנשים, מצביעה על ביזוי כבוד האדם ועל זיקה אפשרית בין פרסום מודעות מין בעיתונות לבין עידוד הסחר בנשים: "פסק הדין (של בית-המשפט בתל-אביב) נותן גושפנקא לכך שהעיתונים הפכו שותפים לתעשיית הסחר בנשים. יש קשר ברור בין פרסום המודעות לשירותי ליווי ומין לבין הגברת התופעה. זמינות המודעות יוצרת ביקוש והיא מגבירה את תופעת הסחר בנשים". חבר הוועדה, ח"כ רחמים מלול, התריס בדיונים כנגד נציגי העיתונים: "בעמודים הראשונים אתם מנסים לחנך, ובעמודים האחוריים אתם מהווים חלק בלתי נפרד מאותה תעשיית זנות ותעשיית הסחר בנשים... אתם בעד הכנסות גבוהות מאוד, לא ממלאים את תפקידכם הציבורי. אתם בפירוש מהווים חלק מהתעשייה הזאת, שהיא הולכת ופורחת לא מעט בזכותכם".
לא בכדי סירבו העיתונים לוותר על מקור ההכנסה הזה. רון קליינפלד, מנכ"ל "מעריב" לשעבר, מסר לוועדה נתונים בינואר 2002: "קיבלנו החלטה ב'מעריב' להקטין את ההכנסות בסדר גודל של בין 700 אלף למיליון שקלים בחודש, כתוצאה מזה שהחלטנו, גם בעקבות בקשות של כמה חברי כנסת, להצניע את הדבר הזה ולשים אותו בצורה קטנה ואזוטרית עד כמה שאפשר. במודעות שמופיעות אצלנו אין אירוח, אין ליווי, אין זנות, אלא רק 'עיסוי'. מצד שני, 'תרמנו' ל'ידיעות אחרונות', ל'העיר' ולאחרים סדר גודל של מיליוני שקלים בחודש... אם זה לא היה מבדר, הייתי מביא את האנשים שמשווקים את המודעות האלה, והם היו אומרים לך ש'מעריב' הוא הפראייר התורן, מכיוון שהוא מאבד כסף. מדובר פה בסדרי גודל של תקציבי פרסום גדולים מאלה שמפרסמים הבנקים, חברות הרכב ואחרים. צריך לזכור שלמפרסמים האחרים יש צינורות פרסום אחרים, כמו רדיו וטלוויזיה. מדובר במכפלות שהן סכומים ענקיים... אני מדבר על מיליונים בחודש".
בישיבה נוספת של הוועדה, שהתכנסה כעבור שנתיים, בינואר השנה, ניסה עמוס שוקן לתקן את הרושם וקשר בין הכספים הללו לבין מצבם של העיתונות ושל העיתונאים העובדים בה: "להגיד שההיקף הכלכלי של הפרסומים של מכוני הליווי או השירותים האלה מקביל להיקף של תעשיית הרכב, נראה לי מרחיק לכת מאוד. מדובר בסכומים של עשרות אלפי שקלים ב'העיר', רחוק מאוד מהיקף הפרסום של הענפים המשמעותיים בענף. אבל מבחינת תקציבם של העיתונים אלה סכומים לא מבוטלים... ובכל זאת, אני חושב שאם הם לא היו, העיתונים היו מתכווצים עוד, מפטרים עוד כמה עיתונאים ועושים עוד תהליך של נסיגה".
גם המו"לים האחרים הודו בשעתם, כי הפסקת פרסום מודעות המין תסב נזק כספי לעיתונים, שמצבם הכלכלי הורע ממילא מאז החלו השידורים בערוץ 2, ולנוכח העלייה במחירי הנייר. עופר נמרודי, מו"ל "מעריב", הודה שהשיקול העיקרי בפרסום מודעות המין בעיתונו הוא כלכלי ("הארץ", 8.6.95). ועל כך משיב משה נגבי: "היו עיתונים עוד לפני שפרסמו מודעות מין בעיתונות והם לא קרסו. קיומה של העיתונות יקר ללבנו אבל בשביל מה אנחנו רוצים שהעיתונות תתקיים? אם המטרה מקדשת את כל האמצעים, אז המטרה עצמה מתעוותת".
על כך יש להוסיף עוד נתון מעניין – מחירן של מודעות המין גבוה מאלה של מודעות רגילות. לאה גרינפטר-גולד ממכון "תודעה" סיפרה לוועדה הפרלמנטרית: "מתברר שלא כל אחד יכול להעביר מודעה על אירוח... כי צריך לעבור קודם דרך משרד פרסום, ומלבד זה התשלום הוא פי ארבעה או יותר ממודעה רגילה. זאת אומרת, יש חמסנות של העיתונים בנושא".
