הרפובליקה הפסיפית של איי מרשל, מדינת איים אקזוטית ששכנתה המוכרת ביותר לקורא הישראלי היא מיקרונזיה, ידועה בעולם בעיקר הודות לאגוזי הקוקוס המשובחים שלה ולניסויים גרעיניים שביצעה בתחומה ארצות-הברית לאחר מלחמת העולם השנייה. חרף הפוטנציאל החקלאי והתיירותי של הארכיפלג הטרופי, גולת הכותרת של הכלכלה המקומית המיניאטורית שייכת לתחום הפיננסים: הרפובליקה של איי מרשל היא מקלט מס המציע לאישים ולגופים מכל קצות תבל לנצל את הדיסקרטיות והנדיבות של תושבי המקום כדי לרשום בו חברות בלי שיידרשו לשלם מסים או לחשוף את זהות הבעלים ונושאי התפקידים בחברה.

דיני החברות המתירניים של בני המקום מקבלים ביטוי גשמי בקומפלקס בניינים באי המרכזי של הרפובליקה הזערורית, גן-עדן קטן בשם מאג'ורו, שאליו מתנקזים פרטיהם של כל התאגידים הבינלאומיים שבעליהם בחרו לנצל את שירותי הרישום של ממשלת איי מרשל. אחד התיקים השמורים שם, תיק מס' 15898, הוא זה של חברה בשם Holyland Holdings Ltd, ובעברית: ארץ הקודש אחזקות בע"מ.

איש מבין כ-68 אלף תושבי איי מרשל, יש לשער, אינו מתעניין בזהותם של האנשים שעסקיהם נסקרים בתיקייתו של תאגיד האחזקות הזה. אחרי הכל, חלק לא מבוטל מפעילותו המסחרית, אם לא כולה, מתבצע הרחק מעבר לאוקיאנוס, אלפי קילומטרים צפון-מערב משם, במדינה בשם ישראל, בחבל הארץ המשתרע בין אזור התעשייה קריית-אריה בפתח-תקווה לבין היישוב ההררי בית-אל.

התאגיד העלום הרשום באיי מרשל, כך עולה מתחקיר "העין השביעית", הוא הקודקוד בפירמידת חברות ישראלית המושכת בחוטיהם של שני כלי תקשורת משגשגים המזוהים עם קהילת המתנחלים והמגזר הדתי-לאומי: השבועון החינמי הנפוץ "בשבע", וקבוצת אתרי "ערוץ 7", צאצאיה החוקיים של תחנת הרדיו הפיראטית המנוחה. סבך חברות עסקיות ועמותות ללא מטרות רווח נקשר בהפעלת כלי התקשורת האידיאולוגיים הללו זה שנים ארוכות, וזאת תוך כיסוי עקבות קפדני שכמותו ניתן למצוא בעולם העסקים, ולאו דווקא בתחום העיתונות.

תחנה ראשונה: גבעת-האולפנה

ההתחקות אחר מבנה הבעלות המסתורי של "ערוץ 7" ו"בשבע" החלה במסגרת העבודה על מפת הבעלויות בתקשורת הישראלית – פרויקט של "העין השביעית" שנועד למפות את הבעלויות על כלי התקשורת בארץ ויתפרסם כאן בקרוב. ככלל, חברות תקשורת בישראל אינן נוטות להסתיר את זהות בעליהן (למעשה, על-פי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות, על הבעלים חלה החובה לפרסם את האינטרסים העסקיים שלהם). הן מציינות את זהותם בפרסומיהן הרשמיים, וכשחל שינוי כלשהו בהרכב הבעלות, רבות מהן מוציאות על כך הודעה מסודרת. אלו מהן הכפופות לפיקוח ממלכתי מאפשרות לרגולטור לפרסם מטעמו את מבנה האחזקה בהן; כלי תקשורת הנשלטים על-ידי חברות הנסחרות בשוק ההון מוסרים את המידע בדיווחים הסדירים לבורסה.

בעשותם כן, מאפשרים גופי התקשורת לאלו מבין צרכניהם המעוניינים בכך למקם את המידע שהם צורכים בהקשר הראוי לו, כזה הלוקח בחשבון את זהותם של בעלי העניין והשליטה ואת האינטרסים העסקיים והפוליטיים שלהם. קצה החוט הראשון של החיפוש אחר בעלי הבית של "ערוץ 7" ו"בשבע" קשור לניגוד עניינים אפשרי מסוג זה: כמה ממקימי ומנהלי כלי התקשורת הללו נקלעו לאחרונה לתפקיד המסקר והמסוקר גם יחד בפרשה שפירנסה כותרות חדשותיות רבות, בתקשורת הכללית והמגזרית כאחד: פרשת גבעת-האולפנה.

