קיימת הכרה הולכת וגוברת בקרב חוקרים, אנשי עסקים וקובעי מדיניות שבעולם הכלכלי, כמו בזה הפוליטי והחברתי, יש למידע שאנשים נחשפים אליו השפעה מהותית על אופי ואיכות ההחלטות שהם מקבלים. האמונה שבתחום הכלכלי אנשים פועלים באופן רציונלי ננטשה זה מכבר על-ידי רבים[1] לטובת הבנה שתהליכי קבלת החלטות כלכליים מושפעים מרשתות חברתיות, מזהות אישית וחברתית ומאופן הצגת המידע בסביבתו של האדם. הכרה זו מציבה במוקד את העיתונות הכללית והכלכלית כספקית מרכזית של מידע כלכלי, המזין החלטות כלכליות.

בד בבד עם הכרה זו התרחשו בישראל, בדומה למדינות בתר-מתועשות אחרות, שינויים מוסדיים שהפכו את היחיד לאחראי יותר לגורלו הכלכלי. במלותיו של מדען המדינה האמריקאי ג'וזף האקר,[2] שחקר את המצב בארצות-הברית, התרחש תהליך שהביא ל"העברת סיכונים" (risk shift) מגופים קולקטיביים (המדינה, המעסיק, איגוד העובדים) ליחיד.

ישראל צימצמה את שירותי הרווחה שהיא מעניקה לתושביה, שבמהותם נועדו להעניק לפרטים בחברה הישראלית רשת ביטחון מפני הסיכונים הכלכליים שרובצים לפתחם.[3] בהקשר של שוק העבודה הישראלי ראוי במיוחד לציין את המעבר מחוזי העסקה קיבוציים לחוזי עבודה אישיים,[4] ובו בזמן את המעבר של מקומות עבודה רבים מתוכניות פנסיה תקציביות, שבהן היקף הקצבה שיקבל החוסך בבוא היום ידוע, לתוכניות פנסיה צבורות, שבמסגרתן מפריש המעסיק סכום מוסכם, אך הקצבה בבוא הפרישה תלויה במדיניות ההשקעה של קרן הפנסיה, שהעובד יכול לבחור.

התגברות התחרות בתעשייה הפיננסית הישראלית על רקע התרחבות התעשייה הפיננסית הכלל-עולמית, ובתגובה ליישום רפורמות מבניות מבית, הביאה איתה גם מוצרים פיננסיים חדשים רבים שחברות השקעה ובנקים מבקשים למכור לאזרח הנבוך לעתים. נכון לסוף 2009, למעלה מחמישית מתיק הנכסים של הציבור הורכבה ממניות ומאג"ח קונצרניות סחירות.[5] עובדה זו מצביעה על החשיפה הישירה הניכרת של הציבור הרחב לשוקי ההון (נוסף על אופני חשיפה עקיפים רבים).

אם כן, ממצב שבו גורלו הכלכלי של היחיד נקבע פעמים רבות על-ידי מערכות קולקטיביות, עברה החברה הישראלית למצב שבו כל יחיד שוחה או טובע פיננסית בכוחות עצמו. במצב כזה מתגברת חשיבות המידע הכלכלי שמספקת העיתונות הישראלית, הן בניווט בתוך המערכת הקיימת והן בניסיון לשנות מערכת זו כליל. לפיכך ראוי לתהות על תמהיל התוכן שעיתונות זו מספקת, על ההקשר המוסדי (בייחוד הכלכלי והמשפטי) שבתוכו היא פועלת ועל מעמדה בעיני הציבור הישראלי כבסיס אפשרי לניסוח המלצות לשיפור וחיזוק המוסד החשוב הזה.

קודם לדיון זה יש להגדיר את התנאים לקיומה של עיתונות חופשית. בדו"ח הוועדה האמריקאית על חופש הביטוי, הידועה גם כוועדת הצ'ינס (1947),[6] נטען שחופש עיתונות מושג בין השאר כאשר "העיתונות מספקת דין-וחשבון אמיתי, מקיף ונבון של אירועי היום בהקשר שנותן להם משמעות [...] ומהווה פורום להחלפת דעות וביקורת".[7] באופן קונקרטי יותר מדגישים כותבי הדו"ח שהעיתונאי "צריך להיות זהיר וכשיר. הוא צריך להעריך על אלו מקורות ניתן לסמוך. הוא צריך להעדיף תצפית ישירה על פני שמועות. הוא צריך לדעת אלו שאלות לשאול, על מה להסתכל ומה לדווח. למעסיק שלו יש חובה להכשיר אותו לעשות את העבודה כפי שהיא צריכה להיעשות".[8]

מבעד לאידיאליזם של הדו"ח על רקע החרדה הגדולה בשנות ה-40 בארצות-הברית, כמו ב-2012 בישראל, מריכוזיות השליטה באמצעי התקשורת בולטת האמונה שתפקיד העיתונאי מורכב, דורש עצמאות ושיקול דעת, ושכישורים אלו דורשים הכשרה שהמעסיק צריך לספק. אידיאל זה נותר רלבנטי גם כיום, ב-2012, בעידן האינטרנט.

 לוחות בעלות

בעלויות על עיתונות יומית בעברית

מקור: ת' אגמון וע' צדיק, ניתוח ההשלכות הכלכליות של ריכוזיות ובעלויות צולבות על כלי התקשורת, ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2011, עמ' 11.

קבוצות העיתונים הוותיקות

מקור: ת' אגמון וע' צדיק, ניתוח ההשלכות הכלכליות של ריכוזיות ובעלויות צולבות על כלי התקשורת, ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2011, עמ' 11.

