למחרת ראש השנה, ביום שני ה-29 בספטמבר, פרסם העיתון "הארץ" מאמר מערכת תקיף נגד הטייסים הסרבנים, שכותרתו "סרבנים בסרבל". "המכתב הנוכחי", נטען במאמר לאחר איזכור הסירוב הקודם, מפברואר 2002, "אינו מביא בשורה חדשה. הוא מסעיר את הציבור משום שקבוצת החותמים מגדירה עצמה ’טייסי חיל האוויר’, אף כי רבים מהחותמים הם טייסים בדימוס ובין המעטים שעדיין בשירות מילואים פעיל, איש עוד לא קיבל פקודה שעל חוקיותה ערער ולביצועה סירב". "כהבעת דעה של אזרחים, אין בעמדת החותמים פסול", הבחינה מערכת "הארץ", "אשר לסירוב, חבורת המסרבים פועלת בחוסר אחריות שעלול לגבות מחיר ציבורי כבד... מי שתומך בגישה היסודית של צה"ל כצבא העם אינו יכול לקבל מצב שבו קבוצות שונות בצבא עושות דין לעצמן או לעניינן". "אין להשלים", חתם המאמר, "עם תופעה של קצינים וחיילים המטשטשים גבולות בין דיון ציבורי לסירוב פעיל, לא לפעולות נגד טרור פלסטיני ולא נגד פקודות לפינוי מאחזים והתנחלויות".

המאמר לא הפתיע את קוראי העיתון: גם בגל הסרבנות הקודם, של חיילי היבשה, שלל מאמר המערכת את התופעה. ההפתעה צצה שלושה ימים מאוחר יותר, גם היא מעל עמוד המאמרים של העיתון: תחת הכותרת "סירוב למען הדמוקרטיה" פרסם בעל העיתון והמו"ל, עמוס שוקן, מאמר חתום שהעמדה העקרונית המובעת בו הפוכה לעמדת העיתון שלו, כפי שהוצגה בראשית אותו שבוע. "הטייסים הסרבנים", כתב שוקן, "לא הסתפקו בדיון בשאלת חוקיותן של פקודות החיסול אלא גם הצביעו על הכיבוש כמצב הגורר את ישראל למעשים בלתי חוקיים, וגם הוא עצמו אינו חוקי. הם הואשמו מיד בסרבנות פוליטית המערערת את יסודות הדמוקרטיה". "האמת היא שאין כל רע בעמדה פוליטית, ובתנאים מסוימים גם במסקנה אופרטיבית אישית הנובעת ממנה. אדרבה, צריך לעודד את כל מי שמראה מעורבות פוליטית מן הסוג שכבר אינו מקובל כל-כך בישראל, דהיינו, מעורבות שאין בצדה שכר כספי או כוח... אני שואל את עצמי אם היינו מקבלים את הטענה שסרבנות מנימוקים אידיאולוגיים פוליטיים פוגעת בתקינות ההליך הדמוקרטי, במקרה של סרבן דרום-אפריקאי לבן בתקופת האפרטהייד. אני נוטה לחשוב שלא". "אם חובתו של חייל היא להגן על הדמוקרטיה", חתם שוקן את מאמרו, "ייתכן שדווקא הטייסים הסרבנים הם אלה שמגינים על הדמוקרטיה הישראלית".

שוקן ממעט לפרסם מאמרים בעיתונו. למקרא מאמרו ניכר שחשוב לו שגם לתמיכה בסרבנים תינתן בימה מעל דפי עיתונו. הוא בחר בפרסום מאמר אישי חתום, כשאגב זאת הוא ממחיש את העצמאות המוחלטת שממנה נהנים העורכים שלו. המסקנה מן ההתכתבות הפומבית בין בעל העיתון לעיתונו היא שגם בנושאים הרגישים ביותר שעל סדר היום, המו"ל והבעלים אינו מהווה גורם בהכרעות העמדתיות של המערכת.