שכונת גבעת-האולפנה בהתנחלות בית-אל הוקמה במרוצת העשור הקודם על גבעה בשם ג'בל-ערטיס, שחלקה בבעלותם הפרטית של כמה מתושבי הכפר הפלסטיני השכן דורא א-קרא. בעקבות עתירה שהגיש בשם התושבים ארגון השמאל יש-דין, קבעו שופטי בית-המשפט העליון כי חמישה מבנייני השכונה הוקמו על קרקע שלא נרכשה מעולם מבעליה הפלסטינים, ועל כן יש להרסם.

באופן טבעי, במרכזה של העתירה עמדה החברה שהקימה את השכונה, שהספיקה למכור ולהשכיר את הדירות הלא-חוקיות לדיירים שהוטעו לחשוב שהוקמו כדת וכדין: "החברה לפיתוח קריית הישיבה בית-אל ובית-אל ב'". עיון במסמכים שהגישה חברה זו לרשם החברות כמתחייב בחוק מעלה כי בעלת השליטה בה היא לא אחרת מאשר הולילנד-הולדינגס, אותה חברה מאיי מרשל השולטת גם ב"ערוץ 7" וב"בשבע", שבאופן טבעי סיקרו את הפרשה בהרחבה.

אבל מי עומד בראש החברה הזרה? לכך לא נדרש בית-המשפט, וגם לא העותרים. מי שכן נדרש לכך הוא ח"כ ראלב מג'אדלה. ידיעה שפורסמה במאי האחרון בעיתון "ג'רוזלם פוסט" ייחסה לחבר-הכנסת מסיעת העבודה טענה שלפיה אחד מבעלי החברה שהקימה את בנייני גבעת-האולפנה הוא לא אחר מאשר ח"כ יעקב כץ, יו"ר סיעת האיחוד-הלאומי, תושב ההתנחלות ומי שבעיצומה של הפרשה ניסה (ונכשל) לקדם חוק להסדרת מעמדם של הבניינים הלא-חוקיים בג'בל-ערטיס.

בשיחה עם "העין השביעית" חזר ח"כ מג'אדלה על הטענה, ואמר כי הוא מסתמך על מסמכים שנמסרו לו. פניות חוזרות ונשנות למג'אדלה ולעוזריו לא הצליחו להניעו למסירת המסמכים שעליהם התבסס בדבריו ובכך לאשש את טענתו. עם זאת, בדיקת "העין השביעית" העלתה כי בעבר אכן נמנה כץ עם בעלי המניות ("מניות הנהלה") של החברה העומדת מאחורי גבעת-האולפנה, ואף כיהן כמנכ"לה. ב-31 בדצמבר 2006 מכר כץ את אחזקתו לחברת הולילנד-הולדינגס בעבור אגורה ישראלית אחת, אך המשיך להחזיק בתפקיד ניהולי בחברה הישראלית גם בשנתיים שלאחר מכן.

האם כץ קשור לחברה גם כיום, כשהוא מכהן כחבר-כנסת? ואם לא, האם הוא יודע מי עומד בראש החברה שבה נשא בעבר בתפקיד מרכזי, אדם שלו מסר את אחזקותיו בה ללא תמורה כספית ממשית? כדי לנסות לענות על השאלה הזאת פנינו לחבר-הכנסת כץ עצמו.

תחנה שנייה: כץ לא זוכר

יעקב כץ אינו דמות שולית בקהילה שהוא מייצג. מלבד היותו ממייסדי גוש-אמונים ואחד מנציגיו החזקים והבולטים של המגזר בבית-הנבחרים, הוא גם נשא בעבר בתפקיד מפתח ב"ערוץ 7" כשזה תיפקד עדיין כתחנת רדיו פיראטית: כץ היה מנהל הכספים של התחנה, ובשנת 2003 הורשע יחד עם יתר מנהליה בהפעלתה בניגוד לחוקי המדינה, ונוסף לכך גם במתן עדות שקר ובשבועת שקר.

