ביום ראשון בשבוע שעבר (2.8.09) פורסם כי ערוץ 10 ומשרדי האוצר והתקשורת הגיעו לסיכום שסיים את המשבר שאיים על המשך פעילותו של הערוץ. שעות אחדות לאחר מכן נערך מפגש בלוגרים עם רביב דרוקר ועפר שלח, מגישי "המקור", במשרדי הערוץ במגדלי הוורד ברמת-גן.

המפגש התקיים בעקבות בקשות של בלוגרים לפגוש את אנשי החדשות של הערוץ, ובפרט את שלח ודרוקר. נתח נכבד ממנו הוקדש לפרסום תחרות הטוויטר שהשניים מנהלים מול עינב גלילי וגורי אלפי, מגישי התוכנית "יחס חם" בגלי-צה"ל, והוא תועד על-ידי כתבת ערוץ 10 נסלי ברדה כחלק מכתבה מגזינית על טוויטר.

(צילום: filo e colori di ila, רשיון cc-by-nc-nd)

לא ברור עד כמה סייע המפגש להגדיל את מספר העוקבים בטוויטר של שלח ודרוקר (אתמול הוכרז כי הפסידו בתחרות), אולם פרי שהמפגש ודאי נשא הוא התייחסות של הצמד למגוון נושאים עיתונאיים: היחס שבין בלוגר לעיתונאי וכתיבת בלוגים על-ידי עיתונאים, שידור הסרט "שיטת השקשוקה" ועמידתם של כלי תקשורת מול איומים של בעלי הון, השינוי בתוכנית שמגישים השניים בערוץ 10 וההתמודדות עם לחצי הרייטינג ועוד כהנה וכהנה. הנה תמצית הדברים.

דרושה: שקיפות מול הציבור

ערוץ 10 מפגין פתיחות תקשורתית, אולי בשל אידיאולוגיה של נאה דורש נאה מקיים, אולי משום שכאנדרדוג בזירה הטלוויזיונית הוא נזקק ליותר חשיפה ודעת קהל אוהדת. הערוץ שיגר את אנשיו לחזית המאבק התקשורתי נגד סגירת הערוץ, מפעיל בלוג רשמי (באחרונה פורסם שם, ועד מהרה הוסר, פוסט עם סרטון שבו המגישה מיקי חיימוביץ' והעורכת טלי בן-עובדיה קוראות לחרם מודעות על "ידיעות אחרונות", בשל עמדתו בוויכוח הציבורי על עתיד הערוץ), ומזמין בלוגרים וטוויטרים לאירועים שפעם היו שמורים לעיתונאים ממוסדים (המפגש עם שלח ודרוקר הוא העשירי בסדרת מפגשים של בלוגרים עם אנשי הערוץ).

הדובדבן העסיסי שבקצפת הוא הבלוג של רביב דרוקר, שחושף את אחורי הקלעים של עבודתו העיתונאית, מתגושש עם מבקרים ומתחרים, נעזר בגולשים במשימות עיתונאיות וגם מודה בטעויות ומתנצל, מחזה נדיר בקרב עיתונאים במעמדו.

האם הבלוג תורם לו, או פוגע בו ויוצר עימותים עם מקורות ומסוקרים? "גם זה וגם זה", אומר דרוקר. "אני מאמין שזה תורם, אחרת הייתי מפסיק. אני מאוד-מאוד מאמין בלחשוף את מאחורי הקלעים, אני מאמין שזה הגון כלפי הצופה. לדוגמה: היום יש לנו כתבה מאוד חזקה על עמירם ניר, והכתב השיג ראיון עם מישהי שלא התראיינה מעולם לטלוויזיה, ובתמורה שילם לה. אני חשבתי שחייבים להגיד את זה. אני לא חושב שהתשלום מעוות את עדותה, היא לא פושעת שקיבלה כסף, היא לא דודו טופז. אבל עדיין יש צופים שימצאו בעובדה הזאת עניין. צריך להגיד את זה.