עמוס שוקן: הסרבנים מגינים על הדמוקרטיה (צילום: יורם אשהיים)

בדומה לעיתונים אחרים בעולם, דוגמת "לה מונד" הצרפתי או ה"ניו-יורק טיימס" האמריקאי, מתייחס "הארץ" ברצינות רבה למאמר המערכת הבלתי חתום שהוא מפרסם מדי יום. בכך הוא נותר שריד יחיד בישראל לעיתונות של פעם. נושא המאמר ועמדת העיתון נקבעים על-ידי הנהלת המערכת שבה חברים 17 איש, בהם המו"ל, עמוס שוקן. מליאת הנהלת המערכת מתכנסת בימי ראשון בשבוע והיא דנה בנושאים שונים שעל סדר היום הציבורי, בכלל זה במאמר הראשי שיפורסם למחרת. בשאר ימי השבוע משתתפים בישיבות הנהלת המערכת רק חלק מחברי המליאה. המלה האחרונה לגבי עמדת העיתון מסורה בידיו של העורך הראשי, חנוך מרמרי, או ממלא מקומו, עורך המשנה יואל אסתרון.

חברים בהנהלת המערכת אומרים כי בשלוש שנות העימות האחרונות, השתררה הסכמה רחבה לגבי אחריותם של הפלסטינים למציאות המדינית-בטחונית הקשה, והקבוצה החולקת על כך הלכה והצטמצמה. באופן מסורתי מביע שוקן בישיבות אלה עמדות שמתוארות על-ידי חברים בפורום כ"קיצוניות מאוד מצד שמאל", וחילוקי הדעות העקרוניים שלו עם עורכי העיתון קיבלו לעתים אופי של ויכוח חריף. "בשנות האינתיפאדה", מספר שוקן, "היה ויכוח נוקב ביני לבין חנוך (מרמרי) ויואל (אסתרון) על עמדות העיתון. אני הייתי קרוב יותר לעמדות של עמירה הס וגדעון לוי. למשל, בעניין סיכולו של ראאד כרמי (כרמי היה טרוריסט בכיר מהעיר טול-כרם, שחוסל בידי צה"ל בינואר 2002 ח"ע), ’הארץ’ כתב מאמר שתמך בזה. אני חשבתי שזה היה אחרי תקופה של רגיעה יחסית, שהסתיימה אחרי הסיכול הזה. היה ויכוח גדול ביני לבין מערכת העיתון, שקיבלה את עמדת הצבא, לפיה כרמי היה פצצה מתקתקת. לי זה נראה לא משכנע ובאמת אחרי כמה ימים פישמן (אלכס פישמן, הפרשן הצבאי של ’ידיעות אחרונות’) ושיף (זאב שיף, הפרשן הצבאי של ’הארץ’) כתבו שהוא לא הכין את הפיגוע הבא. מצאתי את עצמי בעמדת מיעוט במערכת. אמרתי למערכת שהם יותר מדי עובדים בשיקולים שיווקיים, כדי לרצות את הקוראים, והם טענו נגדי בתגובה שאני מתאבד שיעי".

חנוך מרמרי: "דעתו של המו"ל, שאיני מוצא כל סתירה בישיבתו בפורום הנהלת המערכת, היא כדעת עוד אחד החברים. עיתון בסדר-גודל כזה מתנהל תוך ויכוח מתמיד. בפורום אכן מתנהל ויכוח ודיון ככל שנדרש. אנשים שם חופשיים מכל התחייבות ומדברים בגילוי לב ובכנות. המערכת פועלת בעצמאות מקצועית מלאה ואני נהנה מגיבוי מלא של המו"ל, ואם לא כך, בידו לעשות מעשים".

