צילום: חן מיקא
ברחבת בית־הכנסת, בלב יישוב קטן המשקיף על הרי השומרון, התרכזו כמה מאות אנשים. לתושבי המקום הצטרפו שותפים למאבק הפוליטי. הם עשו דרך ארוכה וקשה כדי להגיע לכאן ואף הסתכנו במעצר, משום שהם נחשבים למסתננים ביודעין לשטח צבאי סגור. למתחם מגיעים דיווחים שבעיבורי היישוב החלו התנגשויות בין התושבים ובין החיילים. סמוך לרחבה, כוחות הביטחון תובעים מן הנוכחים להתפנות ושוטר מג"ב עצבני הודף איש צוות של ערוץ 10. לפתע מושלך לרחבת בית־הכנסת רימון גז מדמיע. מישהו צועק: "רוצו נגד הרוח", והמחנק בגרון דוחק בכולם לצאת מן הרחבה אפופת הגז ולרוץ לאן שרק אפשר. בחוץ נשמעים קולות נפץ וצווחות כאב. רק מאוחר יותר יתברר שברגע המנוסה החלו כוחות הביטחון לירות כדורי גומי לעבר המפגינים המתפזרים, ואחדים נפגעו.
תמונות קשות כאלו, אם היו מתפרסמות במהלך ההתנתקות, ייתכן שהיתה להן השפעה מרחיקת לכת. אולם הדיווח הזה אינו לקוח מן ההתנגשות בין הכתומים לירוקים; הוא גם אינו בדיוני: צריך רק להחליף מלה אחת – את המלה בית־כנסת במלה מסגד – ולפנינו דיווח אמיתי, המתאר את ההתרחשות בכפר בילעין ב־9 בספטמבר השנה.
כמו כל מאבק אחר, גם המאבק בבילעין הוא במידה רבה מאבק על הסיפור שיסופר, על נקודת המבט שדרכה יתבונן הציבור במתרחש. מטבע הדברים, לכל צד הגרסה שלו. ליוני גדז', מפקד החטיבה המרחבית "מכבים", הסיפור ברור: "המפגינים מחפשים, לצערי, את התמונות שלהם נאבקים בצה"ל כדי למחות על הקמת הגדר, ולכן הם מחפשים את החיכוך ואת ההתנגשות, בעוד שאנחנו שומרים על איפוק".
ניב חכלילי רואה אחרת את האופן שבו ניצתת האלימות בכפר. חכלילי כתב במהלך השנה האחרונה טור שבועי ב"כל העיר" על המתרחש בתוואי גדר ההפרדה באזור ירושלים, והוא מכיר מקרוב את ההפגנות בבילעין: "בשכונות המצוקה בארצות־הברית, כשנכנסת מכונית משטרה נוצרת נקודת חיכוך. מבחינת צה"ל, הכפר הוא נקודת חיכוך; הצבא לא רואה את עצמו כמי שיוצר חיכוך. הצבא מתבסס על קרב וניצחון והוא לא יודע איך להתמודד בתנאים אזרחיים. זה גם לא התפקיד שלו".
צילום: חן מיקא
אתה אומר שלצבא יש עניין מובהק לייצר אלימות?
לחלוטין. הצבא לא יודע להגיב בשום צורה אחרת. אם יש הפגנה לא אלימה הצבא נראה לא טוב. הוא חייב שתהיה לו לגיטימציה להפעיל כוח, הוא חייב ליצור חיכוך, אחרת הוא לא יודע איך לתפקד.
חיים ריבלין, כתב חדשות ערוץ 2, ביקר בבילעין לראשונה באחת ההפגנות השבועיות בספטמבר. הכתבה ששידר ("שלוש דקות ורבע, ארוכה באופן חריג") היא מהסנוניות שמבשרות על עוד אחד מגלי ההתעניינות המחזוריים במאבק, אך מרשמיו ניתן ללמוד גם על נקודות התורפה של התקשורת בהתמודדות עם הסיפור.
"כשאתה בא עם הצבא, קשה לך לדלג מעל הגדר התלתלית שהצבא הניח ולעבור לצד של המפגינים", הוא מספר. "מזהירים אותך שיש שם זורקי אבנים ורעולי פנים. התפאורה משפיעה על התודעה, ועל האופן שבו תסקר את הדברים. אתה מבין מראש שזה אזור קרבות שבו הולכים לירות עליך. בפועל, הסתובבנו שעות בצד הפלסטיני ולא חשתי לרגע אחד סכנה. אם הייתי בא עם הצבא, לא הייתי מעז להיכנס לתוככי הכפר. זאת בפירוש דרך להכניס בך פחד". הנה טענה שהמפגינים בכפר היו חותמים עליה בשתי ידיים.