"בערוץ הזה אין אומבודסמן, נציב פניות ציבור מסודר שנותן דו"ח קבוע לציבור. לדעתי זה משגה של הערוץ. זה לא קיים גם בערוצים אחרים, לצערי, זה לא קיים כמעט היום בעיתונים. פעם זה היה מוסד מאוד חזק, והיום זה מוסד מאוד חלש. ב'ניו-יורק טיימס' זה מוסד מאוד-מאוד חזק. אם אתה רוצה שאנשים לא ירגישו שאנחנו עושים מה בראש שלנו, אז אנחנו צריכים לתת דין וחשבון, לענות על שאלות, ואנחנו לא עושים את זה מספיק. אני מנסה לענות על הצורך הזה בבלוג, אבל אני רואה כמובן זווית צרה מסוימת".

"אנחנו מניחים שהקורא הוא די מתוחכם", אומר שלח. "אלו כבר לא הימים של 'קראתי בעיתון אז זו האמת', ויש מודעות לקונטקסט. רביב מנסה לתת את הקונטקסט הזה. הבעיה היא שזה בא על רקע עיסוק מרובה של העיתונות בעצמה, עיסוק מזן אחר. למשל יום השנה לרצח רבין, שבו עיתונאים מראיינים אחד את השני על השאלה איך הם הרגישו כשהם שידרו את רצח רבין.

"אנשים כמוכם [בלוגרים], שמתוקף התחביב שלכם – כמעט העיסוק שלכם – מתעסקים בלבקר דברים תקשורתיים, עוזרים להתסיס את הבצה הזאת, שנדמה שהיא בור שמתמלא מחולייתו. הציבור זכאי לקבל את התמונה הזו, של ביקורת התקשורת. הבעיה היא שהרבה פעמים קשה לקבל אותה באופן נקי. היא תמיד נתפסת כמו עוד שמן למדורה של איזשהו סכסוך שכשלעצמו נראה קצת אגואיסטי, של אנשים שהשתן עלה להם לראש".

הבעיה אינה לחצים מצד בעלי הון, אלא לחצים כלכליים וחוסר סולידריות

ערוץ 10 ניהל מגעים עם מיקי רוזנטל, שמועסק כיום בערוץ (בתוכנית שמגישים שלח ודרוקר, "המקור"), במטרה לשדר את הסרט "שיטת השקשוקה". בסופו של דבר המגעים לא הבשילו, והסרט שודר, לצד סרט התגובה של האחים עופר, בערוץ הראשון.

"הייתי שמח מאוד אם 'שיטת השקשוקה' היה משודר בערוץ 10", אמר דרוקר. "אני לא יודע עד הסוף למה הוא לא שודר. זה שאנחנו לכאורה בכירים בערוץ הזה לא אומר שמשתפים אותנו בתהליך קבלת ההחלטות. במקרה היתה לי שיחה על זה עם המנכ"ל מתישהו, הרבה לפני שהוחלט איפה זה ישודר, והוא אמר שהוא מת לשדר את זה. הוא שיתף אותי בחששות שלו, ואני לגמרי מבין אותו.

"אתה שואל ממי ערוץ 10 פוחד? מהאחים עופר, שתובעים אותך בתביעת דיבה על 3.5 מיליון שקל. במקרה הזה הם תבעו רק את מיקי רוזנטל, כי הם הגיעו לדיל עם הערוץ הראשון שהם ישדרו 25 דקות של סרט תגובה, בהליך מאוד חריג".

אתם לא הייתם מוכנים להליך הזה?
"אני מניח שערוץ 10 היו מוכנים להליך הזה, אבל בשלב שבו זה נדון מול ערוץ 10 זה לא היה על השולחן. גם כשערוץ 1 לקחו את זה ממיקי רוזנטל זה עוד לא היה על השולחן, זה היה אז עדיין איום בתביעה של מיליונים.

"בתור משפטן קטן, בעל תואר במשפטים, שלא עסק במקצוע, אני יכול להגיד לך שמיקי רוזנטל בהחלט לקח על עצמו סיכון משפטי. אף עורך-דין לא יסתכל על סרט כזה ויגיד, 'זה קליר קאט, אתה קורע להם את הצורה'. אתה גם יכול להפסיד, והרבה מאוד כסף".

