"אני מרפרפת באתר ואני רואה שיש בעיה בתצוגה באקספלורר", אומרת מעיין כהן במהלך ראיון טלפוני ל"העין השביעית", שבוע לאחר השקת אתרה החדש. "עכשיו, עד שאני לא אסיים לדבר איתך ואתקן את זה, זה ימשיך להעסיק אותי. זה פשוט שעבוד". ב-12 במאי פירסמה כהן, אז כתבת האינטרנט של "דה-מרקר", הודעת פרישה בחשבון הטוויטר שלה: "והפעם, חדשות אישיות: בעוד חודש אני נפרדת מ'דה-מרקר' לקראת דרך חדשה. היה כיף, מעניין ומאתגר. תודה לכולם, ולהשתמע בקרוב". רבים מעמיתיה לתחום הסיקור פרשו בשנים האחרונות, אבל כהן פרשה בשביל לחזור לעיתונות: בתחילת אוגוסט הודיעה, שוב בטוויטר, על השקת בלוג האינטרנט והטכנולוגיה "140".
"140" רוכב על מגמה תקשורתית אמריקאית של בלוגים חדשותיים כמו טק-קראנץ', מאש-בל וגיגה-אום הטכנולוגיים, גוקר ופרז-הילטון הרכילותיים והפינגטון-פוסט הפוליטי, שמתחרים בתקשורת הממוסדת. אלא שבעוד שמעבר לים הבלוגים הללו התפתחו לכלי תקשורת גדולים, משפיעים ומרובי כתבים, כהן עובדת לבד מהבית. "אתה מתפקד כמו מערכת שלמה. אתה הכתב, אתה העורך, אתה המשכתב, אתה הגרפיקאי, אתה המו"ל של עצמך ואתה גם היחצן של עצמך", היא מספרת על המיזם החדש שלה, שבו גם בעיית התצוגה באקספלורר, שבמקום עבודתה הקודם בכלל לא היתה מגיעה לידיעתה, נופלת על כתפיה.
כהן מעידה שכן, בהחלט, היא עובדת הרבה יותר משעבדה בעיתון. "כל מי שפתח אי-פעם בלוג יודע שהדבר הכי קשה הוא לשמור על עקביות וקצב עדכון קבוע. זה לא כמו ב'דה-מרקר', שאם אני לא מפרסמת יש עוד הרבה כתבים, והאתר דינמי ולא נשען רק עלי. כאן, אם אני לא שומרת על קצב עדכון גבוה, אכלתי אותה". את החופשות הבאות, היא אומרת, היא תבלה צמודה ללפטופ. האם היא מתכננת לצרף כותבים נוספים? "אני מקווה שכבר בעתיד הקרוב אוכל לצרף עוד כותב. השקל הראשון של ההכנסות ייצא למטרה הזאת. ברור לי שאני לא יכולה להחזיק את כל האתר על הכתפיים שלי לבד לאורך זמן".
חיסרון בולט נוסף לניתוק מכלי תקשורת מרכזי בא לידי ביטוי בחלק גדול משיחות העבודה. "פעם הייתי מתקשרת ואומרת, 'מדברת מעיין כהן מ'דה-מרקר' או מ'גלובס'', עכשיו אני צריכה לקבל לגיטימציה, להתחיל מהתחלה, להסביר מה זה בכלל '140'". לטענתה, רוב מי שהיא משוחחת איתו לצרכים עיתונאיים מכיר אותה מעבודתה בעיתונים או מקשיב ומפרגן כשהיא מספרת שפרשה מהעיתונים כדי להקים מיזם עיתונות עצמאי, "אבל יש גם מיעוט שעדיין לא מבין על מה אני מדברת בכלל. מישהי גם אמרה לי, 'אני לא מבינה על מה את מדברת, זה נראה לי הזוי'".
ענייני עצמאות
לצד החסרונות הבולטים, לקונספט המערכת של איש אחד יש יתרונות רבים, טוענת כהן. הגדול שבהם הוא החופש: חופש לכתוב רק על מה שמעניין אותה, חופש לפרסם בעיתוי לפי בחירתה, בלי להתחשב באילוצים כמו הסנכרון בין מהדורת הדפוס למהדורה המקוונת, חופש מישיבות מערכת, פוליטיקה ארגונית או מגבלות של מספר מלים. "אני יכולה להעלות לאתר גם ידיעה קצרה עם לינק", היא אומרת, "ואם אני נמצאת בכנס אני יכולה להעביר מיד תמונה עם עדכון בטוויטר, וזה יהיה עדכון חדשותי. אני יכולה לעשות מה שאני רוצה".
