"תקשורת בעידן הטייקונים", משמאל: מודי בר-און, שוקי טאוסיג, אילנה דיין, מרב מיכאלי, גיא רולניק (צילום: דפנה טלמון)
"אנחנו מדברים על שליטת הטייקונים בעיתונות, ובדרך כלל אנשים חושבים על הטייקונים שמחזיקים ישירות בעיתונים, והאמת היא שהסיטואציה יותר מורכבת והרבה יותר משמעותית", אמר גיא רולניק, סגן מו"ל "הארץ" והעורך הראשי של "דה-מרקר", ברב-שיח שנערך ביום שישי תחת הכותרת "תקשורת בעידן הטייקונים".
"ההשפעה האדירה של קומץ השחקנים", הסביר רולניק, "קיימת גם בלי לקנות עיתון. הם לא צריכים לקנות עיתון בשביל להחזיק אותו. יש כמה שחקנים בשוק, שלפני שהם קנו עיתונים וערוצי תקשורת היתה להם אולי השפעה יותר גדולה. ההפך, אני חושב שעכשיו מי שמחזיק עיתון יותר קל לראות ולהבין באיזה מועדון הוא חבר ואיזה מנופים יש לו. אבל עד שהוא קנה עיתון, יכול להיות שהיתה לו השפעה יותר גדולה על כל העיתונים. מדובר במועדון מאוד קטן שמחזיק חלק אדיר מהמשק, ולכן כל עיתונאי בכיר וכל שחקן בשוק העיתונים יודע בדיוק מהו המועדון ויודע מאוד-מאוד להיזהר מהשחקנים האלה".
הדיון על התקשורת והטייקונים נערך כחלק מ"הקונגרס החברתי הראשון", שהתקיים במכללה האקדמית תל-אביב-יפו. בדיון, שהנחה מודי בר-און, השתתפו גם העיתונאים חיים יבין, אילנה דיין, מרב מיכאלי ושוקי טאוסיג.
"העולם סביב המו"לים השתנה דרמטית בשבע השנים האחרונות", הוסיף רולניק בהמשך דבריו. "פעם המו"לים היו צריכים להתעסק עם הרבה מאוד אינטרסים, היו מאות אינטרסים, עשרות אינטרסים, מה שקרה בשנים האחרונות לא קשור בכלל לעיתונות, העיתונות היא רק מניפסטציה של זה. מה שקרה הוא שהתחילה להיות קבוצה מאוד קטנה של שחקנים שיש להם טריליון שקל מהנכסים הפיננסיים של הציבור, ובשלב מסוים הם גם התחילו להיות יחידה אחת, כי אחד מממן את השני. [...] ברגע שהם קשורים אחד לשני הם עובדים ביחד, ואז נוצר לך אקו-סיסטם חדש סביב העיתונות. זה כבר לא שלמו"ל היה איזה חבר. אתה עומד מול קבוצה קטנה, שמתלכדת. זה לא סיפור של עיתונות, ההתנהגות של העיתונות היא תוצאה".
עוד ציין רולניק כי טייקון מוגדר, בין היתר, כמי ש"חי מרגולציה". "את הרגולטורים מנהלים פוליטיקאים", הדגיש רולניק. "אתה רואה כתבה בעד שר או פוליטיקאי, או נגד, ואין לך מושג למה זה באמת קשור. אנחנו יכולים לפתוח בבוקר עיתונים, לקרוא סיפורים שכאילו אין להם קשר לזירה הכלכלית, שוחטים איזה פוליטיקאי או מרימים איזה פוליטיקאי, ואנחנו לא יודעים שבשבוע הבא מתכנסת איזו ועדת שרים לענייני הפרטה, ריכוזיות, תחרותיות, תקשורת, מכרזים, וזה כל הסיפור, הוועדה הזו, וכל השאר זה מסך עשן".
בדבריו התייחס רולניק גם להתנצלות שנאלצה חברת החדשות של ערוץ 10 לשדר בעקבות הכתבה על שלדון אדלסון. "כל מי שמצוי ושרוי בדברים האלה יודע שזה פשוט אירוע שיצא החוצה, מכל מיני סיבות, אבל דברים כאלה קורים כל הזמן, בנושאים הרבה יותר משמעותיים", אמר.