מיקי רוזנטל מול בניין הערוץ הראשון, 28 ביולי (צילום: עומר מסינגר)

האם הסרט לא שודר בערוץ 10 בשל איומים ישירים מצד משפחת עופר? "אנשים הרבה פעמים מפרשים כלי תקשורת כקונספירטיביים, מחוברים לאילי הון, שהכוחות הגדולים מניעים אותם כמו איזה ליליפוטים", אומר דרוקר. "הם לא מבינים דבר פשוט: בהרבה מקרים זה לא בא משם. אני לא מקבל טלפונים ממימן, מלאודר או ממילצ'ן, שהם בעלי המניות של ערוץ 10. אבל לפעמים הערוץ הזה הוא חלש מדי, כמו רוב כלי התקשורת בארץ – הייתי אומר אולי כולם, למעט 'ידיעות אחרונות' – מכדי לקחת על עצמו מאבקים מאוד גדולים מבחינה כספית. הסיכוי להיות מחויב בשלושה מיליון שקל והמאבק המשפטי שיכול לעלות לך עוד מיליון-שניים יכולים למוטט את הערוץ.

"כלי תקשורת שנמצאים כל הזמן במצב של מלחמה על הקיום הכלכלי שלהם מפחדים לקחת הימורים כאלה גדולים. לדעתי זו הסיבה שהסרט לא שודר. אני לא יודע את העובדות, אבל אם אני צריך להמר, יולי עופר או סמי עופר לא הרימו טלפון למימן, שהרים טלפון ללאודר, שהרים טלפון לוורשבסקי [יוסי ורשבסקי, מנכ"ל ערוץ 10] וככה הוחלט לא לשדר".

שלח: "יותר קשה מקונספירציה שלפיה כמה אנשים יושבים בחדר ומחליטים דברים הוא הפחד שטבוע בתוך המערכת. אני עשרים שנה בעיתונות לסוגיה, קיבלתי הרבה טלפונים על דברים שפירסמתי, לפני ואחרי ובמהלך. לא קיבלתי אף פעם טלפון מבעל הבית שלי שמזהיר אותי בסגנון הזה או אוסר עלי.

"בעלי הבתים, אם יש בהם כאלה שנכנסו לתקשורת בשביל להשפיע באופן ישיר, מגלים שזה לא עובד. אני מזכיר לך את מוזי ורטהיים ופרשת ישראייר, אני מזכיר לך טלפון של יוסי מימן פה לאושרת קוטלר אחרי שמשהו כבר שודר, לא כדי להשפיע שהוא לא ישודר, ואיזה רעש זה עשה וכמה זה בעייתי לשמו של בנאדם.

"זה עובד בדרך הרבה יותר בעייתית, שאתם כבלוגרים שמתעסקים בתחום הזה כדאי לכם לעסוק בה: דרך הלחץ ההישרדותי שגם כלי התקשורת וגם העיתונאים הבודדים נמצאים בו, וגם דרך חוסר הסולידריות של העיתונאים עצמם. עסקנו בזה בתוכנית בפרשת דני דנקנר ו'הארץ' [חרם המודעות שעיתון "הארץ" טען שבנק הפועלים הטיל עליו בגלל תמיכתו בנגיד בנק ישראל, שביקש להדיח את דנקנר ממנכ"לוּת הבנק]. גם בגלל הפירוד והאינטרסים הסותרים והמלחמות שקיימות בתוך עולם התקשורת עצמו, מאוד קשה לעיתונאים בודדים וכלי תקשורת לעמוד מאוחדים מול דבר כזה, למרות שהם יודעים שהיום זה הוא ומחר זה אני".

