כשמזכיר קיבוץ עין־דור, יאן בר, אומר שהתקשורת לא אכזבה אותו, הוא מתכוון, למעשה, להפך הגמור. "לא ציפיתי למשהו אחר, לצערי הרב. התקשורת אינה אמינה, ולרוב מחפשת את הכותרות ואת הרדידות", הוא אומר כמה ימים לאחר ההתאבדות של א', בת הקיבוץ.

א', בת 21, התאבדה בסוף חודש ינואר בתלייה במעונות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. בדרך־כלל התקשורת אינה מדווחת על התאבדויות, אולם הפעם היו הנסיבות חריגות. מכתב שהותירה אחריה גולל מסכת חיים קשה שקדמה להחלטה הטראגית. היא כתבה אותו כמה ימים לפני ההתאבדות, לבקשת איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, שביקש להשתמש בסיפורה כדי להציגו בוועדת הכנסת לקידום מעמד האשה, ולהשפיע על הרשויות להקים מסגרות טיפול לנשים נפגעות פוסט־טראומה. באיגוד מרכזי הסיוע ידעו על נטיותיה האובדניות של א', אך לא ידעו על כוונתה המיידית לשים קץ לחייה. זה לא השפיע על התוכניות: יום לאחר ההתאבדות הגיעה מנכ"לית האיגוד לכנסת וחשפה את המכתב. משם מצא את דרכו לכלי התקשורת: "עד גיל 15 המציאות שלי היתה התעללות מינית, גילוי עריות, מספר מקרים של אונס קבוצתי ועוד מלים שאני לא אוהבת לכתוב. בגיל 15 ברחתי מהמציאות הזאת. היום אני בת 21, סטודנטית עם חיוך מקסים, תלמידה, חיילת, מפקדת מצטיינת, אבל אי־אפשר לברוח לגמרי מהמציאות. אז גם לי יש פוסט־טראומה... ההרגשה שלי כרגע היא שאין מקום בשבילי בעולם, שאין אף מסגרת שמוכנה לעזור לי להתמודד עם הפוסט־טראומה שלי. שהמדינה שאני כל־כך אוהבת הקימה מאות מסגרות - הוסטלים, בתי־חולים, מחלקות סגורות ופתוחות, אשפוזי יום, אבל אין שום מקום בשבילי, שום מקום שיש בו את התנאים הנכונים לעזור לי להתמודד עם הפוסט־טראומה... החברה הישראלית מקבלת בחום אדיר את ההצטיינות שלי בלימודים, את העשייה החברתית־התנדבותית האדירה שלי, את החיוך המקסים שלי. אבל החברה הישראלית לא מוכנה להתמודד עם הפוסט־טראומה שלי, עם התעללות מינית, עם גילוי עריות, עם אונס קבוצתי. זאת בעיה שלי. זה באשמת האנשים שפגעו בי אבל אני חושבת שהנושאים האלה הם גם בעיה של החברה כולה ושצריך להתמודד איתם כחברה...".