בשנים שחלפו מאז ההרשעה, לאחר שנסגרה תחנת הרדיו, כיהן כץ בתפקידים מרכזיים בחברות השולטות על פעילות "ערוץ 7" האינטרנטי והעיתון "בשבע", חברות ישראליות הנשלטות כיום על-ידי התאגיד המרשלי: החברות "יריד עם יהדות בע"מ" ו"ש.פ.ה פרסום בע"מ", המחזיקות בכל מניות החברה המוציאה לאור את השבועון החינמי; והחברה "ישראל נשיונל ניוז.קום בע"מ", האחראית להפעלת וניהול קבוצת אתרי החדשות והדת המגזריים.

על פניו, נראה כי כהונתו של כץ כדירקטור בחברות הללו קשורה באופן ישיר למעורבותה של החברה הבינלאומית בהן: בשלושתן מילא כץ תפקידי ניהול בשנים שלפני מכירתן לחברת הולילנד-הולדינגס, ובשלושתן הוא מונה לתפקיד דירקטור במהלך שלושת הימים האחרונים של 2006 – בדיוק כשהועברו החברות הללו לידי התאגיד הזר. כץ כיהן בתפקידיו אלה תחת שליטת הולילנד-הולדינגס מעט יותר משנתיים; כמתבקש בחוק, הוא פרש מתפקידיו בראשית שנת 2009, לקראת השבעתו כחבר מן המניין בשורות הכנסת ה-18.

ח"כ כץ העביר שנתיים מחייו בתפקיד ניהולי בחברות שהוחזקו על-ידי התאגיד העלום השולט בהן כיום, וגם חתם בשמן על מסמכים רבים. אף על פי כן, הוא אומר בשיחה עם "העין השביעית", אין לו מושג מי עומד מאחורי המערכת העסקית הזאת. "אני לא יודע", הוא פוסק בתשובה לשאלה מי מחזיק בשני כלי התקשורת המגזריים, ותוהה: "אתה חושב שאני יודע? זה היה לפני שנים, אתה לא מצפה שאני אזכור מה קרה לפני כל-כך הרבה שנים".

לדבריו, אין לו שום קשר לחברת הולילנד-הולדינגס. "אני לא זוכר את הדברים האלה ולא מכיר את הדברים האלה", הוא אומר לנוכח אזכור שמו של התאגיד הזר. לטענתו, גם בענייניהן של אחזקותיו הפרטיות העכשוויות (לח"כ כץ זיכיון להפעלת תחנות דלק) הוא אינו בקי. מרגע שאתה מתמנה לחבר-כנסת, גורס כץ, "אתה כולך קודש לעבודת הכנסת". על טענת עמיתו לבית-הנבחרים הוא מפטיר: "אם חבר-הכנסת מג'אדלה טוען, אז הוא בטח יודע. אתה רוצה שאני אכנס לו לראש?". לסיכום מבקש כץ להדגיש: "אני כבר שנים לא מעורב, לא ב'ערוץ 7' ולא בעיתון 'בשבע'". גם בתגובה שנמסרה מטעם עורך-דינם של כלי התקשורת נמסר: "ח"כ כץ יעקב אינו מעורב בשום דרך בענייני מרשי".

במערכת "בשבע" כנראה סבורים אחרת. באוגוסט האחרון, בפרויקט מיוחד שערכו אנשי העיתון לרגל שנת העשור לצאתו, נבחר ח"כ כץ לאחד ממאה "הדתיים-לאומיים המשפיעים בישראל"; לנימוקי הבחירה דאגו העורכים להצמיד את ההערה הלקונית הבאה: "גילוי נאות: קשור לרשת התקשורת של 'בשבע'".

תחנה שלישית: הבולדוזר מקדומים

יעקב כץ, מי שבעברו תואר לעתים קרובות כרוח החיה מאחורי "ערוץ 7", טוען כי אינו יודע מיהו הגורם המחזיק בכלי התקשורת הזה כיום, באמצעות חברה בינלאומית. אדם אחד שכן יודע הוא דודו סעדה, יו"ר מועצת המנהלים של "בשבע" על-פי תוארו ומי שעיתונאיו מתארים כמנהל בפועל של העיתון. סעדה, איש חינוך בהכשרתו ומי שברשימת 100 המשפיעים של עיתונו כונה "הבולדוזר מקדומים", כיהן כראש מטה מפלגת האיחוד-הלאומי בבחירות לכנסת ה-18, ובבחירות 2003 דורג במקום ה-13 הלא-ריאלי ברשימתה.