עינת פודחורני, מראשי המאבק מטעם "האנרכיסטים נגד הגדר", מתארת ברוח דומה את נסיונות הצבא לנצח במלחמת הגרסאות. "מהניתוח שלנו את האירועים, אין לנו ספק שהצבא עושה כל ניסיון אפשרי לדכא את הזרם הפוליטי שקורא להתנגדות לא־אלימה, שהוא הבסיס להפגנות בבילעין", היא אומרת. "הצבא מעוניין לטפח את התדמית האלימה של המאבק, שאִתה קל לו יותר להתמודד. הוא מדכא את מנהיגי המאבק ויוצר שורה של פרובוקציות – כמו נוכחות מאסיבית בתוככי הכפר כשברור שאין שום סכנת חיים – שהמטרה שלהן היא לחולל ריטואל אלים".
ריבלין: "הטענה של הישראלים שמפגינים שם היא לא מופרכת. ההפגנה שהיינו בה הסתיימה בשתיים וחצי, והמפגינים התפזרו. לא רק שהצבא לא עזב אז את המקום – הוא הכניס כוחות לתוך הכפר. הצבא יכול היה, לכל הפחות, לנהוג בצורה חכמה יותר, שהיתה מונעת עימות".
ואיזה אפקט יש לדעתך לנוכחות התקשורת בסיטואציות טעונות כאלה? יכול להיות שהחשש מצילום מביך ממתן את התגובות?
כששאלתי את המח"ט לגבי הסוגיה הזו, הוא ענה לי שאין לזה קשר. הוא טען שתמיד הצבא נוהג באיפוק והמשיך ואמר שהם נוהגים במדיניות של שקיפות מלאה, שמאפשרת תמיד לתקשורת להגיע למקום. אותו מח"ט עצמו צולם בשבוע שלפני כן מורה לעיתונאים לצאת כיוון שזה שטח צבאי סגור. אז על מי אתם עובדים? כשהצבא רוצה, הוא מכריז על שטח צבאי סגור, והעיתונאים נשארים בחוץ.
צילום: חן מיקא
הימצאותו של כתב בשטח, עם או בלי צלם, משפיעה ללא ספק על רמת הריסון שהצדדים כופים על עצמם. הנקודות נספרות בדיווחי סוף־השבוע, ומנצח מי שספג אלימות בלי להפגין אלימות. אבל לתקשורת יש גם השפעה הפוכה, על התקבעות מאזן האלימות השבועי בבילעין: בהיעדרה מהשטח היא מביאה להחרפת הטון במאבק. מזה חצי שנה שאנשי הכפר והישראלים מפגינים בבילעין. בפרק הזמן הזה נערך מספר רב של אירועי מחאה בלתי שגרתיים, בלתי אלימים – ובלתי מעניינים בעיני רוב העיתונאים, ככל הנראה. בובות של דחפורים, מיצגים של כלובים ומופעים מוסיקליים הם חלק מהמאמצים הנמשכים של המפגינים למשוך אליהם תשומת־לב תקשורתית. לו האיזכורים לפסטיבלי המחאה הצבעוניים האלה היו פחות נדירים, ייתכן שהרעב לסיקור היה בא על סיפוקו והדינמיקה, אולי, לא היתה מתגלגלת לכדי שיא אלים. אמנם התקשורת אינה כוח שלום של יוניפיל, אבל צמאון הדם שלה עלול לגרום לה לאמץ מראש, מבלי משים אולי, את הנראטיב הצבאי, שרואה בבילעין זירת קרב מזוין.
"למה התקשורת באה לבילעין? כי יש שם אקשן", אומרת עינת פודחורני. "לא מעניין אותה על מה אנחנו מפגינים ומה בדיוק הביקורת שלנו. אנחנו לא מצליחים לשבור את הפינג־פונג התקשורתי של כמה עצורים היו וכמה פצועים. כל שבוע, למשל, אנחנו מדגישים בלי סוף שההפגנה היא נגד הפקעת אדמות הכפר לצורך הרחבת ההתנחלות מודיעין עילית, באמצעות בניית הגדר. אחרי חצי שנה של מאבק, כמעט כל מה שנכנס לדיווחים זה 'בילעין', 'נגד הגדר' וכל מה שקשור לאלימות".
צילום: חן מיקא
"אם היינו יודעים בזמן על המיצגים האלה, היינו עושים על זה כתבה", מודה חיים ריבלין. "יש פה משהו מגניב, אחר; סוג של מחאה לא שגרתית, צבעונית, יצירתית". את גיא קוטב זה בכלל לא מפתיע. "העריכה ברוב כלי התקשורת בישראל, לטעמי המקצועי, בעייתית", אומר כתב השטחים של קול־ישראל. "היא משמיטה סיפורים שהם בהחלט חשובים אבל נעדרים את העסיס, הצהוב והמנצנץ. כך, הפגנה לגיטימית לא אלימה שבה פסנתרן מנגן על תוואי הגדר, או שיש בה מיצגים אחרים שאינם דרמטיים ומעוררי מחלוקת – הסיכוי שלהם להיכנס קטן הרבה יותר".