איור: רות גוילי

המכתב התפרסם כמעט במלואו בכלי התקשורת. בגלל המוות הטראגי קיבלו דבריה של א' מעין תוקף עובדתי, והגופים והאנשים שאליהם הופנו הדברים מצאו עצמם בעמדת התגוננות. הדרך של העיתונאים אל "המטרה הקדושה" היתה אולי רצופה כוונות טובות, אבל הותירה לא מעט אנשים שנפגעו. א' טענה שעברה התעללות מינית ואונס קבוצתי בקיבוץ וגילוי עריות במשפחתה, אך לא מסרה שמות למשטרה, והחוקרים התקשו לקדם את החקירה. בקיבוץ אומרים כי האם, שהחליטה בשעתו לבדוק את טענות בתה על גילוי עריות, חייבה את האב לעבור בדיקות פוליגרף, והוא יצא דובר אמת. אך המכתב שפורסם לאחר מותה היה חזק יותר מכל חקירת משטרה ומכל בדיקה אובייקטיבית אחרת. "כתב־אישום חריף", קראו לו ב"הארץ". לאיגוד מרכזי הסיוע היה ברור מי אשם, והוא פנה לבית־המשפט בבקשה להוציא צו מניעה נגד קבורת הצעירה בקיבוץ שבו גדלה. באיגוד טענו כי א' ביקשה במכתב שנמצא ליד גופתה שהוריה לא יימצאו לידה. מנגד טענו ההורים, באמצעות עורך־דינם, שאין לשלול את זכותם הבסיסית לקבוע היכן תיטמן יקירתם בשל אמירה אחת, ספקולציות והגיגים. "מדובר בהורים שעולמם חרב עליהם", אמר עורך־הדין עומר כהן, "והם צריכים להתמודד עם האסון כל ימי חייהם. בקשת המרכז, אם תתקבל, קובעת לכאורה כאילו ההורים לא היו בסדר, ותפגע בבסיס של תהליך שיקומם. אמנם היה מכתב, אבל לפרש אותו כאילו א' לא רצתה להיקבר בעין־דור היא פרשנות מרחיקת לכת". בסופו של דבר קיבל בית־המשפט המחוזי בירושלים את עמדת האיגוד וקבע כי ההלוויה תיערך בקיבוץ עין־שמר, שבו מתגוררת אחותה של א'.

המכתב שכתבה א' לבקשת איגוד מרכזי הסיוע לא היה המכתב היחיד שנחשף אחרי מותה. יום לאחר ההלוויה התפרסם ב"מעריב" מכתב שכתבה א' במחשבה האישי, ובו הרחיבה על ההתעללות המינית שעברה. "אבא הכאיב, הגדולים מהמוסד מכאיבים. זה הרבה וכואב. אבל אני יכולה להכיל ולהפריד. יש את אבא ויש את המוסד וכל אחד הכאיב לי בזמנים שונים, ועכשיו כואב הרבה ויש הרבה השלכות פוסט־טראומטיות". לאבא לא ניתנה זכות תגובה. "מעריב" הסתפק בהערה: "יש להבהיר שמדובר בדברים שכתבה הצעירה, שלא הוכחו או נחקרו במשטרה".

על המצב ההפוך - אנשים חיים שמאשימים בפשעים בני־אדם שהלכו לעולמם - דובר בהרחבה בגיליון 50 של "העין השביעית" ("כבוד המת", מאת איתי רום ומתן שירם, מאי 2004): "כשאדם מת, אין עוד אפשרות לבקש את תגובתו - מרכיב בסיסי בעבודה עיתונאית בכל כתבה כמעט, שמטיל לא פעם אור שונה לחלוטין על הסיפור הנחקר. מידת ההשפעה של פרסום שלילי על אדם מת היא גבוהה במיוחד, דווקא על רקע השתיקה הנצחית מכיוונו של מושא ההתקפה, שלעולם לא יציג ראיות להגנתו". במקרה של א', האדם המת הוא שמאשים את החיים, והם אינם מקבלים הזדמנות לענות לו. ב"כתב־האישום" שכתבה א' הואשמו משפחתה (גילוי עריות) ואנשים מקיבוצה (אונס קבוצתי), אך עמדתם, אם בכלל, הוצגה רק יותר משבוע לאחר הפרסום הראשון.