בשנים האחרונות נשמעה בישראל ובעולם הטענה שטכנולוגיות התקשורת החדשות, ובראשן האינטרנט, הופכות את שאלת הריכוזיות לזניחה, שכן חסמי הכניסה הנמוכים יותר להבעה והפצה של מידע הפכו כל אחד מאתנו לבעל עיתון בפוטנציה. אולם מחקר אמפירי מראה שהמרחב האינטרנטי לא פחות ריכוזי ואולי אף יותר ריכוזי מזה שקיים באמצעי תקשורת מסורתיים דוגמת רדיו, עיתונות ומגזינים. נוסף לכך, מבנה הלינקים של האינטרנט מתאפיין בריכוזיות רבה – מספר מועט של אתרים נהנים ממרבית הקישורים בעוד שובל ארוך מאוד של אתרים נותרים יתומים מתשומת לב. כן נמצא במקרה האמריקאי שהפרופיל של הבלוגרים הפוליטיים הפופולריים דומה להפליא לזה של עיתונאי צמרת מהממסד התקשורתי הישן.[9] גם בהקשר הישראלי הצליחו תאגידי מדיה ותיקים לשמור על הדומיננטיות שלהם בתחום החדשות באינטרנט.[10]

כפי שעולה מדו"ח שחיברו ב-2011 תמיר אגמון ועמי צדיק ממרכז המחקר והמידע של הכנסת, הריכוזיות הגבוהה בשוק התקשורת הישראלי באה לידי ביטוי בבעלויות הצולבות – בבעלות של גורם אחד על כמה נכסי תקשורת בעת ובעונה אחת.[11] נוסף לכך, הריכוזיות הגבוהה בכלכלה הישראלית באופן כללי יותר באה לידי ביטוי בבעלויות אלכסוניות של קבוצות עסקיות גדולות על נכסי תקשורת מרכזיים (ראו שני הלוחות לעיל הלקוחים מהדו"ח). לפיכך, עיתונאים נאלצים לפעול במערכת התלויה בגורמים כלכליים רבי עוצמה, שיש להם אינטרסים שונים הן בשוק התקשורת והן בגופים השונים שהם מסקרים.

עיתונות כלכלית בישראל – צמיחה בנפח ובמשקל

כך, בדד בבד עם השינויים המוסדיים במשק הישראלי התרחשו שינויים מקבילים בהיצע המידע הכלכלי בעיתונות הישראלית, שהתרחב בעשורים האחרונים. אמצעי תקשורת כלליים – עיתונים, טלוויזיה ורדיו – מקדישים כיום משאבים ניכרים לנושאי כלכלה במגזינים יומיים בערוצי הטלוויזיה הארציים ובמוספי כלכלה יומיים בעיתונים הכלליים. נוסף לכך, הופיעו בשנים האחרונות ארגונים עיתונאיים חדשים שמתרכזים באופן ייעודי בכלכלה ובספיחיה. בכללם ניתן למנות, נכון לאפריל 2012, שלושה עיתונים יומיים כלכליים וכן אתרי אינטרנט ייעודיים לתחום הכלכלה. הרוב המכריע של הארגונים העוסקים ביצירה ובהפצה של חדשות כלכליות מתבסס על מודלים מסחריים מבוססי פרסום למימון פעילותם.[12]

השוואה שיטתית של היקף התכנים הכלכליים בעיתון "הארץ" ב-1975 וב-2005 (לאחר ש"דה-מרקר" תפס את מקומו של מוסף הכלכלה היומי) העלתה שבנקודת הזמן הראשונה הוקדשו לכלכלה בין עמוד אחד לשני עמודים כל יום – כ-10% מכלל התכנים המערכתיים שפורסמו בעיתון – ואילו 30 שנה מאוחר יותר צמח היקף התכנים ל-10–20 עמודים (בפורמט רחב), שהם כ-40% מסך התכנים המתפרסמים בעיתון (ראו תרשים 1).[13]

תרשים 1. שכיחות יחסית של סיקור כלכלי בעמוד הראשון ובגיליון כולו ב"הארץ", 1975 ו-2005

מקור: עיבודי המחבר.

גם במבט השוואתי, נוכחותם של תכנים כלכליים בעיתונות כלכלית ייעודית ובשדה העיתונות בכלל בולטת במיוחד. מספר העיתונים הכלכליים בישראל גדול יותר מזה שבבריטניה, צרפת וכמה מדינות מערביות נוספות. נוסף לכך, בהתבסס על נתוני חשיפה ישראליים לעיתונות הדפוס (בהיעדר נתוני תפוצה פומביים למרבית העיתונים) ומתוך השוואתם לנתוני תפוצה במדינות אחרות, עולה שהמשקל היחסי של עיתונות כלכלית במונחי קהל ב-2008 (ערב השקתו של "כלכליסט") עמד בישראל על כ-12% לעומת טווח של כ-1%–6% בשבע מדינות מערביות אחרות (ראו תרשים 2).

תרשים 2. שיעור חשיפה/תפוצה לעיתונות כלכלית מסך חשיפה/תפוצה לעיתונות יומית בישראל וכמה מדינות אחרות

מקור: עיבודי המחבר לנתוני presseurop.eu,  WSJ, TGI, Press Gazette.

לכך ניתן להוסיף ששניים משלושת העיתונים היומיים הפופולריים היוצאים כיום לאור מכילים מוסף כלכלי יומי מרובה עמודים, ואחד מתוך שני אלה גם מאפשר למנוייו לקבל ללא תוספת תשלום את העיתון היומי המוצא לאור על ידי אותה קבוצת תקשורת. גם בשדה הטלוויזיה כיום מוקדש לנושאים כלכליים זמן מסך ניכר בערוצי הטלוויזיה הלאומיים. כיום משודרות מהדורות כלכליות יומיות בשניים מתוך שלושת ערוצי הטלוויזיה הארציים (2 ו–10), ולא לפני זמן רב שודרו מהדורות כאלו בכל שלושת הערוצים. לשם השוואה: נכון להיום אין בערוץ המסחרי הצרפתי המוביל (TF1) מהדורה כלכלית יומית. בערוץ הציבורי העיקרי (France2) ישנן מהדורות קצרות (באורך של כ-5 עד 10 דקות) לנושאי צרכנות כמה פעמים מדי שבוע.