כמה מעיתונאי "בשבע" שנשאלו על מבנה הבעלות של העיתון, ובכללם העורך הראשי עמנואל שילה, המליצו לנו לפנות לסעדה. ואכן, בשיחה עם "העין השביעית" מאשר סעדה כי הוא יודע מי בעל הבית, וממהר להעיר: "אני לא יודע מה זה ייתן לך כל-כך להיכנס לזה". נכון, מאשר היו"ר, בעל הבית מחזיק בכלי התקשורת באמצעות חברת הולילנד-הולדינגס הזרה, המחזיקה גם בחברה שבנתה את גבעת-האולפנה. "אבל אם תשאל אותי מי הבעלים שם – אני אגיד לך שהם לא היו רוצים שיידעו", הוא אומר. "חוץ מהבנק, שנושא באחריות המלאה כדי שהעיתון הזה יתקיים, אף אחד לא יודע שהם הבעלים". כשהוא נשאל אם הבעלים ישראלים, עונה סעדה: "לא".

על-פי מידע שמסר באחרונה רשם החברות של איי מרשל, חברת הולילנד-הולדינגס בכלל נמחקה ב-22 באוקטובר 2011, כשש שנים לאחר רישומה. הייתכן כי תשלובת החברות שבבעלותה מתנהלת זה כשנה ללא בעל בית? הנתון תופס את יו"ר מועצת המנהלים לא מוכן. "זה לא נכון", הוא אומר. שאילתא כתובה בנוגע לפריט מידע זה, שנמסרה לסעדה לאחר שיחתנו, נותרה בלא מענה. לבסוף ניפק עורך-דין בשמו של סעדה את התגובה הבאה: "אשר לבעלת המניות, הרי שפנייתך הביאה לידיעתה כי נמחקה בשל טעות טכנית מן הרישום, טעות שתוקנה, והיא רשומה כעת כפעילה, ועל כך תודת מרשי".

בתום השיחה עימו נידב סעדה את שמו של אדם שלטענתו קשור לבעלים, ושעמו ניתן לשוחח כדי לבקש מידע על בעל השליטה האלמוני ועל מעמדו הרשמי של התאגיד: חנוך הכהן-פיוטרקובסקי, תושב בית-אל, רב וחבר מליאת המועצה המקומית. "אני אגיד לו להתקשר אליך", מבטיח סעדה. משבושש האיש מלהתקשר התקשרנו אנחנו אליו, אך ללא הועיל. הכהן-פיוטרקובסקי מסרב לדבר עם נציגי התקשורת, ומסרב אפילו להסביר את פשר ההפניה אליו. "מי אני? אני חנוך. אני מייצג רק את עצמי".

תחנה רביעית: הרב והרבנית מלמד

כיאה לכלי תקשורת בעלי צביון דתי, ובדומה לעיתוני המגזר החרדי, ל"ערוץ 7" ול"בשבע" יש מנהיג רוחני: הרב זלמן ברוך מלמד, מהרבנים המשפיעים בציבור הדתי-לאומי ומהשמרנים שבהם, ממייסדי היישוב בית-אל ומי שמנהיג את קהילתו שם ביד רמה. הרב מלמד, יליד 1937, עומד בראש ישיבת בית-אל (אותה ישיבה מ"החברה לפיתוח קריית הישיבה") ואחראי על שורה של עמותות ומוסדות חינוך אמוניים המסונפים לה – מערכת כלכלית המגלגלת עשרות מיליוני שקלים בשנה שמקורם בסבסוד ממלכתי, תרומות ודמי לימוד. מלמד שולח גם יד בענייניה של מפלגת האיחוד-הלאומי, מפלגתו של ח"כ כץ, שבעצמו נמנה בעבר עם מנהלי העמותות המפעילות את המוסדות החוסים תחת כנפיו של הרב.

הרב מלמד מכהן גם כחבר דירקטוריון בחברות הישראליות המחזיקות ב"ערוץ 7" ו"בשבע", כמו גם בכמה חברות שהיו מעורבות בניהולו של "ערוץ 7" הפיראטי, שכיום כפופות לתאגיד הזר הולילנד-הולדינגס. כמו כץ, גם מלמד היה דירקטור ובעל מניות הנהלה בחברה לפיתוח קריית הישיבה, וגם הוא מכר אותן בעבור אגורה לחברה המרשלית ביום האחרון של שנת 2006 (המחזיקה השלישית בחברה, עמותת סוכת-עובדיה של הרב מלמד, מכרה את אחזקותיה בה גם היא, באותו מועד ובעבור אותו גמול אפסי).