זהבה גלאון מסיקה מכך כי "זונה עצמאית לא יכולה להרשות לעצמה לעמוד במחירים שגובים לצורך פרסום המודעה... רק זנות מאורגנת יכולה לפרסם מודעות במחירים כאלה ובהיקפים כאלה. המחיר הגבוה מעניק יתרון לסרסורים, לכל אלה שמנהלים את אותם מכוני ליווי ושיש להם עניין שהדבר הזה יתפרסם".
ומשה נגבי מוסיף: "אחד המרכיבים החיוניים בשגשוג של מכוני הליווי הוא העובדה שהלקוחות יודעים על קיומם באמצעות המודעות. זה הופך את העיתונים למרכיב חיוני בקיומה של תעשייה פלילית נקלית. אבל במובן מסוים זה אפילו יותר חמור. המצב הזה הופך את העיתונים לשותפים ברווחים ולאינטרסנטים לקיום התעשייה הזו. שלושת תאגידי התקשורת הגדולים בישראל הופכים לאינטרסנטיים בקיומו של סחר נשים בישראל ולקיום התופעה הזו שהיא גם פלילית וגם נתעבת מבחינה מוסרית".
עו"ד נעמי לבנקרון, ממוקד הסיוע לעובדים זרים ומהאוניברסיטה העברית, קושרת בין אופן הסיקור של העיתונים את תופעת הסחר בנשים לבין רווחי המודעות, ותולה את רדידות הדיווח, ואת נטייתו לצהוב ולתיאורים עסיסיים של נשים נטולות טשטוש והסוואה, בכסף הגדול שהעיתונים מפיקים מן התעשייה. "לכן מוחים נגדה רק בקול ענות חלושה. ואחת הסיבות שבגללן אין התקדמות מספקת בטיפול בתופעה היא השתיקה הכמעט מוחלטת של העיתונות. אם כבר נכתב משהו – זה מתמקד בנטשה האומללה, או במעצרו של הסאשה התורן האכזר".
ללבנקרון יש טענה נוספת לעיתונים: "אילו היה מדובר באשה שעובדת מרצונה החופשי והיתה מפרסמת בעצמה מודעה בעיתונות, אולי היינו נזעקים פחות. אבל העיתונים עושים שירות מצוין לסרסורים ולסוחרי נשים, וחלק גדול מהנשים במודעות האלה לא מככבות שם מרצונן החופשי. רובן המכריע של המודעות אינן מפורסמות על-ידי ספקיות שירותי הזנות, אלא על-ידי מעסיקיהן, שורה ארוכה של סרסורים, סוחרי אדם, נצלנים כאלו ואחרים".
"לא מעטות מהנשים האלה הן זרות, שאינן מגיעות לכאן בהקשת עקבים כמו מרי פופינס, אלא במסגרת סחר המלווה לא אחת באלימות ובאונס, ובמקרים רבים הן עוסקות במקצוע בניגוד לרצונן. מוצאן מודגש גם במודעות: 'כושית ארוטית', 'בנות חדשות מתורכיה' או 'אקזוטית מהמזרח הרחוק שתנעים את לילותיך'. עם זאת, הכרעת הדין כולה מתעלמת מן ההשפעה הממשית שיש למודעות אלה על קורבנות הסחר: שגופן נפרט בהן לפרוטות, שיש בהן שידול למעשה לאינוסן של נשים, שאינן מעוניינות כלל ועיקר בחלק מן המקרים לעסוק בזנות אלא נכפות לכך. כאשר בעמודים הקדמיים של אותו עיתון מתפרסמת כתבה העוסקת בסיפור התורן של מעצר סוחרי נשים, קשה לטעון כי הנאשמים לא ידעו בדיוק מה משקפות מודעות אלו".
לבנקרון אף מתייחסת למעמדם הבעייתי של העיתונים כמתווכים במשולש הסחר אשה-סרסור-לקוחות. הלקוחות מתוארים כמסכנים, נזקקים, אנשים עם "צרכים", שאם לא תסופק להם ליטרת הבשר שלהם, אין לדעת כיצד יגיבו. דברים כאלה אמר עו"ד מיבי מוזר, שייצג את רשת שוקן ואת "ידיעות אחרונות" באחת מישיבות בית-המשפט: "אנחנו יוצרים מצב לאותם אנשים שנזקקים לזה שהם לא יוכלו לקבל את האינפורמציה הזאת, ואז אנחנו שוב דוחקים אותם, אינני יודע לאיזה זווית, כדי לחפש את סוג האינפורמציה הזאת" (סעיף 194). הווה אומר, העיתונים רק מגינים עלינו. מי שלא יוכלו למצוא את מבוקשם בין דפי העיתון, עלולים לצאת מכלל שליטה, ולהתחיל לאנוס את בנות ישראל בראש חוצות.