הבולטוּת של תוכן כלכלי בישראל באה לידי ביטוי גם בהשוואה לסוגי תוכן אחרים. מעיבוד שלי לנתונים שאספה חברת יפעת עולה שבאתרי אינטרנט ישראליים מרכזיים נושאי כלכלה ופיננסים זכו לבולטות הממוצעת הגבוהה ביותר מכלל הנושאים במהלך 2011, בפער גדול מהנושאים האחרים. עוד ראוי לציין שגם נושא הצרכנות זוכה לבולטות גבוהה יחסית. לעומת זאת, נושאים שעשויים להבליט נקודות מבט אלטרנטיביות, "חברתיות" יותר, על המרחב הכלכלי הם בעלי נוכחות נמוכה הרבה יותר.

כך, למשל, תחום העבודה והרווחה תופס רק את המקום העשירי מבחינת בולטות. וכך, כ-2,560 פריטים בממוצע בנושא כלכלה ופיננסים הופיעו במדגם של 300 אתרי אינטרנט מדי שבוע, אבל רק כ-760 פריטים בממוצע זוהו מדי שבוע כמתייחסים לנושא עבודה ורווחה. גם בתחום עיתונות הדפוס[14] בולט הסיקור של סוגיות כלכליות, אם כי דפוס הסיקור אינו זהה. במדיום זה הסוגיה הבולטת ביותר היא צרכנות. ממצא זה מתיישב עם ממצאים אמריקאיים שזיהו כבר בשנות ה-90 של המאה ה-20 שהיבטים צרכניים מרכזיים מאוד לסיקור הכלכלי שם.[15] סוגיות בעלות פוטנציאל חברתי זכו ב-2011 לבולטות גבוהה יחסית בעיתונות הדפוס – חינוך ובריאות היו לנושאים השני והשלישי בבולטותם.

עיתונות כלכלית – מאפייני קהל

סקר משנת 2009 מצא שכ-14.5% מהאוכלוסייה מדווחים על חשיפה יומית לעיתונות כלכלית; כ-45% מדווחים על חשיפה יומית למידע כלכלי בתקשורת הכללית. יש עדויות לכך שהקהל שצורך תוכן כלכלי ייעודי נוטה להיות אמיד יחסית.[16]

מהסקר עלה שבעלי השכלה אקדמית ובעלי הכנסה גבוהה מהממוצע הם צרכנים כבדים יותר של עיתונים כלכליים. נמצא גם שקהל העיתונות הכלכלית נוטה להיות גברי. הקריאה של עיתונים כלכליים נפוצה יותר בקרב אוכלוסייה יהודית ותיקה מאשר בקרב ערבים אזרחי ישראל או עולים חדשים. הקהל המדווח על צריכת תכנים כלכליים בעיתונות הכללית דומה לקהל הצורך עיתונות כללית באופן כללי.[17]

כלומר, יש קהל רחב ומגוון הנחשף לעיתונות היומית הכללית בנושאי כלכלה, שכפי שציינו למעלה מפיקה תוכן כלכלי רב על בסיס יומי. באופן כללי, הקהל הישראלי נוטה לרחוש אמון רב יותר לתוכן בנושאי כלכלה ורווחה מלתוכן חדשותי כללי. הוא תופס אותה כאמינה יותר, מדויקת יותר, מאוזנת יותר והוגנת יותר. האנתרופולוג ארג'ון אפאדוראי זיהה את הבולטות הגוברת של עיתונות כלכלית בארצות הברית שהביאה לכך ש:

“We are gradually moving toward a society in which the business of American life is also business”. [18]

בהשאלה ממלותיו של אפאדוראי, נתוני החשיפה הגבוהים לתוכן כלכלי מעידים שגם הישראלים הפכו ל"מכורים לעסקים" (Business Junkies) וחשופים לנקודת מבט פיננסית צרה למדי על חייהם.

הזיקה בין סיקור כלכלי לשווקים הפיננסיים

הזיקה בין תוכן כלכלי לשווקים פיננסיים בולטת כאשר בוחנים את הקשר בין היקף הסיקור של כלכלה ופיננסים בעיתונות הדפוס הישראלית לבין תנודות הבורסה ב-2011. לאורך שנה זו יש אינדיקציות לכך שירידות במדד הדאו-ג'ונס בשבוע נתון קשורות לעלייה בהיקפי הסיקור של כלכלה ופיננסים בשבוע שלאחריו, ובאופן משלים – עליות במדד הדאו-ג'ונס קשורות לירידות בהיקפי הסיקור של כלכלה ופיננסים.

הדבר בולט במיוחד בעיתון "ישראל היום", שבו עלייה במדד בשבוע נתון ב-4% קשורה לירידה של כתשעה אייטמים בסיקור של פיננסים וכלכלה בשבוע שלאחר מכן, וירידה דומה (של 4%) מובילה לעלייה בסיקור בהיקף דומה. בנוסף, גודל התנודה (אם כלפי מעלה ואם כלפי מטה) קשור בשבוע עצמו לעלייה בסיקור כלכלה ופיננסים. לשם השוואה: הסיקור ב"ניו-יורק טיימס" של שוק ההון מגיב לגודל התנודה, אך כלל לא לכיוונה. כלומר, ה"טיימס" מגביר את היקף הסיקור של התחום הפיננסי בזיקה לגודל התנודה בין שהבורסה עלתה ב-3% ובין שירדה ב-3% בשבוע הקודם, ומבטא לפיכך דפוס סיקור מאוזן יותר.