פן אחר של עיתונאות-יחידים נוגע למה שהיה נהוג לכנות פעם "החומה הסינית", זו שאמורה להיות מתוחה בין המחלקה המסחרית למערכת העיתונאית בכל כלי תקשורת. קצת קשה למתוח חומה באמצע "מערכת של איש אחד", והבעייתיות נמשכת גם כשהמערכת גדלה. כך למשל ידועה הביקורת על בלוג הטכנולוגיה טק-קראנץ' שבעליו, מייקל ארינגטון, מעורב גם בחברות ומיזמי טכנולוגיה שהוא מסקר. ובקצרה – הסטנדרטים האתיים של כמה מכלי התקשורת שצמחו ברשת נמוכים בהרבה מאלו המקובלים, או לפחות מקובל לחשוב שהם מקובלים, בעיתונות המסורתית.
מעיין כהן (צילום: באדיבות מעיין כהן)
"אני מכירה את הביקורת על טק-קראנץ'", אומרת כהן. לדבריה, היא אינה מעורבת בשום מיזם חוץ מזה העיתונאי של "140". "אני רואה את עצמי כעיתונאית לכל דבר, ומחויבת לסטנדרטים עיתונאיים רגילים, אם זה מבחינת גילוי נאות ואם זה מבחינת יחסים עם גופים מסוקרים. כך למשל הציעו לי להשתתף בקמפיין הבלוגרים של הנוקיה N97, ולא הסכמתי. אם בתור עיתונאית ב'דה-מרקר' לא הייתי משתתפת בכזה דבר, אז גם פה לא. מהבחינה הזאת דבר לא השתנה".
מו"ל "הארץ" האשים לא מזמן את בנק הפועלים בחרם מודעות על העיתון. ל"הארץ" יש מפרסמים אחרים, והוא אינו תלוי במפרסם אחד. האם אתר עיתונאי קטנטן, שקיומו תלוי בכל מפרסם, יוכל לשמור על עצמאותו? "אני מאוד מקווה לא להגיע למצב כזה", מודה כהן, "ואם אני אגיע למצב כזה, אז אנחנו נראה איך נתמודד איתו". מכל מקום, לטענתה, כיוון שמודל הפרסום באתר הוא של חסויות ולא של פרסומות, ומאחר שמחירן זול יחסית, "ממילא יהיו כמה מפרסמים ולא תיווצר תלות במפרסם אחד".
המודל העסקי
לצד השאלות העיתונאיות – המקצועיות והאתיות – בולטת שאלת המודל העסקי. מאין יבוא הכסף? כיצד מערכת-של-אשה-אחת תוכל גם למכור מודעות, ומי בכלל ירצה לקנות מודעות באתר של מערכת-של-אשה-אחת? לקראת הקמת האתר התייעצה כהן עם דמויות מתעשיית האינטרנט. אחד מהם, מנכ"ל נענע10 גיא אליאב, הציע שהפורטל שהוא מנהל יגייס עבורה חסויות בתמורה לעמלה.
מדוע לא גייס אותה לעבוד במדור המחשבים של האתר? "אני יכול לגייס אותה ככתבת, אבל אז היא לא בונה ברנד", הוא מסביר. "כשבונים ברנד עבור מוצר מסוים, מוצר תקשורתי או מוצר מוצרי, הסיכוי שלו לגדול הרבה יותר גבוה מאשר אם הוא תחת נענע או וואלה או כל אתר אחר. היא ידעה מה היא רוצה. היא אמרה, 'אני רוצה להקים מותג משל עצמי'. לנו זה התאים".
"עולם האינטרנט עובר מהפכה בשנים האחרונות", אומר אליאב, שלפני ניהול נענע10 היה מנכ"ל אתר תפוז ואחר-כך מנכ"ל מיזם בלוגי הווידיאו שלו, בלוג-טי.וי. "יותר ויותר אתרי נישה נכנסים לרשימת עשרים האתרים המובילים בעולם ובארץ. בסופו של דבר הפורטלים יצטרכו להמציא את עצמם מחדש, כך שיהיו להם מותגים משלהם ותוכן מעניין, ולא רק שכפול של תוכן מאתרים אחרים. רואים את זה בירידה בכניסות לעמודי הבית. הרשת עוברת מכלבו שלום לחנויות מתמחות, והולכת לכיוון של התמקצעות". אליאב משרטט את המגמות המובילות לדעתו את התקשורת המקוונת: "פעם היו פורטלים, אחרי זה אתרי נישה, אתרי ספורט לדוגמה, ואחרי זה הנישה של הנישה, אתרים כמו פרז הילטון או טק-קראנץ' בשוק האמריקאי".