בני משפחתה של א' מסרבים בתקיפות לכל מגע עם התקשורת. בקיבוץ עין־דור אומרים כי הם אוספים את השברים ומנסים להתמודד עם האסון. מצבם אינו פשוט: הכחשה פומבית של הדברים תציג את בתם א' כבלתי אמינה, ומנגד - אישור יפליל אותם במעשים חמורים. הקשר עם העיתונאים נעשה אפוא בעיקר עם מזכיר הקיבוץ, יאן בר: "אני חושב שהתקשורת הזדהתה באופן טוטאלי עם הסיפור של הצעירה. קיבוץ איננו שונה מכל יישוב אחר, וברגע שמתרחש איזשהו פשע יש חובת דיווח מיידית לרשויות - וכך נעשה. אבל הצעדים שנקט הקיבוץ לא עניינו כל־כך את העיתונאים. לצערי אף אחד מאיתנו לא יודע את האמת, וסימני השאלה הגדולים מאוד שקיימים סביב הפרשה הזאת משאירים את המציאות בערפל שספק רב אם אי פעם נצא ממנו. אבל יש צד שמתיימר לדעת, איגוד מרכזי הסיוע, ומספר דברים לא בדוקים לכלי התקשורת, והם ניזונים ממנו ולא בוחנים את הזווית השנייה. פרסמו כעובדה מוגמרת את העובדה שהיה פה אונס קבוצתי וחוסר טיפול, וציירו מצב שילדה היתה במסגרת חינוכית מופקרת ללא מבוגרים, וזה לא נכון. גם מערכת היחסים עם המשפחה היתה תקינה, אך התמונה שצוירה היתה הפוכה. ברור לגמרי שהציבור קיבל שלא בצדק זווית שלילית על קיבוץ עין־דור. איגוד מרכזי הסיוע השתמש בתקשורת ככלי לטובת האינטרסים שלו וכדי לקבל חשיפה. וזה הדדי: כל עוד התקשורת מעוניינת להעביר אמת מסוימת אז זו האמת. איך מקום להתווכח עם זה. רק הכתבה הנרחבת שהתפרסמה ב'מעריב' עשרה ימים לאחר ההתאבדות הציגה בפעם הראשונה תמונה מאוזנת".

גם לקרוביה של א' צרמה ההתערבות של איגוד מרכזי הסיוע, ארגון בעל קשרים טובים בתקשורת, בעיקר אצל עיתונאיות המתגייסות למען מטרותיו החשובות. גלי אורן, בת קבוצתה של א' בקיבוץ עין־דור, סיפרה לעיתון "הקיבוץ" על התרשמותה מההלוויה: "הרגשתי שנותנים לי הרצאה מטעם המרכז לנפגעות תקיפה מינית. אף אחד לא מכיר את הסיפור, לא ידוע מה בדיוק היה שם והם באו והאשימו את כולנו. התקיפו את המשפחה ואת החברים, את כולם, ברגע כל־כך קשה של חולשה. זה היה נורא. אחת מהן אמרה על א' שהיא לא ידעה חום ואהבה מעולם. מאיפה היא יודעת? כמה היא בכלל מכירה את א'? אני יודעת שהיא קיבלה הרבה חום ואהבה מכולם. הם הוציאו אותה ילדה עזובה. אולי ל'שואו' של האגודה שלהם זה התאים, אבל לא למציאות שאני מכירה. כל המצב הזה לא נתן לי להיפרד מא' באופן אישי". חברים אנונימים אחרים הוסיפו: "היו גורמים שונים שביקשו לנצל את מותה הטראגי של א' לצרכיהם האישיים. לשם כך הם הזמינו את התקשורת, אמרו דברים לא בדוקים אודות גילוי עריות במשפחה, ופגעו מאוד במשפחה השבורה ממילא". עיתון "הקיבוץ" לא טרח לבקש את תגובת איגוד מרכזי הסיוע.