ניתוח של עשר מהדורות של התוכנית הכלכלית היומית של ערוץ 10 "לילה כלכלי", שנבחרו באופן אקראי בין ספטמבר 2011 למרץ 2012, מעלה שההתייחסות לבורסה קבועה. בכל עשר המהדורות יש התייחסות בראשית המהדורה למצב הבורסות, המקומית ומספר גדול של בורסות בעולם.

המיקום מעניק להתייחסות חשיבות רבה, וההתייחסות הקבועה הופכת אותה לריטואל המסמן תוכנית כלכלית.[19] בכל המהדורות הסקירה מועברת מפי מנחה התוכנית עצמו. בולטת ההתייחסות בסקירות לטווח הזמן המיידי. מתוך עשר מהדורות, בשמונה מהן היתה התייחסות לתנודות הבורסות השונות ביום החולף בלבד. באחת היתה התייחסות לתנודות בורסאיות בשבוע החולף, ובנוספת ההתייחסות היתה למגמות ארוכות זמן יותר. נוכחות שוק ההון גדולה גם בהמשך המהדורה, ואז העיסוק נוטה לאמץ פרספקטיבת זמן ארוכה יותר. מצבת הפרשנים הקבועים של התוכנית כפי שהיא תוארה בעיתונות מלמדת על התבססות בעיקר על פרשנים מתוך התעשייה הפיננסית.[20]

על פניו, דפוס הסיקור בעיתונות הדפוס הישראלית כמכלול וב"ישראל היום" באופן ספציפי, וכן ההתייחסות הקבועה במהדורות "לילה כלכלי", מתיישבים עם טענות מצד עיתונאים וחוקרים אמריקאים שעיתונות מתאפיינת בסיקור פיננסי נקודתי (Pointillistic) קצר טווח,[21] שיכול לשמש גורם המאיץ את ניפוחן ופקיעתן של בועות פיננסיות.[22] ניתן לטעון שההיצמדות המאוזנת לתנודות הבורסה ב"טיימס" מוצדקת שכן ה"טיימס" משרת קהל קוראים אמיד מאוד שיש לו אינטרס גם בטווח הקצר להיות קשוב לעליות וירידות הבורסה.

לעומת זאת, ההיצמדות של כלי תקשורת פופולריים ישראליים לתנודות השוק ולמקורות מתוך השוק יכולה להתברר כמזיקה לנוכח הטענות שמרבית הציבור יעשה טוב אם יתעלם לחלוטין מתנודות שוק קצרות טווח לטובת השקעה לטווח ארוך,[23] שכן תגובות לתנודות קצרות טווח יעלו לציבור ביוקר רב בשל עלויות העסקה הכרוכות ברכישה ומכירה של נכסים פיננסיים, וכן מכיוון שהציבור יימצא לעולם בנחיתות מידע לעומת שחקני שוק מתוחכמים הרבה יותר.[24]

סיקור כלכלי ותנועת המחאה

עדשה נוספת שבאמצעותה ניתן לבחון את הסיקור העיתונאי של תחום הכלכלה היא המחאה החברתית שהיתה האירוע המרכזי במישור הכלכלי בשנת 2011. אילו היקפי הסיקור בתחומי הכלכלה והחברה לא היו משתנים בזמן המחאה ובעקבותיה, היה הדבר מדאיג. זוהי דוגמה למצב שבו תלות של עיתונות בגורמים חיצוניים יכולה לשרת את האינטרס הציבורי הרחב. הן באינטרנט והן במדגם של עיתונות דפוס נמצא שלאחר המחאה חל גידול בטיפול בנושאי כלכלה ופיננסים לפחות עד סוף 2011.

עדויות להשפעת המחאה ניכרות בתחומי סיקור נוספים. היקפי הסיקור של רווחה ועבודה באינטרנט ובעיתונות הדפוס עלו באופן מובהק לאחר המחאה. אולם הסיקור של תחומים חברתיים אחרים – חינוך, בנייה ודיור – לא צמח באופן מובהק לאחר המחאה. סיקור תחום הבריאות התרחב באופן ניכר, אך ייתכן שיש לכך הסברים שאינם קשורים במישרין למחאה אלא לסכסוך העבודה המתמשך במערכת הבריאות.

כאשר בוחנים את הבולטות לאורך זמן של מילות מפתח מרכזיות לתנועת המחאה, מוצאים אינדיקציות נוספות לשינוי שהתחולל בשיח הציבורי במקביל למחאת קיץ 2011. ואולם הנתונים שמכסים את שנת 2011 ואת השליש הראשון של שנת 2012 מראים גם שחלק ניכר מביטויי המחאה בשיח הציבורי היו חולפים. הדבר בולט במיוחד בעיתונות הדפוס, אך גם בא לידי ביטוי באינטרנט. הבולטות של ארבעה מושגים מרכזיים למחאה – "צדק חברתי", "יוקר מחיה", "ריכוזיות" ו"טייקון" – זינקה בתקופת המחאה (ראו תרשים 3 המציג את מספר האזכורים השבועיים של "ריכוזיות" בעיתונות הדפוס ובאינטרנט ב–2011 ובראשית 2012).[25]

תרשים 3. תדירות שבועית של "ריכוזיות" ב-2011 וראשית 2012

מקור: עיבודי המחבר לנתוני יפעת.