בדומה לעמיתו המכהן כיום כחבר-כנסת, גם הרב מלמד היה מעורב ב"ערוץ 7" בתקופתו כתחנת רדיו פיראטית, והורשע בעבירות הקשורות להפעלתה בניגוד לחוק; בית-המשפט קבע כי הוא-הוא הוגה רעיון התחנה ומי שיזם את הקמתה, וכי לקח חלק פעיל בניהולה ועמד בראש החברות שהפעילו אותה. כמו ח"כ כץ וכמו היו"ר סעדה, גם הרב מלמד זכה להיכלל ברשימת המשפיעים של "בשבע", לצד גילוי נאות בנוגע לעובדת היותו מעורב ברשת התקשורת.

הרב מלמד סירב להשיב על שאלות שהופנו אליו, בטענה כי מן הידועות היא שהוא אינו משוחח עם עיתונאים. "חבל על הזמן, אני לא מדבר", ענה כשנשאל מה יש לו להסתיר. כשהוצע לו לשוחח בלי שדבריו יצוטטו, ניתק.

מי שכן היתה זמינה לשיחה קצרה היא רעייתו, שולמית מלמד. הרבנית מלמד, גם היא ממורשעי הרדיו הפיראטי, הגדירה עצמה בשיחה עם "העין השביעית" כ"מנהלת התוכן ומנהלת כוח האדם" של אתר "ערוץ 7". בתקופתו הפיראטית של כלי התקשורת כיהנה בו האשה הקטנה והנמרצת כמנהלת התוכניות.

"מי הבעלים? אני לא יודעת להגיד לך", אומרת הרבנית מלמד. כשהיא נשאלת כיצד ניתן ליצור קשר עם נציג רשמי של הבעלים ממליצה גם היא, כמו סעדה לפניה, ליצור קשר עם חנוך הכהן-פיוטרקובסקי. אך הכהן-פיוטרקובסקי, כמו בפעם הראשונה שיצרנו עימו קשר, דבק במדיניות השפתיים החתומות. ואולי זה המקום להתעכב על הקשר המיוחד בינו לבין קבוצת התקשורת המשגשגת. אלא שלשם כך יש לבחון קודם את המודל הכלכלי העומד בבסיסה.

תחנה חמישית: נתיב הכסף

קברניטי "בשבע" מקפידים להציג את עיתונם כסיפור הצלחה כלכלי. בקיץ החולף ציינו בעיתון עשור להופעתו בסדרה של אירועים חגיגיים, שראשיתם מפגש סולידריות מצולם של עיתונאים בעלי רקע דתי המועסקים בכלי תקשורת מרכזיים, ושיאם במופע רב-רושם בבריכת-הסולטן בירושלים, שם אירח הזמר החסידי הפופולרי אברהם פריד את הזמר החילוני הפופולרי רמי קליינשטיין.

בידיעה שפורסמה ב"בשבע" לקראת המופע נידבו מנהלי השבועון החינמי כמה נתונים המעידים, לדבריהם, על הצלחתו העסקית, המתבלטת במיוחד לנוכח קשייו הכלכליים של המתחרה "מקור ראשון". לדברי היו"ר סעדה, "בשבע" מופץ מדי שבוע לכ-120 אלף בתי-אב ברחבי הארץ – תפוצה הבאה לידי ביטוי בשיעור החשיפה החמישי בגובהו (4.9%) בסופי-שבוע בין עיתוני הדפוס, על-פי סקר TGI שפורסם ביולי האחרון – אחרי "ישראל היום", "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ", ולפני "גלובס" ו"מקור ראשון".

כמו מחלקת ההפצה, גם המחלקה המסחרית של "בשבע" עושה חיל, ואף מרשה לעצמה, לדברי היו"ר סעדה, לדחות מפרסמים שמרכולתם אינה מתאימה לרוחו של העיתון (משווקי משקאות אלכוהוליים, למשל, והמינהלת הממשלתית לשיקום מפוני גוש קטיף). "כמות הפרסום בעיתון הוכפלה מיום הקמת העיתון ועד היום, והציבור הדתי רואה ערך בפרסום כמו בתוכן", מצוטט באותה ידיעה דודי פינקלר, סמנכ"ל השיווק של החינמון, הנדפס מאז היווסדו בבית-הדפוס של קבוצת "הארץ" ("החבר הכי טוב שלי זה שוקן – חברים הכי טובים", הכריז בהקשר זה ח"כ כץ מעל דוכן הכנסת ב-21 בנובמבר 2011).