המפגינים, המכירים את השטח והנפשות הפועלות, ובגיבוי פריסת מצלמות עצמאית שלא היתה מביישת תחנת שידור בסדר־גודל בינוני, מצליחים בכל זאת לא פעם להתמקם במוקדי ההתרחשות ולהזין את התקשורת בתיעוד שלהם את האירועים. הפעילים מתפקדים כמו עיתונאים ובמקומם.
"לגמרי", מסכים חיים ריבלין. "זאת שאלה טובה: האם הם עושים את העבודה במקומנו? אנחנו צריכים להיות שם וקשה להגיד שיש שם נוכחות קבועה של התקשורת. מצד שני, אני מבין את זה. לאף עיתונאי אין כוח לבלות שעות ביום שישי בבילעין, כל שבוע; זה שטח פלסטיני שקשה להגיע אליו; ואחר־כך אתה עוד חוטף אבנים וגז מדמיע".
גם אם אלו דרישות המשימה בסיקור המאבק המדמם הזה, אין ספק שלא קל להיות עיתונאי בבילעין. בין אלה שחוו את המאבק על בשרם נמצאים אלעד חיסקי, המפיק בפועל בצוות התחקירים של רינו צרור. המכות שחטף משוטר משמר־הגבול על לא עוול בכפו תועדו ושודרו בתוכניתו של צרור בערוץ 10 ("דין וחשבון", 14.9). (ממג"ב נמסר: "נפתחה חקירה במח"ש, השוטר נחקר והחקירה טרם הסתיימה. מעבר לכך, אותו שוטר גם טופל פיקודית על־ידי מפקדו בפלוגה והודח מלהיות מפקד צוות מפני שנדרש ממפקד צוות יתר סבלנות ורגישות").
כשאלה הם תנאי העבודה, מובן שנוח יותר להסתמך על מי שכבר שם, בייחוד אם יש לו מצלמה ביד. "יכול להיות שצוותי החדשות אומרים לעצמם: 'האנרכיסטים אוספים כל הזמן חומר מצולם, אם יהיה משהו הם יעבירו לנו'", אומר גיא קוטב. "רק כשיש להם תמונות דרמטיות באמת, זה נכנס לשידור".
צילום: חן מיקא
בכלל, אין מחסור בחומרים מצולמים מבילעין. גם צה"ל התחמש במצלמות, ובהפגנות נלווים ללוחמים חיילים שתפקידם לתעד את ההתרחשויות מנקודת המבט של הצבא. לעיתונאים נותר רק לבחור. ובכל זאת, לעתים מתברר כי אין תחליף לנוכחות בשטח. נוכחות כזו היתה, למשל, חוסכת ל־Ynet מעידה מביכה. ידיעה שהתפרסמה באתר אחרי אחת ההפגנות (עלי ואקד ואפרת וייס, 16.9) תיארה את מה שאמור היה להיות ההתרחשות המרכזית של היום: הגעתו של פסנתרן הולנדי ניצול שואה לנגן בכפר. ואקד ווייס דיווחו על שינוע הפסנתר אל תוואי הגדר ועל ניסיון שכשל לערוך את הקונצרט שם. מה שבפועל נותר בגדר תכנון, תואר ב־Ynet כאילו באמת קרה.
חיים ריבלין: "לא היה ולא נברא. לפני הצהריים הפסנתרן הודיע שהוא לא מרגיש טוב, נפרד בנשיקות וחזר לתחומי הקו הירוק. אף אחד לא העביר פסנתר לשום מקום. מה מקור הידיעה הזו? אין לי מושג. התוכן מבוסס על הקומוניקט שפרסמו המפגינים לפני האירוע. ב־Ynet יצאו מנקודת ההנחה שאם האירוע הסתיים באלימות, אז כנראה הצבא לא נתן לו לנגן, וככה המציאו – פשוט המציאו – ידיעה, שצוטטה אחר־כך ב'הארץ' ובכל מקום אפשרי. זאת דוגמה קלאסית לצורך להיות נוכח בשטח. כשאתה שם, אתה רואה את התמונה המלאה" (מערכת Ynet מסרה בתגובה: "הפסנתרן יעקב אלגרו הגיע לכפר בילעין וניגן כמחאה על בניית הגדר במקום, אולם לא סולק על־ידי חיילי צה"ל. משנתגלתה הטעות בכתבה היא תוקנה לאלתר").