לפני המחאה מספר האזכורים של מושגים אלו היה זעום, אך בתקופת המחאה הוא זינק לכמה מאות בשבוע. בשיא המחאה הופיעו מילות מפתח אלו בשבוע נתון בתדירות של בין 290 ל-530 אזכורים. בכל מלות המפתח, הן באינטרנט והן בעיתונות הדפוס, הסתמנה ירידה ניכרת במספר האזכורים לאחר שוך פעילות המחאה המרוכזת. אבל כאשר משווים את תקופת טרום המחאה לתקופה שלאחריה מוצאים הבדל בין עיתונות הדפוס והאינטרנט. בעוד באינטרנט הבולטות של מושגים אלה נותרה מעט גבוהה יותר מהתקופה שקדמה למחאה, בעיתונות הדפוס ההבדל בין טרום המחאה לבתר המחאה כמעט אינו קיים. הבולטות של "טייקון", "ריכוזיות" ו"יוקר מחיה" לפני ואחרי המחאה זהה מבחינה סטטיסטית. נוסף לכך, בעיתונים הכלליים תדירות השימוש במושגי המחאה חזרה לסטטוס-קוו. לעומת זאת ניכר עדיין הבדל בעיתונים הכלכליים בין השיח לפני ואחרי המחאה (ראו תרשים 4).

תרשים 4. תדירות שבועית של "טייקון" בעיתונות הכללית והכלכלית ב-2011 ובראשית 2012

מקור: עיבודי המחבר לנתוני יפעת.

אם כן, התקווה לשיח כלכלי-חברתי שונה בטווח הארוך[26] התגשמה רק חלקית. עוד יש לציין שמילות מפתח שמזוהות במובהק עם המחאה נהנו מבולטות גדולה במהלך המחאה, ובכל זאת המחאה לא הביאה לעיסוק תדיר יותר במושגים שכנים שעליהם המחאה לא לקחה בעלות. בייחוד בולטת ההתייחסות המועטה ל"תוספת יוקר", פתרון מבני לבעיית "יוקר המחיה", שהיה כה מרכזי לשיח המחאה. במובן זה נראה ששינוי השיח היה זמני בכמה מאמצעי התקשורת ומוגבל רעיונית.[27]

כדי להמחיש עוד את השינוי המוגבל בשיח הכלכלי בעקבות המחאה, נעשתה בחינה נקודתית של שערי "דה-מרקר" ומוספי הכלכלה של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" ביום שלאחר פרסום דו"ח הביניים של הוועדה להגברת התחרותיות במשק ב-20 בספטמבר 2011 [28] (ראו שערי העיתונים).

בחינה זו מוצאת הבדלים גדולים מאוד בסיקור. "דה-מרקר" מציג במובאות משלושה מאמרים עמדה עקבית התומכת תמיכה ברורה מאוד במסקנות הביניים של "ועדת הריכוזיות" (כך מכונה הוועדה בעיתון) בצד חשש בשתיים מהמובאות שהמסקנות אינן נחרצות מספיק. בשער המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מוצגת מובאה ממאמר המשלבת תמיכה במסקנות הביניים בצד הטענה שוועדה זו לא תפתור בעיות יסוד רבות בכלכלה הישראלית. לעומת עמדה זו, המוסף "עסקים" של "מעריב" מפרסם שלוש מובאות ממאמרים השוללות אמפירית את קיומה של בעיית ריכוזיות במגזר הפרטי. אחד מהם אף מנבא שקידום ואימוץ המלצות אלו "עלול לפגוע באינטרס הציבור הרחב".

ראוי לציין שהעמדה הביקורתית כלפי מסקנות הביניים שמוצגת ב"מעריב" מתיישבת לכאורה עם האינטרסים של בעל העיתון כבעל השליטה באחת מהקבוצות העסקיות הגדולות במשק, שהיתה עלולה להיפגע קשות מאימוץ מסקנות הוועדה. עם זאת, מדובר במקרה זה בניתוח נקודתי של אירוע חדשותי יחיד, המבקש להמחיש בעיה כללית שהיא נחלת כמעט כל אמצעי תקשורת מסחרי העוסק בסיקור כלכלי.

מעמד העיתונאי

מעבר למאפייני התוכן בעיתונות כלכלית חשוב לתת את הדעת למעמדם של עיתונאים כלכליים, שאותו הם חולקים עם שאר העיתונאים. מסדרה של ראיונות[29] עם למעלה מ-50 עיתונאים פעילים ועיתונאים לשעבר שעבדו או עובדים בכלי תקשורת שונים, ברמות ותק ובכירות שונות ובני גילאים שונים, עולה שמעמדם התעסוקתי של עיתונאים רבים מעורער. עדותו של עורך בכיר באחד העיתונים ממחישה זאת:

"הרוב המכריע לא יכולים להתפרנס מזה. הם צריכים להתעסק בדברים אחרים או לוותר על הרבה דברים כדי להתעסק בתחום. וגם [זה] מקצוע שבו המוביליות היא לא נורמלית. זאת אומרת, היום אתה פה מחר אתה שם, אתה לא יכול לבנות על התפקיד הזה, על המקצוע הזה לטווח ארוך, ו...אני לא מכיר הרבה אנשים שיוצאים לפנסיה מהמקצוע הזה. זאת דרך אגב אחת הסיבות [שיש לי עיסוק צדדי לא תקשורתי], מעין תעודת ביטוח כזו. זה מקצוע שבו בגיל 40 אתה כבר נחשב ל...קשיש [...] הוא לא מתגמל. בקיצור, [...] ומצד שני הדרישות מהעובדים הן מטורפות. כתב למשל, כתב מתחיל, הוא לא חייב להיות מתחיל ממש, כתב שהוא 5, 6, 7 שנים במקצוע, כל עוד הוא לא בכיר או איזה טלנט, מרוויח משכורת ממוצעת במשק במקרה הטוב אבל עובד 24 שעות. כתב עובד, מילולית, 24 ללא מנוחה" (ראיון, 6 באוגוסט 2009).