מותר ערוץ 10 על הבלוגים

אם גם לערוץ 10 וגם לבלוגרים אין כסף לשכור עורך-דין ולהתגונן, במה מותר ערוץ 10 על הבלוגים?
דרוקר: "הייתי מת להגיד לך, בשביל הפרובוקציה, שזה באמת כבר אותו הדבר, התקשורת החדשה הדביקה את הישנה. אני אגיד לך מה ההבדל: לנו יש שישה תחקירנים שעובדים במשרה מלאה מהבוקר עד הלילה להביא עובדות, ולך אין. אני לא אומר את זה כדי לתקוע לך אצבע בעין, אני אומר את זה כי עדיין, לתקשורת הממוסדת יש כוחות.

"ערוץ 10 לפעמים לא יכול לעמוד, כשיש קייס בעייתי, מול תביעה של כמה מיליונים, אבל מול תביעות רגילות אנחנו עומדים יום-יום. בסיפור גריגורי לרנר, כשאנחנו צריכים לראיין עשרה אנשים ברוסית, ואחרי זה לעמת את זה עם הפוליטיקאי, ולקרוא תיקים של מאות עמודים, לתקשורת הממוסדת יש הכוחות לעשות את זה. לתקשורת החשובה מאוד הזאת [של הבלוגים] אין מספיק את הכוחות הללו".

"השאלה אם אדם הוא חזק מאוד-מאוד משמעותית בהחלטה אם לעשות עליו תחקיר", מודה דרוקר. "חזק זה יכולתו לתבוע, המוטיבציה שלו לתבוע, כמה הוא יהיה אלים בתגובה. וככל שאנחנו יודעים שהוא יהיה יותר אלים ואגרסיבי וקשה, עוצמת הראיות שעליה אנחנו מסתמכים צריכה להיות יותר גדולה וחזקה.

"היום, באופן פרדוקסלי, הרבה יותר קל לעשות תחקיר על פוליטיקאי, כיוון שאין לו משאבים לתבוע והוא לא רוצה להסתכסך עם ערוץ טלוויזיה שלם שיישב לו על הראש. טייקון כלכלי כזה או אחר, יותר קל לו להגיד למשרד עורכי-דין עצום, שעובד אצלו ממילא בריטיינר, להתחיל למרר להם את החיים. אם אתה מול אחד כזה, אתה לא יכול להסתמך רק על ההוא אמר להוא ומקורבים אנונימיים".

"אני חושב שהרוב המכריע של כלי התקשורת במדינת ישראל", אומר שלח, "אם יהיה להם סיפור כזה, אפילו מול טייקון מאוד-מאוד חזק, כן, הם יפרסמו אותו ויעמדו מאחוריו".

שיקולי רייטינג וקשרים עם מקורות

שלח ודרוקר אינם מסתירים את מורת רוחם מהורדת התוכנית "שישי" בהנחייתם לטובת "המקור". שלח: "זה לא סוד שרביב ואני רצינו להישאר ב'שישי'. בגלל שכבר היתה תוכנית בשישי, ושנינו מספיק שנים בעסק כדי לדעת שאם משהו הולך – ו'שישי' לכל הדעות הלכה לא רע – זה מוצר קצת יקר בשביל להתחיל להתעסק איתו. לעשות את שניהם ['שישי' ו'המקור'] זה פשוט בלתי אפשרי, ולא בגלל שאני עובד בהרבה מקומות אחרים ולא היה לי זמן. זה בלתי אפשרי גם במשאבים של מערכת וכן הלאה".

דרוקר: "שיבוץ טוב, שיבוץ לא טוב – אני אמרתי ממש לפני יום-יומיים לעפר, אם היו שואלים אותי בתחילת הקריירה העיתונאית שלי, 'באיזו עמדה הכי היית רוצה למצוא את עצמך בתקשורת הישראלית?', הייתי אומר, 'הייתי רוצה להוביל תוכנית תחקירים בפריים-טיים בערוץ מרכזי'. נותנים לי לעשות את זה, אז עכשיו אני אתחיל להגיד, אבל ההוא, והקרעכצנים, והאולפן זה לא בדיוק כמו שאני רוצה, ולמה דווקא מול 'כוכב נולד'? עזוב, בוא נעבוד, בוא נעשה תוכנית הכי טובה. תיגמר בשבע, בשמונה, בתשע, בעשר, זה מאוד משנה לאגו ולמצב-רוח יום אחרי, אבל לא יותר מזה".