בהיעדרה של התקשורת, מתחרים ביניהם הצדדים מי ימסור את הדיווח הראשון מהשטח: "בדרך־כלל, על הפגנות אני לא מדווח, אין לי עניין למנף את הסיפור שלהם", אומר אסף אזולאי, נציג דובר צה"ל באוגדה. "כשראינו שה'אנרכיסטים' מאוד מהירים בהוצאת הודעות לעיתונות, למדנו שעדיף להיות הראשונים שמוציאים דיווח. אנחנו מעדיפים למסור את הגרסה שלנו למתרחש ולא להגיב על ידיעה שמקורה בצד השני".
מעוז ההתנגדות העיקש והוותיק ביותר נגד הפקעת קרקעות הכפריים, סמל המאבק נגד הקמת גדר ההפרדה, הכפר בילעין, נותר עלום מבחינת צרכן התקשורת הממוצע. ל"ידיעות אחרונות" אין כתב המופקד על הנעשה בכפר (רוני שקד, כתב השטחים של העיתון, שלח אותנו לברר במערכת מי האחראי לנושא; שם חשבו ששקד הוא הכתובת). ב"מעריב" הסיקור דליל לא פחות. שאלנו את אמנון דנקנר על חשיבות הנושא בעיניו. "בילעין הוא נושא חשוב", אומר עורך "מעריב", "ולכן דאגתי אישית שתהיה כתבה בנושא במוסף לשבת של העיתון ("סופשבוע בכפר", עמית כהן ונאווה צוריאל, 23.9; י"ק וי"ל)".
צילום: חן מיקא
ומעבר לזה? אתם לא עוקבים אחרי הסיפור?
היו עוד איזכורים, אבל עיתון זה דבר מוגבל ועשינו מה שנראה לנו שצריך.
אבל יש כאן מאבק שמתמיד זמן רב, מאחד פלסטינים וישראלים, והגדר היא ללא ספק נושא חשוב.
הגדר היא דבר חשוב ואנחנו מאוד בעדה. ניהלנו קמפיין בעד הגדר.
ולכן אתם לא מסקרים את ההתנגדויות לה?
אני לא רוצה להיכנס אתך לדיון פוליטי. זה מה שעשינו, לפי הוראתי, ואם אתה חושב שנחזור לשם כל שבוע, אתה טועה. זה הכל.
גיא קוטב סבור שההזנחה המתמשכת היא תולדה של מסננים אידיאולוגיים מוּבְנים. "הנראטיב הישראלי הוא פרו־גדר", הוא אומר. "התקשורת הישראלית כולה מתעלמת מהסיפור בבילעין. היא מתעלמת כי המאבק סביב השאלה אם תהיה או לא תהיה גדר — גמור, וגם המאבק נגד הקמתה גמור מזמן; כי הפגנה של ערבים מעניינת פחות מהפגנה של יהודים; כי החמלה וההזדהות של התקשורת עם קבוצת ה'אנרכיסטים' שמתלווה להפגנות דלה ביותר. היא מתעוררת, רק כדי לשוב ולהירדם, כאשר מוצגות בפניה תמונות דרמטיות של אלימות. וגם אז, האם מישהו אומר: 'אנחנו מפספסים פה סיפור, בשבת הבאה אני רוצה צוות בבילעין'? לא".
צילום: חן מיקא
הפרובוקציות של המפגינים בוודאי אינן מוסיפות להם אוהדים. קוטב: "מבחינת הצבא, הגדר היא דבר שקרוב לקדוש. בגלל החשיבות שלה ומפני שיודעים שהגדר היא יעד. האנרכיסטים מעוניינים לפרק אותה, לפוצץ אותה, לשרוף אותה – לא למחות נגדה. לא מפליא אותי שעם ישראל לא מזדהה עם יונתן פולק [ממובילי המאבק, חבר ב"אנרכיסטים"; י"ל וי"ק], בייחוד כשרואים תמונות שלו קופץ על ג'יפ צבאי ומתגרה בחיילים. ההפגנות עצמן סוּפּר לגיטימיות, הכוונה לפגוע בגדר – על זה אפשר להתווכח".
דעיכתו של הסיפור נתפסת בצבא כהישג. "בסופו של דבר, כמו שאני רואה את זה, הם לא הצליחו במאבק שהם ניסו לעשות", אומר אסף אזולאי, נציג דובר צה"ל. "אנחנו השתדלנו לשמור את זה בפרופיל די נמוך. תשאל בנאדם ממוצע בציבור הישראלי מה הוא יודע על בילעין ומה הוא זוכר, לא בטוח שמי שלא קורא 'הארץ' יידע מה זה. ב'מעריב', ב'ידיעות', בערוץ 2, בערוץ 10 – בפריים טיים – זה לא מופיע. רוב האנשים בארץ לא מכירים את הסיפור. זה בהחלט הישג מבחינתי".
האם זה הישג שהתקשורת רוצה להיות שותפה לו?
גיליון 59, נובמבר 2005