עדות זו ממחישה את הריבוד שנוצר בתוך הקהילה העיתונאית בין שכבה צרה מאוד של אנשים העובדים בתוך השדה העיתונאי, הנהנים מתנאי העסקה מצוינים, הטלנטים, לצד קבוצה הולכת וגדלה של עיתונאים שתנאי ההעסקה שלהם ירודים מאוד. עדות זו ממחישה גם את התובענות של תפקידים עיתונאיים רבים בלי שהיא תמותן על-ידי אופק קידום ברור ושכר מתגמל. כמו מרואיינים אחרים גם מרואיין זה קשר את התובענות הגבוהה, תנאי השכר הצנועים והאי-ודאות, לנטייה של רבים לפרישה מוקדמת מהעיסוק העיתונאי לטובת עיסוקים מתגמלים יותר ותובעניים פחות.[30] בעשרות הראיונות שביצענו יש עדויות לכך שלעתים המעבר נעשה לארגונים שלעיתונאי היה איתם מגע מקצועי עוד בטרם הפרישה מהעיסוק בעיתונאות.

את מסלול הקריירה הזה מכנים ד"ר אורן מאיירס ואני, בעקבות מישל פוקו,[31] "יזמות כפויה" (unwilling entrepreneurship). דפוס זה נפוץ מאוד בתעשיות התרבות בעולם כולו,[32] וייתכן שאף גבר בשנים האחרונות בגלל האינטרנט – בעקבות השימוש הגובר בתוכן משתמשים כאלטרנטיבה לתוכן עיתונאי מקצועי ומחזוריות החדשות האינטנסיבית יותר[33] ומשום היכולת שהאינטרנט מעניק למעסיקים להיות בקשר מסביב לשעון עם עובדיהם.[34]

רבים מהמרואיינים דיברו על הצורך לעסוק בו בזמן בכמה עבודות כדי להתפרנס ועל הכורח לחפש באופן מתמיד הזדמנויות חדשות בתוך השדה העיתונאי אך גם מחוצה לו. כמה מהמרואיינים דיברו על עבודה כפרילנסרים "מדומים". אלה עיתונאים שמצופה מהם לעבוד בלעדית עם מקום עבודה אחד, אך הם אינם נהנים מהתנאים הסוציאליים של עובדים קבועים. הסדר תעסוקתי זה מחליש מאוד את מעמדו של העיתונאי מול ארגון התקשורת, שיכול בכל רגע לנתק את קשריו עם העיתונאי.

השפעת דפוס התעסוקה היזמי הכפוי עלולה להיות ניכרת גם ביחסיו של העיתונאי עם מקורותיו ובתוצרת העיתונאית שהוא מפיק. חוסר הנכונות של מעסיקים לעמוד בעלות הכרוכה בהעסקת עיתונאים בעלי ותק וניסיון מקצועי[35] והחלפתם בעיתונאים צעירים, עשוי להזרים דם חדש לשדה העיתונות. עם זאת, ההסתמכות הגוברת על עיתונאים צעירים מביאה לכך שלמרבית העיתונאים אין זמן לצבור את הידע והניסיון שייתנו להם את היכולת לסקר את ה"ביט" שלהם כראוי. משום שעיתונאים אלה אינם בקיאים דיים בתחומי הסיקור שהם מופקדים עליהם, הם תלויים יותר ב"סובסידיות המידע" (למשל, ההודעות לעיתונות) שמקורותיהם שמחים לספק להם. יתר על כן, בהיעדר הניסיון המקצועי הנדרש יתקשו העיתונאים הצעירים לבחון באופן מושכל וביקורתי את המידע שמספקים להם מקורותיהם.

על רקע ממצאים אלה בולטת לאחרונה ההתאגדות של "ארגון העיתונאים בישראל". בכנס היסוד של הארגון הדגישו פעיליו את שאיפתם להתמודד עם אחדות מהבעיות באמצעות חתירה למשא ומתן קולקטיבי של עיתונאים מאוגדים עם כלי התקשורת ועל ידי הקדשה של משאבי הארגון להכשרה מקצועית של חבריו באופן שיחזק את מעמד העיתונאי. לארגון זה וליוזמות דומות מצד התאגדויות עיתונאים ותיקות דוגמת אגודות העיתונאים בתל אביב ובירושלים עשויה להיות תרומה מכרעת לביצור מעמדם של העיתונאים, וכפועל יוצא – להבטחת חופש יחסי רב יותר לעיתונאים, בכלל זה לעיתונאים כלכליים, מול הגורמים הסביבתיים השונים שמבקשים להשפיע עליהם.

סיכום ואלטרנטיבות

בישראל סוגיות כלכליות זוכות לבולטות גבוהה הן בהשוואה היסטורית והן בהשוואה למערכות תקשורת אחרות בעולם. יש עדויות לכך שהסיקור הכלכלי נוטה להתמקד בטווח הזמן המיידי ושגם אירועים יוצאי דופן כמו מחאת קיץ 2011 – השפעתם על השיח התקשורתי זמנית ומוגבלת. בהקשר זה, נשאלת השאלה אם יש אלטרנטיבה לדפוסי סיקור אלו, שתעניק לציבור הרחב את המידע הכלכלי שהוא זקוק לו כדי להבין כיצד המערכת הכלכלית מתפקדת וכיצד ניתן לשנות אותה אם היא אינה לרוחו, שכן לצורך זה התעמקות בכרוניקה היומית של שוק ההון והמגזר הפרטי אינה מועילה.

בארצות הברית הופיע דווקא בצל המשבר הכלכלי החריף גל של סיקור כלכלי יצירתי, גם באמצעי התקשורת המודפסים וגם באמצעי תקשורת מבוססי אינטרנט. לשידור הציבורי בארצות הברית מקום מרכזי בגל זה בעיבוריה של מערכת תקשורת מסחרית ברובה.