חנוך מרמרי: הסירוב חסר אחריות (צילום: יורם אשהיים)

שוקן עצמו מסכים ש"השיטה היא שמאמר המערכת צריך לשקף את דעתו של העורך הראשי ולא של המו"ל". את השתתפותו בפורום הנהלת המערכת מסביר שוקן בהבנתו את המו"ל כפונקציה שמחברת בין המערכת לפן העסקי של העיתון. לכן יש לו עמדה מרכזית בקביעת הרבה דברים שקשורים לעיתון. "מינוי עורך ראשי, למשל", מוסיף שוקן, "נעשה על-ידי דירקטוריון החברה לפי המלצתי. אני משתתף בישיבה הזו וזה הפורום היחיד שעוסק בפס הייצור של העיתון שאני משתתף בו".

חששם של העורך ועורך המשנה, לאבד רלבנטיות אצל הקוראים אם ינקטו עמדות מדיניות ובטחוניות שמאליות רדיקליות, לא נבחן עד כה משום שגם מנכ"ל העיתון, יוסי קאסוטו, החשוף לתנודות במכירות העיתון, מסכים כי "באופן יחסי העיתון נותר באותו מקום על המפה הישראלית. כולם נטו ימינה וגם ’הארץ’ הימין עם כולם. הוא לא איבד את מנוייו יותר מהאחרים. הירידה במנויים שלנו הרבה יותר מתונה מהירידה במנויים של העיתונים האחרים וסיבותיה העיקריות הן כלכליות. הסיבה הפוליטית היא שולית, כי לעומת מבטלי מנויים שטוענים שהעיתון שמאלני מדי, יש מצטרפים חדשים שאומרים לנו שהם רואים בעיתון אופוזיציה הגיונית יחידה. לי עצמי אין כל השפעה על העמדה הפוליטית, הנדונה בישיבות מערכת. ’הארץ’ מנוע מלקבל החלטות אידיאולוגיות משיקולי מכירות. מי שאמור להיות מודע לצד הכלכלי הוא המו"ל ולא מתפקידי להתריע על נזקים כלכליים כתוצאה מעמדות העיתון. כבר עשר שנים שאני מדווח על מצב המנויים בקביעות למו"ל ולמערכת ומה שהם עושים עם הנתונים האלה זה עניין שלהם".

מעדותו של מנכ"ל העיתון עולה שורש אי ההסכמה בין המו"ל לעורך הראשי, אשר המו"ל ממעיט מערכה ומכנה אותה "ויכוח על ניואנסים והבדלים וגישות שונות בראיית העולם ביני לבין חנוך ויואל, אבל לא פער יסודי בראיית המצב". העיתון הימין יחד עם החברה הישראלית בשנים האחרונות, בהשראתם של העורך ועורך המשנה. המו"ל נותר בדעתו גם בחלוף שלוש שנים. הבחינה בכך גם אורית שוחט, עיתונאית בכירה ב"הארץ" ורעייתו של אל"מ במיל’ ד"ר יגאל שוחט, מבכירי החותמים על מכתב סירוב הטייסים, שעזבה את העיתון, חרף ידידותה הקרובה עם עמוס שוקן, בטענה שנעשה ימני מדי. מרמרי בתגובה: "אורית שוחט לא עובדת יותר. הפצרתי בה לחזור לפורום אבל היא סירבה ונימוקיה עמה". שוקן בתגובה: "שוחט פועלת בצורה לא הגיונית, לא רצינית ולא מבוגרת. אילו היתה בעיתון היה ניתן משקל לעמדותיה ונקודת המבט שלה היתה מקבלת ביטוי משמעותי. גם חנוך וגם אני עשינו מאמצים להחזיר אותה לעיתון. בינתיים לא הצלחנו ומאידך לא איבדנו תקווה".

לא ניתן היה להשיג את תגובתה של שוחט.