הניסיון מלמד שטיעונים מעין אלה מועלים תמיד בידי אלה המרוויחים מתעשיית המין: אנחנו פה רק בשביל הלקוחות, יש ביקוש ואנחנו מספקים היצע, אנחנו רק המתווכים, אנחנו למעשה מצילים אתכם ממעשי אונס המוניים. נראה שהפרקליט המלומד התעלם מכך ש"האינפורמציה הזאת" היא נשים בשר ודם, וחבל שבית-המשפט לא מצא לנכון להקדיש ולו מקום מועט בהכרעת דינו לסוגיה זו.
זו אינה הביקורת היחידה על הכרעת הדין, עם כל חשיבותו. נעמי לבנקרון מוצאת ליקוי חמור בכך ש"היא מאפשרת לנאשמים לחסות תחת סעיף 205, סעיף קל יחסית שעונשו, לכל היותר, שישה חודשי מאסר. זאת בעוד שפסיקת בית-המשפט העליון קובעת מפורשות כי ניתן וצריך להעמיד לדין כל חוליה בשרשרת הסחר, בשל עבירת הסחר עצמה. העיתונים הם חלק בלתי נפרד משרשרת זו: הם משדלים לקוחות, הם מפתים אותם, ובכך הם תורמים תרומה משמעותית לסחר. אין לטעון כי ללא המודעות הללו ייעלם הסחר, אבל ללא ספק הם תורמים להרחבתו תרומה ניכרת".
בעיתונים הללו כותבות לא מעט עיתונאיות חשובות המובילות אג'נדות חברתיות ופמיניסטיות. למרבה ההפתעה, הן לא מיהרו למחות והגיבו באדישות. מודעות המין לא הפריעו להן עד כה. מקצתן חוששות למקום עבודתן אם ימחו בקול. הן טוענות כי אין הן אחראיות על הפרסום בלוחות המודעות ומגלגלות את האשמה לפתחם של העורכים הראשיים והמו"לים.
פנייה לעורכים הראשיים של העיתונים נתקלה בדרך כלל בסירוב. הם בחרו לגלגל את האשמה לפתחם של המנכ"לים ושל מנהלי מחלקות המודעות. היחיד שבחר להגיב הוא אמנון דנקנר, עורך "מעריב": "כל עניין כתב האישום הוא עוד דוגמה לרשלנות ולתפקוד הלקוי של מערכות אכיפת החוק. בזמנו, כשתוקן החוק, כתבנו מכתב ליועץ המשפטי לממשלה ופירטנו את הפרשנות שלנו לחוק. קיבלנו אישור על קבלת המכתב והבטחה שהוא יודיע לנו מה עמדותיו".
ואמנם השופט בארי בהכרעת הדין שלו כותב: "אכן נפל פגם בכך שהיועץ המשפטי לא הגיב למכתב עיתון 'מעריב' למשך תקופה ממושכת ביותר... אכן הרשות שגתה בעיכוב במתן התשובה אולם גם הפונה תרם לכך, הוא לא תזכר את הרשות ולא ביקש לברר מדוע התשובה מתמהמהת להגיע". באשר לתפקיד העורך, לדברי דנקנר: "באופן עקרוני עיתון יכול לפרסם מאמרים ולצדם מודעות שאומרות את ההפך. אני מפעיל אמות מידה מוסריות על החלק שעליו אני מופקד, החלק המערכתי. לגבי החלק הפרסומי אני לא עוסק בכך, וטוב שכך". שתיקתם של המו"לים רעמה כשנשאלו לגבי מידת אחריותם. ההתחמקות הקולקטיבית של המערכת עולה בקנה אחד עם העובדה שהעיתונים גם בחרו שלא להבליט את קלונם בכותרות בולטות בדיווחם על פסק הדין: רק ידיעה מוצנעת על הפסיקה התקדימית הופיעה בעמודים הפנימיים.
הבשורה הטובה היא שפסק הדין הועיל: מאז פרסומו, מסרבים העיתונים לקבל מודעות המציעות שירותי מין.
גיליון 53, נובמבר 2004