במיוחד מעניינים ניסיונות של גופים כמו הרדיו הציבורי האמריקאי (National Public Radio), שתומך במאמץ מולטימדיה בתחום הכלכלה הקרוי Planet Money.[36] הוא מעניין מכיוון שהוא פונה לקהל רחב בניסיון להסביר התפתחויות כלכליות מידיות אבל גם תופעות כלכליות יסודיות על-זמניות. הפרויקט עושה זאת על בסיס אינטראקציה עם מגוון גדול של מקורות ושימוש באמצעים סיפוריים מגוונים (פסקול של מחזות זמר, סרטוני אנימציה, פרויקטים יצירתיים משותפים לקהל ולעיתונאים, ועוד).

עם הניסיונות התקשורתיים מהעת האחרונה ניתן למנות בלוגים כלכליים דוגמת marginal revolution [37] והבלוג של פליקס סלמון מרויטרס.[38] מחאת Occupy העולמית לוותה על ידי ערוצי תקשורת אלטרנטיביים.[39] כל הניסיונות הללו מתקיימים בתוך מעטפת מוסדית, המעניקה מידה ניכרת של אוטונומיה לעיתונאי ומכירה בחשיבות של שימור מעמדו. מעטפת זו פעמים רבות אינה מסחרית.

גם גופי תקשורת מסורתיים משתמשים באמצעי תקשורת חדשים לטיפול חדשני בסוגיות כלכליות. ל"ניו-יורק טיימס" נבחרת של בלוגרים כלכליים,[40] וה"גרדיאן" מעניק בחודשים האחרונים במה לבלוגר שמשלב כלים עיתונאיים ואנתרופולוגיים לסיקור המערכת הפיננסית הבריטית.[41] נדמה שבהשוואה לניסיונות הסיקור היצירתיים הללו, הסיקור המקיף בישראל מתאפיין במסורתיות רבה מדי.

מאמר זה הוא המאמר הראשי בסדרת מאמרים שנכתבו לקראת כנס אלי הורוביץ לכלכלה וחברה 2012, שנערך על-ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה והמסלול האקדמי, המכללה למינהל, מו"לים שותפים של אתר זה. המאמרים נכתבו במסגרת צוות בראשות ד"ר רועי דודזון, שעסק בשאלה: "האם התקשורת הכלכלית בישראל חופשית?".

הערות

ברצוני להודות מקרב לב לחברי צוות המחקר – ד"ר יובל דרור, עו"ד דידי לחמן-מסר, פנחס לנדאו, ד"ר לינדה עפרוני ואורן פרסיקו – על שתרמו מזמנם ומרצם לכתיבת המסמך. תודה גדולה לנועה בלומנטל-שופרוני, עוזרת המחקר של הצוות מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה, על ריכוז עבודת הצוות ביד רמה. תודה ליעל אופנהיים וללידיה לוי על העזרה בעבודת המחקר. תודה לפרופ' יונתן כהן, לד"ר אורן מאיירס, לפרופ' יריב צפתי ולד"ר רבקה ריב"ק על העצות הרבות לאורך כל הפרויקט. תודה לירום אריאב, לפרופ' נורית גוטמן, לפרופ' גדי וולפספלד, לד"ר ריבה טוקצ'ינסקי ולרביב טל מחברת יפעת. כמה מהממצאים מבוססים על מחקר משותף לי ולד"ר אורן מאיירס, הממומן ממענק משותף מטעם הקרן הלאומית למדע (307/11), וכן על מחקר שמבצע המחבר הממומן ממענק מטעם קרן גרמניה-ישראל (2261-2153.4/2012). כל טעות שנותרה בפרק זה היא על אחריות המחבר בלבד.

[1] ראו למשל:

R. J. Shiller, Irrational Exuberance Princeton: Princeton University Press, 2005 (2nd ed.);
G. A. Akerlof and R. J. Shiller, Animal Spirits: How Human Psychology Drives the Economy, and Why It Matters for Global Capitalism, Princeton: Princeton University Press, 2009

[2] J. S. Hacker, The Great Risk Shift: The Assault on American Jobs, Families, Health Care, and
Retirement and How You Can Fight Back, New York: Oxford University Press, 2006

[3] א' דורון, "משטר הרווחה במדינת ישראל: מגמות השינוי והשלכותיהן החברתיות", סוציולוגיה ישראלית ה (2003): 434-417. ‏

[4] Y. Cohen, Y. Haberfeld, T. Kristal, and G. Mundlak, “The State of Organized Labor in Israel,”
Journal of Labor Research 28 (2) (2007): 255-273

[5] "השקעה ישראלית: מי אתם המשקיעים הפיננסיים הפרטיים?", גלובס מחקרים, אפריל 2010, עמ' 10-9.

[6] The Commission on Freedom of the Press,  A Free and Responsible Press – A general report on Mass Communication: Newspapers, Radio, Motion Pictures, Magazines, and Books, Chicago: The University of Chicago Press, 1947

[7] שם: 20.

[8] שם: 21.

[9]    M. Hindman, The Myth of Digital Democracy, Princeton: Princeton University Press, 2009

[10] D. Caspi, “A Revised Look at Online Journalism in Israel: Entrenching the Old Hegemony,” Israel Affairs 17 (3) (2011): 341-363

[11]  ת' אגמון וע' צדיק, ניתוח ההשלכות הכלכליות של ריכוזיות ובעלויות צולבות על כלי התקשורת, ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2011.

[12] להרחבה בסוגיית ההיבטים המוסדיים ראו הפרק של לחמן-מסר במסמך זה.

[13] ר' דודזון, מותק המדור התרחב: תמהיל והיקף החדשות הכלכליות בעמוד הראשון ובמדור הכלכלי ב"הארץ" (2005-1975), אוניברסיטת תל אביב, 2006 (דו"ח שלא פורסם).

[14]נתוני יפעת עוקבים אחרי כל הכותרים בעברית ובאנגלית בעלי תפוצה של יותר מ-5,000 קוראים.