"אני החינמון היחידי שמרוויח כסף אמיתי", אמר סעדה בראיון שהעניק בשנת 2010 ל"גלובס". הוא פירט: "בשנה החמישית היינו מאוזנים. בשנים השישית והשביעית הרווחנו יפה. ב-2009, השנה הכי קשה, יצאנו מאוזנים. 2010 התחילה נפלא". גם כץ, בראיון שניתן זמן קצר לפני בחירתו לכנסת, הצהיר: "בשבע" הוא "עיתון רווחי. גם אידיאולוגיה צריך לדעת איך לקדם".

"ערוץ 7" מתנהג כמפעל מצליח גם הוא. בשנים שלאחר החלפת התחנה הפיראטית באתר אינטרנט ותחנת רדיו מקוונת הספיקו מנהליו לפתוח שלוחות גם בשפה האנגלית, בשפה הרוסית ובשפה הצרפתית, ולפני כשנתיים אף הודיע סעדה כי בכוונת קבוצת התקשורת לפתוח שלוחה בשפה הערבית, בהשקעה מוצהרת של מיליון שקל.

כיצד, בתקופה שבה גם החזקים והוותיקים שבשחקניו של שוק התקשורת הישראלי מדווחים על קשיים, מצליחים שני כלי תקשורת קטנים, מגזריים וחינמיים להכות את השוק ולא רק לשרוד, אלא גם לצמוח? וכמה כסף כבר יכולות להכניס פרסומות מגזריות, שרובן נרכשות על-ידי עסקים קטנים ויוזמות אידיאולוגיות ללא מטרות רווח?

כמו רוב כלי התקשורת בארץ, החברות המחזיקות ב"ערוץ 7" וב"בשבע" הן חברות פרטיות, וככאלו הן אינן מחויבות לחשוף את נתוניהן הכספיים בפני איש. על כן קשה לקבוע אם הזחיחות העסקית המאפיינת את מנהליהן היא התפארות ריקה או מצג אמת. ואולם, מתברר שיש גוף אחר הקשור לחברות הללו, המחויב מעצם הגדרתו החוקית למסור את דו"חותיו הכספיים לעיון המדינה והציבור – ובכך לחשוף גם טפח מהתנהלותם הפיננסית העמומה של "ערוץ 7" ו"בשבע".

תחנה שישית: עמותת הידידים

"עמותת ידידי ערוץ 7", הרשומה כחוק ברשם העמותות, הוקמה ב-1993 ככלי עזר לניהולו של ערוץ 7 הפיראטי, שהיה אז כבן חמש. מטרותיה המוצהרות בעת הקמתה היו "לסייע לערוץ 7 בהפקת תוכניות, שיפורן והרחבתן", והמען למכתבים שלה הוא כתובתו הביתית של חנוך הכהן-פיוטרקובסקי, נציג הבעלים של חברת הולילנד-הולדינגס, המכהן גם כחבר ועדת הביקורת של העמותה. הכהן-פיוטרקובסקי כיהן עד לפני שנים אחדות כמנהל הכללי של מוסדות ישיבת בית-אל, הישיבה שבראשה עומד הרב מלמד.

שני חברי הוועד המנהל של עמותת ידידי ערוץ 7 הם הרב מלמד ויואל צור – דמות מרכזית נוספת בבית-אל ובפירמידת החברות שבה שולט תאגיד הולילנד-הולדינגס, אב ובעל שכול המכהן כמנהל החברה האחראית לבנייה הלא-חוקית בגבעת-האולפנה וכחבר דירקטוריון בכל אחת מהחברות הישראליות השולטות בקבוצת התקשורת המגזרית.

מהדו"חות שהגישה עמותת הידידים לרשם העמותות בשנים האחרונות עולה כי עיקר פעילותה מתמצה בגיוס תרומות ובהזרמתן לכלי התקשורת שעימם היא מזוהה, תחת ההגדרה "רכישת תוכניות רדיו וחומר מערכתי נוסף, כתוב ומצולם, לשם שידורו באינטרנט וברדיו המשודר דרך אתר אינטרנט" (יצוין כי כל תוכני העיתון "בשבע" זמינים גם באתר "ערוץ 7").