"כמה שיקולי רייטינג וקשרים עם מקורות משפיעים על תחקירים שלנו? מאוד", מודה דרוקר. "אם היינו מבינים ברייטינג, כנראה לא היינו עובדים פה", צוחק שלח. "חלק מהשיקול בללכת על נושא זה כמה הוא מעניין. אחת הדרכים אחרי מעשה לדעת כמה הוא היה מעניין היא ברייטינג שלו. מערכת יחסים עם מקורות היא חלק מהעבודה העיתונאית, וכל עוד אתה לא לוקח את זה לריאות, כל עוד הסיפור עצמו לא מושפע, או מושפע באופן גלוי, זה הכל דברים מאוד אלמנטריים בעבודה העיתונאית, והרבה פחות חשוכים ממה שנראה. בטח בעולם העיתונאי של היום, שבו אם לא תספר את הסיפור המלא על עצמך, מישהו אחר יספר אותו. בסופו של דבר, חולשה ובדידות הן בעיני יותר משמעותיות בתוצר העיתונאי מאשר מנגנוני חושך שעובדים מאחורי הקלעים".

עפר שלח (מימין) ורביב דרוקר, במפגש עם בלוגרים (צילום: עידו קינן, חדר 404, רשיון cc-by-sa)

דרוקר מדגים כיצד הבחירה בנושאי הסיקור מושפעת מהעניין של הציבור בסיפור ובאנשים המעורבים בו. "מי יודע מי זה דן גרטלר?", הוא שואל את הבלוגרים, ואחד מהם יודע לספר שהאיש עוסק בתחום היהלומים. "מי מתעניין פה בדן גרטלר? מי רוצה לראות תחקיר על דן גרטלר?", שואל דרוקר. הוא מספר על תחקיר שפורסם ב"הארץ" על הטייקון גרטלר, על קשריו בצמרת השלטון בקונגו ועל חקירתו ביחידה הארצית לחקירות הונאה של המשטרה בחשד שנתן שוחד לחברו, השר אביגדור ליברמן.

"דמיין לעצמך", אומר דרוקר, "שטלוויזיה עושה תחקיר בקונגו על דן גרטלר, שאף אחד מכם לא רץ לטלוויזיה כדי לראות, להבדיל מתחקיר על עמיר פרץ, שכולכם מכירים. המשמעות מבחינת גוף טלוויזיה היא לשלוח כתב לקונגו, עם צוות צילום, לשבוע-שבועיים, לתחקיר רציני. זה ישאב לי שני תחקירנים לשבועיים-שלושה, ויכול להיות שהם יביאו את הסיפור ויכול להיות שהם לא יביאו את הסיפור. ובסוף זה יהיה תחקיר על דן גרטלר, והוא יתחיל לעשות מלחמת עולם שלא נשדר אותו.

"הסיכוי שאני אצא למסע הזה קטן. אבל אם אתה רוצה לא להידבק לקירות מפחד שהדמוקרטיה פה מושתקת – אם יתקשר אלי העוזר של דן גרטלר ויגיד לי, 'יש לי פה ערימת מסמכים שהורגת את הבנאדם, והכל מוכח וממוסמך', אני תוך עשר דקות אצלו בבית ואנחנו משדרים את זה בקלות, בלי שום בעיה. אבל מה הסיכוי שהעוזר יתקשר עם ערימת המסמכים? נמוך. ולכן הסיכוי שנעשה על הטייקונים האלה תחקיר הוא נמוך".

חופש המידע

רביב דרוקר הוא ממייסדי התנועה לחופש המידע והיו"ר שלה. התנועה פועלת לקידום חוק חופש המידע באמצעות הגשת בקשות לחשיפת מידע והעברתן לעיתונות וסיוע לאנשים מול משרדי ממשלה שמסרבים לחשוף מידע כזה.