[15] R. Parker, The Revolution in America’s Financial Industry Money, Markets and the News: Press Coverage of the Modern Revolution in Financial Institutions, Boston: The Joan Shorenstien Center, 1999, pp. 23-42

[16] על ההשלכות של דמות הקהל על מאפייני התוכן של עיתונות כלכלית ראו פרסיקו במסמך זה.

[17]  ר' דודזון, י' צפתי ור' טוקצ'ינסקי, אמון בסיקור התקשורתי של נושאי רווחה וכלכלה ופערי ידע בנושאים אלו, מאי 2009, מכון הרצוג, אוניברסיטת תל אביב, 2009 (דו"ח שלא פורסם).

[18] A. Appadurai, “A Nation of Business Junkies,” in: J. Bryan (ed.) The Occupy Handbook, New York: Little, Brown, and Company, 2012, p. 115; R. Davidson, “The Emergence of Popular Personal Finance Magazines and the Risk Shift in American Society,” Media, Culture, & Society 34 (1) (2012): 3-20

[19]  הבורסה על תנודותיה היומיות חסרות המשמעות למרבית הקהל בישראל נוכחת באופן קבוע על המרקע. נוכחות כזו קיימת בתדירות שעתית במהדורות החדשות ברדיו, לפחות באלו של קול ישראל.

[20] ע' קם, "מדד תל אביב 200", וואלה ברנז'ה, 31.1.2010 (אוחזר ב-1.5.2010).

[21] M. Mahar, Bull!: A History of the Boom, 1982-1999: What Drove the Breakneck Market - And What Every Investor Needs to Know about Financial Cycles, New York: HarperBusiness, 2003

[22] Shiller (הערה 1 לעיל).

[23] B. G. Malkiel, A Random Walk Down Wall Street, New York: W.W. Norton & Company, 2002

[24] H. Blodget, "Finally, Some Excellent Investment Advice: Donʼt Play The Losersʼ Game”, December 24, 2011.

[25]  נתונים אלו מתייחסים לתדירות ההופעה של מושגים מסוימים במרחב הציבורי. הם אינם עדות לעמדה החיובית או השלילית שמובעת ביחס למושגים אלו. ואולם עצם ההופעה וההיעלמות המחודשת של מושגים מסוימים היא בעלת משמעות ניכרת לאור העדויות הברורות לכך שלאמצעי התקשורת ישנה יכולת ניכרת לקבוע את סדר היום הציבורי. ראו למשל:

T. Sheafer and G. Weimann, “Agenda Building, Agenda Setting, Priming, Individual Voting Intentions, and the Aggregate Results: An Analysis of Four Israeli Elections, Journal of Communication 55 (2) (2005): 347-365

[26] למשל, בתקווה שהובעה בזמן המחאה ש"ההזדמנות הגדולה היא בשיח הציבורי: שיח ששם במרכז את הכלכלה ואת החברה". ראו גם תקוותה של אילנה דיין שעיתונאים לא יוסיפו לקבל את "ההוויה הקפיטליסטית החזירית, הברוטלית" כמובנת מאליה.

[27]  להרחבה בנושא זה ראו את הפרק של עפרוני במסמך זה.

[28] לדו"חות הוועדה ראו כאן.

[29]  הראיונות נעשים כחלק מפרויקט מחקר משותף לד"ר אורן מאיירס ולכותב פרק זה. הפרויקט ממומן ממענק מחקר משותף מטעם הקרן הלאומית למדע.

[30]  על מעמד העיתונאי ראו גם את מאמרו של דרור במסמך זה; על היעדר מערכות לטיפוח הון אנושי בארגונים עיתונאיים ראו גם מאמרו של לנדאו במסמך זה.

[31] M. Foucault, The Birth of Biopolitics: Lectures at the College de France (trans. by G. Burchell), Basingstoke: Palgrave Macmillan, 2008 (2004)

[32] D. Hesmondhalgh and S. Baker, “‘A Very Complicated Version of Freedom’: Conditions and Experiences of Creative Labour in Three Cultural Industries,” Poetics 38 (1) (2009): 4-20

[33] E. Mitchelstein and P. J.  Boczkowski, “Between Tradition and Change: A Review of Recent Research on Online News Production,” Journalism 10 (5) (2009): 562-586

[34] R. Sperlich, The Mixed Blessing of Autonomy in Digital Cultural Production: A Study on Filmmaking, Press Photography and Architecture in Austria, European Journal of Communication 26 (2) (2011): 133-146

[35] את עניין זה המחיש יפה שחר אילן, עיתונאי לשעבר בעיתון הארץ. בפוסט שפרסם לאחר פיטוריו מהעיתון כתב ש"התחושה שלי בשנים האחרונות הייתה שהחיים בתקשורת הכתובה הם על זמן שאול, והגיע הזמן ללכת הלאה. זה לא בגלל שאני חושב שהתקשורת הכתובה הולכת להיעלם. יכול להיות שהיא תשרוד. זה בגלל שהיא כל הזמן מקצצת תקנים ומשכורות. הנכונות של העיתונים לשלם משכורות שמאפשרות לפרנס משפחה, הולכת ופוחתת" (ש' אילן, 26.4.2009).

[36] www.npr.org/blogs/money/; as an illustrative example see this explanation of the sub-prime crisis: www.youtube.com/watch?v=r3SB9CArkPo

[37] http://marginalrevolution.com

[38] http://blogs.reuters.com/felix-salmon/

[39]  A. Goodman and D. Moynihan, “Occupy the Media: Journalism for (and by) the 99 Percent,” in:
J. Byrne (ed.), The Occupy Handbook, New York: Little, Brown, and Company, 2012, pp. 256-264

[40] www.nytimes.com/interactive/blogs/directory.html; see Business and Finance section

[41] www.guardian.co.uk/commentisfree/joris-luyendijk-banking-blog