הילה קרנר־סולימן, מנכ"לית איגוד מרכזי סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, דוחה את הדברים. "זאת לא פעם ראשונה שקהילה קיבוצית מיישרת קו עם המשפחה. התלבטנו מאוד אם לפרסם את המכתב שא' כתבה לנו, אך החלטנו שכן כי זה היה דבר חריג וטראגי מאוד בממדיו. מסמך נדיר שא' כתבה כמה ימים קודם כדי שאנחנו נשתמש בו, נקרא אותו בכנסת, וננסה להשתמש בעדות שלה כדי לקדם את הטיפול במצוקה של נשים אחרות. הרגשנו שאנחנו מביאות את קולה של א' כדי לעזור לנפגעות אחרות. גם בבית־המשפט באנו להשמיע את קולה של א'. התקשורת פרסמה בהבלטה את המכתב של א', כי הוא נכתב בכתב־ידה והיה עדות חזקה מאוד, שאי־אפשר להתכחש לה. צריך לזכור שהפלטפורמה התקשורתית עודדה עוד נפגעות להתקשר אלינו. באופן מיידי קיבלנו הרבה פניות של נפגעות תקיפה מינית, אפילו פניות מקיבוץ עין־דור עצמו".

מלי האריס, חברת קיבוץ עין־דור, אספה את כל קטעי העיתונות שנכתבו ואת הכתבות ששודרו בטלוויזיה על פרשת ההתאבדות: "אחד מחטאי התקשורת הוא ראיית הדברים בשחור־לבן. התקשורת שפטה בלי משפט, ובגלל ההתאבדות לקחה כמובן מאליו את כל מה שא' אמרה - בלי לבדוק. לא מדובר במקרה שהיתה בו חקירה והמשטרה הוכיחה דברים. אין שום עובדות על הדברים האלה, והקיבוץ ממש לא טייח. כשהיא העלתה את הדברים הפנו אותה ישר למשטרה. התקשורת באה כבר עם סיפור מוכן מראש".

דני ברנר, כתב "מעריב" וגלי־צה"ל באזור העמקים, אומר כי ניסה לשוחח עם בני המשפחה על האשמותיה של בתם א' ולתת להם במה נרחבת להציג את גרסתם, אך סירובם היה עיקש. "המידע היחיד שהיה בשלב הראשון היה המכתב המצמרר שהיא השאירה. לא קבענו עמדה. הצגנו את מה שהיה כתוב במכתב, ובניגוד לכלי תקשורת אחרים גם לא פרסמנו את שמה המלא, משום שהסוגיה הציבורית שהיא העלתה במכתבה חשובה יותר מהסיפור הפרטי, האישי". ובכל זאת, לאחר שיחות שערך עם הגורמים הרשמיים בקיבוץ, יש לו הרהור שני: "היום, בדיעבד, אני בהחלט מעלה סימני שאלה לגבי הגרסה שלה".

תהיות וסימני שאלה מעלה גם ד"ר זאב ברגמן, פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי: "אי־אפשר להתייחס למכתב כזה כאל אמת צרופה ולחרוץ משפט. זו האמת הפנימית והסובייקטיבית שלה, כיצד היא רואה את העולם. לתקשורת יש נטייה של 'אחרי מות - קדושים אמור' (כלומר, הפלגה בשבחיו של המת), אך גם אדם שמתאבד, דעתו לא נעשית יותר אובייקטיבית ונכונה. התקשורת מתייחסת לדברים בצורה אמוציונלית. אני מטפל שנים במשפחות, ופעמים רבות יש לבני משפחה גרסאות שונות לחלוטין על אותו עניין בדיוק".

ובקיבוץ עין־דור אומרים כי מעל לכל הסיפור מרחף האונס בקיבוץ שמרת. בכתבה ששודרה ב"יומן" של ערוץ 1, כמה ימים לאחר ההתאבדות של א', חזרה שוב ושוב תמונה של נדנדה עזובה נעה במקום אפל. המסר הוויזואלי, למורת רוחם של חברי עין־דור, היה חד: ילדי הקיבוץ חיים במקום מסוכן. לעיתונאים קשה להתאפק: נראה כי על אף השנים שעברו, האונס הקבוצתי המזעזע בקיבוץ שמרת מקושר, במודע או לא, לכל סיפור של אונס והתעללות מינים בקיבוצים. הדעות הקדומות הופכות את ההתגוננות של הקיבוצניקים למשימה קשה במיוחד. 