"הרעיון הזה פשוט כבש אותי, שאתה בא למשרד ממשלתי ולא אומר, 'בבקשה, אני נורא נחמד, אתם זוכרים מה אמרתי עליכם אתמול בטלוויזיה, איך החמאתי לשר שלכם, אולי אתם יכולים לתת לי את המידע הזה והזה?' – שזו עבודת העיתונאי, למי שלא הבין – ובמקום זה להגיד לו, 'שלום אדוני, אני פונה אליך מכוח חוק חופש המידע, יש לך שלושים יום לתת לי את המידע או שאני תובע אותך'. זו דרך יותר נעימה להתייחס לאנשים האלה".

האם בעולם אידיאלי היה עדיף שלא עיתונאי ימלא את התפקיד הזה, אלא אקטיביסט עצמאי?
"לא הייתי יכול לנסח את זה טוב יותר. יש גזרות ניגוד עניינים מצומצמות בין להיות עיתונאי ויו"ר התנועה לחופש המידע. התנועה מקדמת הצעה לתיקון החוק. בשביל זה צריך להיפגש עם פוליטיקאים ולעודד אותם לשנות את החוק. לי מאוד קשה לעשות את זה, כי אני לא רוצה לשחק על הכובעים הכפולים".

לדברי דרוקר, הוא אינו מגייס כספים עבור התנועה משום שהדבר יעמיד אותו בניגוד אינטרסים מול בעלי הון שיצטרך לסקר בעבודתו העיתונאית. כמו כן, הוא אינו מפיק כתבות על נושאים שהתנועה חשפה, כדי לא לפגוע בקשריה עם עיתונאים אחרים, שעלולים להחליט להחרים את החומרים שלה.

על אהבת העיתונות

למה שלח ודרוקר אוהבים את המקצוע שלהם? דרוקר משיב על השאלה באמצעות סיפור הגעתו לתקשורת: "אני יודע שהדעה הרווחת היא שהכל קשרים, ושכל מי שמסתובב פה במסדרונות מכיר את האמא של החברה של המנכ"ל. האמת היא שכתבתי מכתב בכתב יד לכל עורכי העיתונים, ועורך 'מעריב' התקשר אלי ואמר לבוא לפגישה. לא הכרתי אף אחד".

לדבריו, "עשיתי את העבודות הכי שחורות של התקשורת הישראלית. עברתי משם לגלי-צה"ל ולערוץ 10, ואף פעם לא הייתי צריך קשרים, לא בגלל שאני מוכשר בצורה יוצאת דופן, אלא כי רוב האנשים במקומות כמו התקשורת, שהם בנראות מאוד-מאוד גבוהה, מתקדמים אם הם טובים. במקומות כאלה רואים אותך על המסך, ואם אתה לא טוב ולא אוהבים אותך, ואתה לא מביא את הסחורה וידיעות בלעדיות ופרשנות סבירה, התוצאה היא שאתה עף.

"היום אנחנו מחפשים עוד כתב ל'המקור', כתב שמסוגל להביא סיפורים משמעותיים, ונורא קל לבחון את זה, אין פה שום קשר לקשרים. יכול להתקשר אלי אח שלי ולהגיד, 'יש לי מישהו מעולה בשבילך'. יכול להיות שהוא מעולה, אבל איזה סיפורים, אדוני, הבאת עד היום? איפה אתה מחובר? יש פה מדדים די אובייקטיביים. בגלל זה אני אוהב את התקשורת, לכן גם מאוד אהבתי את הכדורסל שהייתי בו פעם: אתה יכול להיות החבר הכי טוב של המאמן, אבל אם אתה לא קולע, כולם רואים את זה, ויחליפו אותך, לא יעזור לך כלום. יש הרבה מקומות שבתוך מערכת גדולה אתה יכול להיטמע, הסמנכ"ל מחפה עליך, העוזר, לא יודעים. פה נורא רואים, פשוט רואים את זה ישר. אתה בפרונט, ורואים את זה על המסך".

"אני הגעתי לעולם העיתונות במקרה, ונשארתי בו כי זה הרבה יותר טוב מלעבוד", אומר שלח, "ואני מקווה שלא להגיע לשום מקום אמיתי בשנים שנשארו לי פה".