גיא אליאב (צילום: עידו קינן, חדר 404, cc-by-sa)
המגמה הזו תביא להעצמתו של העיתונאי הבודד, טוען אליאב. יותר נכון, של העיתונאי הכוכב, או אם תרצו, העיתונאי הממותג. "בסופו של דבר העיתונאי זה המותג", הוא אומר. "האינטרנט נותן יותר כוח לעיתונאי. אם מישהו באמת טוב ועושה עבודה יוצאת דופן, האינטרנט נותן לו אפשרויות יותר טובות. השאלה אם השוק הישראלי מספיק גדול. אני חושב שכן. היסטורית, מה היה עם ONE? אתר שהקימו שני חבר'ה פנאטים לספורט, גייסו קצת כסף, יורם ארבל עזר להם, ואז 'ידיעות אחרונות' קנה אותם".
זה יכול לקרות עם מעיין כהן?
"כן, אבל אז לא יקנו את הטאלנטיוּת שלה, אלא את מספר הגולשים שלה".
אתם מקדמים כתבות שלה אצלכם, דוחפים לה טראפיק על חשבון נענע10. היא מתחרה בערוצי המחשבים והכלכלה שלכם.
"כדאי לי, אני מרוויח מהטראפיק הזה. יותר קל לי למכור חסויות אצלה מאשר בערוץ המחשבים של נענע, כי זה ממותג. זה לא אומר שזה תוכן יותר טוב, אבל זה ממותג".
אתם לוקחים ממנה תכנים?
"אנחנו יכולים לקחת תכנים, אבל למה? ממילא יש לי הכנסה אצלה. עדיף לנו לפתח את המותג שלה".
אבל היא לא כבולה אליכם, היא יכולה יום אחד לקום וללכת.
"אנשים עושים עסקים בצורה טהורה. אם ניתן לה עבודה ונכניס לה כסף, היא לא תלך. אם לא נכניס לה כסף, עדיף שהיא תלך".
בתור מנכ"ל נענע10, מה זה אומר על עתיד הפורטל שלך?
"אי-אפשר לעצור את הקדמה. העולם הולך לשם. זה שגופים לא נכנסו לתחום הלוחות זה לא אומר שבסופו של דבר לא בא יד2 ולקח את כל תחום הלוחות. זה תהליך שקורה בכל העולם, וגם בישראל. אני יכול לדחות אותו או להרוויח ממנו".
החלום
המלה "מותג" חוזרת לא מעט גם בשיחה עם כהן. "אני מנסה לקדם את עצמי באמצעות מותג עצמאי. אני רואה בזה אמצעי למיתוג עצמי", היא מסבירה. "בתור כתבת בעיתון, 'גלובס' ו'דה-מרקר' היו הטופ של השאיפות. זה לא שהלכתי לחפש פלטפורמה עיתונאית טובה יותר – הייתי בפלטפורמה העיתונאית הכי טובה שיכולה להיות. אני חיפשתי משהו אחר: אני רציתי לקדם את מעיין, את עצמי, ולהיות הבוסית של עצמי".
מייקל ארינגטון, שהוזכר לעיל, פירסם לאחרונה מאמר שכותרתו "'הניו-יורק טיימס' החדש" (באנגלית זה נשמע יותר טוב), והעלה בו הצעה מעניינת: מדוע שהעיתונאים הבולטים של ה"ניו-יורק טיימס" לא יקומו ויעזבו כאיש אחד, ישאירו מאחור את המעטפת של כמעט עשרת אלפים איש המועסקים בעיתון, ויקימו אתר אינטרנט שיציע אותה סחורה עיתונאית באחוז קטן בהרבה של ההוצאות הכספיות? "הבלוג שלי כיום לא יכול להחליף את המנוי ל'דה-מרקר' או 'גלובס'", אומרת כהן. "הוא מהווה תוספת, אקסטרה למי שמתעניין בתחום הזה באופן מיוחד. לטעון אחרת תהיה יומרה מגוחכת".
האם בקצה הדרך היא רואה את "140" ככלי תקשורת מן המניין? "הייתי מגדירה את זה כחלום. צירוף כתב נוסף יהיה צעד ראשון בדרך הארוכה-ארוכה-ארוכה הזאת להגשים את החלום. זה עדיין לגמרי בחיתולים, אבל אם זה יצליח, זה יעשה איזשהו שינוי. אפשר לראות את השינוי הזה בארצות-הברית. אני חושבת שגם בישראל השינוי הזה יכול להתחולל, ואני שואפת להיות בין המובילים שלו".
דיון ותגובות על הכתבה בבלוג "חדר 404" >>