סכומי התרומות אינם זניחים. בשנת 2008, למשל, דיווחה העמותה על הזרמה של כספי תמיכה בסך כולל של כ-1.8 מיליון שקל; בשנת 2009 קפץ הסכום שהוצא על "רכישת תוכניות" לכדי כ-2 מיליון שקל, ושנה לאחר מכן, ב-2010, הסתכם בכ-922 אלף שקל; ב-2007 גייסה העמותה לצורך קידום מטרותיה תרומות בסך של כ-3.9 מיליון שקל.

עמותת ידידי ערוץ 7 אינה המלכ"ר היחיד המקדיש את תקציבו ומרצו לתפעולה של קבוצת התקשורת המגזרית. 5% ממניותיה של אחת החברות הקשורות לשבועון "בשבע" מוחזקים על-ידי ארגון פילנתרופי מארצות-הברית בשם The Goldstein Family Charitable Foundation, התורם גם למוסדות אחרים מעבר לקו הירוק. באשר ל"בשבע", מסר עורך-דינם של כלי התקשורת, הוא "אינו ממומן מתרומות והינו עסק מסחרי לכל דבר ועניין".

תחנה שביעית: הבהאמס

השימוש במקלטי מס אינו חדש לאנשי "ערוץ 7". הוא מלווה אותם מאז ימיהם כמפעילי תחנת רדיו פיראטית בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת. בשנים ההן פעל "ערוץ 7" מכמה מוקדים בשטח ישראל (ובכלל זה ממתחם הישיבה בבית-אל), וגם מספינה בשם "ארץ הצבי", שפעלה מלב ים, במים הטריטוריאליים של ישראל ומחוצה להם ("בני צבי" הוא שמה של הישיבה התיכונית הפועלת במסגרת ישיבת בית-אל, שהוקמה ב-1997 על ידי הכהן-פיוטרקובסקי ונקראת על שמו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, הדמות הרבנית שמאחורי מפעל ההתנחלויות).

השימוש שעשו מנהלי התחנה בחברה הרשומה במקלט מס נחשף במסגרת משפטי "ערוץ 7" הפיראטי, שנערכו בתחילת העשור הקודם. ראיות שהציגה המדינה בבית-המשפט חשפו כי אנשי התחנה הפעילו אותה, בין היתר, באמצעות חברה בשם Blue Waves Shipping Ltd, הרשומה באיי בהאמה. כץ, במהלך חקירתו, טען כי מדובר בחברה עצמאית שאינה קשורה אליו ולעמיתיו, וכי הוא אינו יודע מי עומד מאחוריה. בית-המשפט קבע כי מדובר בכזבים, בין היתר על סמך הודאה מאוחרת של כץ שהצביעה על כך שהוא ועמיתיו הורשו לעשות בכספיה של החברה הזרה כבשלהם, ואף מחלו מטעמה ל"ערוץ 7" על חוב בסך שישה מיליון דולר.

במשפט נוסף, שהסתיים בשנת 2007, נדרשה מערכת המשפט הישראלית שנית לחברה הבהאמית של אנשי "ערוץ 7" ולנטייתם להסתיר את הקשר בינם לבין הגוף הזר. תביעה לפיצויי פיטורים שהגיש אחד מעובדי האונייה, אזרח טנזניה בשם מוחמד איסמאעיל סלח, העלתה כי מנהלי התחנה העסיקו אותו באמצעות החברה שרשמו באיי בהאמה. על אף שרק שנים אחדות קודם לכן קבע בית-המשפט כי לא אמרו אמת כשטענו שאין ביניהם ובין החברה הזרה כל קשר, שבו מנהל הכספים יעקב כץ ובעל האונייה יואל צור והכחישו את מעורבותם העמוקה בחברת Blue Waves. בית-המשפט, מצדו, קבע שוב כי טענתם עומדת בסתירה למציאות: החברה אולי רשומה באיי בהאמה, אך מפעיליה העלומים גרים בבית-אל, ישראל, והם אותם אנשים שהורשעו בהפעלת התחנה הפיראטית.

התביעה שהגיש עובד הספינה הטנזני ממחישה את קיומה של פִרצה בשימוש שעשו אנשי "ערוץ 7" הפיראטי בחברה זרה הפועלת בחסות הערפל שנוצר עם רישומה במדינה שהיא מקלט מס: ברגע שחברה מסוג זה נקלעת לסכסוך משפטי, ויהיה זה אפילו סכסוך קטן כתביעה של עובד לשעבר, נדרש התאגיד הזר לחשוף את קרביו המוצנעים בפני בית-המשפט. השימוש שעושים אנשי "ערוץ 7" כיום בתאגיד זר שפרטיו חסויים מורכב יותר.