איור: אפרת בלוססקי

אלא שראשיתו של תהליך השינוי בעמדותיו היסודיות של העורך הראשי של "הארץ" לא החל עם פרוץ העימות לפני שלוש שנים. הגם שמרמרי מדגיש כי מעולם לא היה חבר בשום תנועה פוליטית, וכי הלכי רוחו הפרטיים אינם רלבנטיים לדיון, בראשית דרכו בתקשורת הוא הוכר כתומך בשמאל הקיצוני של אותם ימים. את דרכו החל כסאטיריקן בתוכנית "ניקוי ראש" בערוץ הראשון. בהמשך השתלב ברשת המקומונים שוקן כעורך מוצלח של המקומון התל-אביבי "העיר". בסוף שנות השמונים הפגיש אותו עמוס שוקן עם אביו, גרשום שוקן, שהיה אז המו"ל והעורך הראשי של "הארץ" כבר 48 שנים, מתוך מגמה למנותו לעורך המשנה ובבוא היום לעורך הראשי. דרך רעיונית ארוכה עשה מרמרי, "סנוב שבסנוב, שמאלן קיצוני ואינטלקטואל ענק באותם ימים, בוגר ’הריאלי’ ו’בצלאל’", כפי שמאפיין אותו עיתונאי בכיר ב"הארץ", מראשית ימיו בתקשורת ועד לימים אלה, שבהם הוא מתווה קו מערכתי שמוגדר בבית "הארץ" "מרכז או מעט שמאלה מהמרכז". אחד מחברי הנהלת המערכת טוען כי "חנוך פשוט מרגיש היום יותר מחובר בדעותיו לחברה הישראלית וגם יותר מפוכח". יחד עם זאת נותרת פתוחה השאלה, אם גם על חנוך מרמרי של היום היה ממליץ בשעתו עמוס שוקן לאביו כעורך ראשי ראוי. "כשעמוס שוקן הביא את מרמרי ל’הארץ’", מסביר אדם המקורב לשניים, "הוא הביא אותו בשם חוצפה של חבורה צעירה שמערערת על עריכה מלמעלה, על קנוניות הדברור של ועדות העורכים והממסד, בנוסח הלעגני שנתנו לזה אז כסטודנטים. שוקן, כאיש עסקים צעיר, קלט את האנרגיה הזאת. כיום אני מרגיש שהנהגת העיתון נסחפה קצת עם האחריות ועם ראיית עצמה כחלק מהממסד. העיתון כבר לא בלתי תלוי קלאסי. יש בו היום סלחנות מסוימת לבטן הרכה של הישראליות וזה לא היה בחנוך כששוקן הביא אותו. אני חושב שהלב של שוקן נשאר שם, בעוד שאת המושכות הוא נתן בידיים של מרמרי".

יחסיהם האישיים של מרמרי ושוקן חורגים בהרבה מיחסי עבודה של מו"ל ועורך, וממילא משפיעים השפעה ניכרת על שיטת העבודה המשותפת, חרף חילוקי הדעות. בכירים ב"הארץ", המכירים אותם מקרוב, מספרים על יחסי ידידות, נוחות ונעימות קרובה בין שתי המשפחות. "יש כימיה טובה מאוד, סימפטיה הדדית בולטת בין מרמרי לשוקן, למרות שמרמרי מוביל קו מערכתי ששוקן לא מסכים לו", אומר בכיר בעיתון. עובד אחר מתאר את יחסי השניים כ"קשר אישי אמיץ, שנים רבות אחורה, שלא כל-כך מהר ניתן לפרק אותו".