רן בנימיני הוא כתב קול–ישראל לענייני משטרה

גיליון 55, מרץ 2005

תגובה: דמה זועק אלינו מהאדמה

טניה אברבנאל

בכתבה "המת על החי" (רן בנימיני, "העין השביעית" 55, מרץ 2005) מועלה דיון ראוי בנושא הטיפול התקשורתי בהאשמות המועלות על־ידי אדם שאינו בין החיים (באמצעות מכתב, למשל). הדיון מנוהל תוך הצגת המקרה של א', שהתאבדה ולאחר מותה התגלתה מסכת ההתעללויות המיניות שעברה בחייה, כולל גילוי עריות, באמצעות פרסום מכתב שכתבה כדי שיוקרא בכנסת. לאורך הכתבה כולה מרחף סימן שאלה גדול לגבי נכונות הגרסה של א' ז"ל, ואליו ברצוננו להתייחס ואותו אנו מחויבות ומעוניינות להסיר.

בניגוד לרושם שנוצר בכתבה, כאילו לאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית היתה היכרות שטחית ורשמית עם א' ולא ידע עליה דבר פרט לגרסתה המובאת במכתב שהשאירה, חשוב לנו להבהיר כי מרכזי הסיוע היו בקשר רציף ואישי עם א' במשך שנים, שבמהלכן הפך לאישי וקרוב מאוד. כל מידע הנמסר על־ידי מי שפונה למרכזי הסיוע נשאר חסוי וחייב להישאר כך, ועל כן אין באפשרות מרכזי הסיוע למסור מידע נוסף שברשותם. המכתב שא' כתבה פורסם מכיוון שנכתב מלכתחילה על מנת להיקרא בכנסת, אך בהחלט – המידע לגבי הייסורים שעברה א' ידוע לנו מיד ראשונה ובוודאות, ובהסתמך על הרבה מעבר למכתב שפורסם בתקשורת.

סימן השאלה שהועלה בכתבה איננו מתייחס למקרה הספציפי של א' בלבד, אלא יש בו כדי להאפיל על כל קורבנות האלימות המינית ולהחזירנו שנים לאחור ברמת המודעות והמוכנות הציבורית לשמוע ולהתמודד עם כאבן. יש להדגיש כי לפונות למרכזי הסיוע אין כל אינטרס סמוי בפנייתן אלא צורך קיומי בתמיכה וסעד רגשיים. הן פונות אלינו על אף ולמרות הקושי הרגשי העצום הכרוך בכך, ורגשות הבושה והאשם שמוזנים על־ידי מנגנוני האשמת הקורבן, שלצערנו עדיין קיימים ושרירים בחברה הישראלית.

ולהתייחסותו של ד"ר זאב ברגמן שהועלתה בכתבה: מכתבה של א' מוען לוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת, הוא נוסח ונכתב בהתאם לכך ימים מראש ובכובד הראש הראוי. זהו אינו מכתב התאבדות שנכתב בסערת רגשות ובדקות האחרונות לחיים, וידוע היה למנוחה שייקרא בפני קהל גדול ומכובד. ומכאן שראוי להתייחס אליו כאל בעל תוקף רב ולא רק כ"אמת הפנימית והסובייקטיבית שלה".

בנימיני העלה את הסוגיה של מתיחת ביקורת על המת שלו/לה אין אפשרות תגובה, אולם הוא עצמו חוטא בכך בכתבתו. לגופים המואשמים (המשפחה, הקיבוץ) ישנה יכולת תגובה אך הם בוחרים שלא להשתמש בה, ואילו דמה של א' זועק אלינו מן האדמה ואנו מחויבות להשמיע את קולה. 

הכותבת היא דוברת איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ולנפגעי תקיפה מינית בישראל 

גיליון 57, יולי 2005