הולילנד-הולדינגס כשמה כן היא – חברת אחזקות. עובדי תשלובת כלי התקשורת המגזריים אינם נדרשים לבוא איתה במגע כלל, אלא רק עם חברות-הבת השונות שלה. הסיכוי שיתגלע סכסוך עסקי או משפטי בינה לבין גורם אחר הוא זעום, שכן כל הסימנים מעידים על כך שאת הפעילות העסקית שלה בישראל היא דואגת לבצע באמצעות החברות המקומיות שברשותה.

ובכל זאת עולה שאלה: הצורך באמצעי הסוואה לתפעול רדיו פיראטי הוא מן הסתם לשם כיסוי העקבות במקרה של התנגשות עם החוק; במקרה של החברה מאיי מרשל, ההתנגשות עם החוק אירעה בעקבות חשיפת אי-חוקיותה של הבנייה בגבעת-האולפנה; ואולם, כלי התקשורת שבהם מחזיק התאגיד הזר אינם, ככל הידוע, גופים עברייניים. מדוע אפוא בחרו בעליהם להחזיק בהם באמצעות חברה זרה? מה יש כאן להסתיר? אנשי "ערוץ 7" ו"בשבע", כאמור, סירבו להשיב על שאלות אלו.

תחנה שמינית ואחרונה: בחזרה לבית-אל

כפי שצוין לעיל, דו"חותיהן הכספיים של החברות הישראליות שבהן מחזיקה חברת הולילנד-הולדינגס חסויים, ועל כן קשה לקבוע אם ועד כמה החברות הללו רווחיות. ואולם, לא זהו מצבם של הגופים המפעילים את רשת החינוך של הרב מלמד – עמותות האחראיות, בין היתר, להפעלתן של ישיבה גבוהה וישיבה תיכונית, מכינה קדם-צבאית ואולפנה בבית-אל, וגם שני מוסדות חינוך מחוץ לגבולות היישוב, בעיר ערד ובהתנחלות כוכב-השחר.

עיון בדו"חותיה השנתיים של העמותה המפעילה את הישיבה בבית-אל, שבראשה עומד הרב מלמד, מעלה כי היא קשורה בקשר כלכלי קבוע ומניב עם החברה הרשומה באיי מרשל, ומעבירה לידיה מאז 2008 סכומים הנאמדים בכ-1.5 מיליון שקל בשנה לכל הפחות דרך החברה לפיתוח קריית הישיבה, מקימת גבעת-האולפנה, שהיא ספקית המזון של המוסד החינוכי.

החברה לפיתוח קריית הישיבה, זרועו הנדל"נית של התאגיד הזר, אחראית לאחזקתן וניהולן של עשרות יחידות נדל"ן בבית-אל – נכסים שהיא מוכרת או משכירה מעת לעת, גם למוסדותיו של הרב מלמד. את התמורה יכול התאגיד העלום להעביר מכיס לכיס, ובמקרה שלו – להעביר מן החברה הקבלנית לחברות התקשורת, או לכל עסק אחר שיבקשו אנשיו לגונן עליו מפני קשיי השוק.

ליזם ממולח ובעל מעוף עשויה להימצא הדרך לממן כך אימפריית תקשורת קטנה וחינמית הניזונה, לצד הכנסות מפעילותה העסקית, גם מכספי מדינה וכספי תרומות פטורים ממס. האם זהו התרחיש שעל-פיו פועלים "ערוץ 7" ו"בשבע"? בנושא זה השיב עורך-דינם של כלי התקשורת בלאו נחרץ: "מרשי אינם ממומנים מהכנסות 'החברה לפיתוח קריית הישיבה'".

"תשמע, אנחנו יודעים טוב מאוד אצל מי אנחנו עובדים", מסכם עיתונאי בכיר בתשלובת "בשבע" ו"ערוץ 7". "באיזה אופן הוא רשם את החברה שמחזיקה את החברה שהיא הבעלים שלנו? אנחנו לא מתעניינים בזה יותר מדי, ואנחנו לא יודעים על זה. זה לא מעסיק אותנו ולא העסיק אותנו. כמובן, אם יתברר שיש כאן בעיה חוקית – ברור שזה יעניין אותנו, אבל אין לנו סיבה לחשוב ככה", הוא מוסיף, וחותם: "כך שאנחנו לא מתעסקים בזה".

Read this article in English