על האפשרות ששוקן ומרמרי ייפרדו על רקע חילוקי הדעות הרעיוניים אומר הגורם המקורב לשניהם: "קשה לאיים כיום על תפקיד העורך הראשי במועמד ראוי. שוקן דבק בצוות שלו כי הוא לא חושב שימצא צוות טוב יותר מזה. זה מה שיש. ההרמוניה בצוות הבכיר טובה מדי. במקום שתהיה תסיסה של ויכוחים וקטטות ועמדות שונות מבפנים, יש אמון מלא בעורך ובעורך המשנה. בצדק, אגב. כך מוצאים את עצמם בחוץ כוחות משמעותיים כמו אורית שוחט למשל, שלא מתיישרים עם הקו המרכזי. יכולותיו התרומיות של חנוך לא עומדות בוויכוח וכולם יודעים להעריך אותו. בנוסף לכך, גם לשוקן עצמו יש חלק מסוים בתגובה של חנוך למצב. בכל העיתונים שלו, עוד מימי ’חדשות’, נהג עמוס שוקן להטיל על העורכים שלו גם את עול ניהול התקציב של המערכת, במקום על מנהל העיתון. בכך הפך אותם לשותפים לייסורים הפיננסיים. זה אמנם גרם להם לבזבז פחות ולא לשלוח כל רגע כתב לחו"ל או לחגוג עם מוניות, אבל גם גרם לעורכים להיות קצת יותר מנהלים. פתאום הביצוע של העורך נמדד גם במספר הביטולים של המנויים ובתוספת מנויים חדשים. הגרף של סוף השנה הופך להיות העסק של העורך ולא רק של המנהל. הדבר הזה השפיע, כנראה, על מרמרי יותר מאשר על עמוס. נהייתה כאן יותר מדי רגישות לביצוע של המכונה, של המפעל. עם מרמרי יש עוד בעיה. הוא לא כמו שוקן הזקן במובן זה ששוקן בשיאו, בשנות השישים והשבעים, גם אם היו לו רק שלושים אלף מנויים, המלה של העיתון שלו היתה המלה הקובעת באליטה. כיום העיתון לא תופס עוד את עצמו ככזה. אין לו הביטחון שיוכל להטריד את מקבלי ההחלטות, כפי שהיה לשוקן הזקן. המערכת לא תופסת עוד את עצמה כגורם מכריע, משום שחסרה למרמרי היהירות של שוקן הזקן, שהיה נותן הוראות לבן-גוריון ואשכול. בחנוך יש צניעות שמפריעה לו בעבודה הזו. עמוס שוקן דומה יותר לאבא שלו. אין לו בעיה להגיד לנתניהו שהוא טועה ושהוא אידיוט. הוא מרגיש את עצמו כלא פחות טוב ממנו".

התחושות בבית "הארץ" אמביוולנטיות לגבי העמדה נטולת ההשפעה שבחר לעצמו עמוס שוקן בהנהלת המערכת. "טהרנות מאוד יפה ומאוד בעייתית גם יחד, העומדת למבחן לא קל כל יום", מגדיר זאת אחד מבכירי העיתון. "מצד אחד, טוב לדעת שהעיתון הזה אינו קן צרעות במובן זה שהכיסא לא מתנדנד תחתיך ולא מחייב אותך למשש אותו כל הזמן. מצד שני, באמת קשה להבין את העמדה חסרת ההשפעה שבה בחר שוקן". בכיר אחר אומר כי "יש אתיקה אצילית ביותר במקצוע הזה, כזו המוכרת מבעלי העיתונים האמריקאיים הקלאסיים, ששוקן ירש מאבא שלו. הוא לא חותך, לא יורד למערכת ואומר: ’תוציאו’. הוא לא מתערב. יש אצלו נחרצות בעסקים, הססנות בהבעת דעות ופתיחות במתן במה לעמדות אישיות. יש בזה יופי-נפש במובן החיובי והשלילי גם יחד. הוא לפות בהפרדה הטוטאלית שבין מו"ל לעורך באופן מתמיה. העיתון הזה שלו והוא שם לא כי זה עוד עסק, אלא מפני שזה עיתון. הוא חש שהעיתון הוא פרק חשוב בציונות, יתד שתקעה המשפחה ושצריך להגן עליה, אבל הוא לא מתנהג כך".

חנן עמיאור הוא סטודנט לתואר שני במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית

גיליון 47, נובמבר 2003