"זה קורה בעיקר, באופן מוזר או לא מוזר, בעיתונות הכתובה", טענה בהמשך לדבריו אילנה דיין. "מה שקרה בערוץ 10 זה עווית, זה פתולוגיה, אני יודעת להגיד לכם מהצלקות שאני נושאת על גופי, שגם עווית כזאת אני חוויתי פעם אחת [הכוונה לדחיית שידור כתבה על חברת ישראייר], אבל זו לא הרוטינה בתקשורת המסחרית. זו כן הרוטינה, זו כן שגרת יומם, של העיתונאים בעיתונות הכתובה, בחלקים ממנה, כמובן לא בעיתון שגיא עובד בו", הוסיפה דיין.
דיין העלתה בפני הקהל את השאלה כיצד ניתן להשתמש ב"עווית" שאירעה ב"חדשות 10" ובמחאה החברתית שפרצה בקיץ האחרון. "אני חושבת שמה שקרה בקיץ הזה בשדרות רוטשילד בעצם היה מופע של אי-קבלה של המובן מאליו", השיבה. "אני חושבת שהדור שלי, בני ה-40 פלוס, אנחנו קיבלנו כמובן מאליו והסכמנו כגזירת גורל עם ההוויה הקפיטליסטית החזירית, הברוטלית, עם אובדן הסולידריות החברתית, עם יוקר המחיה. קיבלנו את זה כמובן מאליו. ופתאום באו כמה חברה ואמרו, 'רגע, זה לא מובן מאליו'.
"ואני טוענת שאפשר למנף את זה גם למה שקורה בתוך חדרי החדשות, גם למה שקורה בתוך מערכות העיתונים, גם למשכתב הצעיר שעובר על ידו העורך, אולי העורך הראשי, אולי עורך הלילה, אולי המו"ל, אולי עוזר המו"ל, אולי המזכירה שלו, והוא מבין פתאום שאת הכותרת שהוא רצה לנסח בצורה החדשותית הברורה, כדאי שינסח אחרת, כדאי שינסח על יד, כדאי שיחשוב על זה עוד פעם. והוא מקבל את זה כמובן מאליו. הוא מקבל את זה כי פעם-פעמיים כבר הבין את רוח המפקד. ופתאום, אולי, אחרי הקיץ הזה, אולי גם הוא, גם היא, זאת שיושבת לידו בדסק, יבינו את מה שהבינו החבר'ה שהתיישבו ברוטשילד, שלא חייבים לקחת את זה כמובן מאליו".
"לא כולם מקבלים את זה כמובן מאליו", ציינה מנגד מרב מיכאלי, "אבל השאלה היא מה אני יכולה לעשות נגד זה. התחקירן או המשכתב או המשכתבת, בוודאי ברשות השידור ופי כמה וכמה בתקשורת המסחרית, כולם פרילנסרים במידה זו או אחרת. הרוב המכריע משתכרות גם ככה שכר זעום. הרוב המכריע מוחלפות ומוחלפים לעתים קרובות".
"למה אנחנו בתחושת מצוקה כל-כך גדולה?", שאלה דיין בהמשך הדיון, והשיבה כי חלק מההסבר הוא "אובדן הבושה". לדבריה, "ככל שתקשורת מסחרית היא דבר ראוי ואפשרי, וככל שנחוצים הכספים הגדולים, ככל שבמובן הזה הטייקונים או אילי ההון הם הכרח בל יגונה או כן יגונה, ככל שזה נכון, אנחנו חייבים לעמוד מנגד ולהגיד להם, 'כשאתם מחזיקים את הביזנס הזה שקוראים לו טלוויזיה ועיתון, אתם לא מוכרים חומוס ופלאפל, לא פיצה ולא דטרגנטים. זה ביזנס אחר, שבו היכולת למקסם רווחים חייבת להיות מוגבלת'".
דיין הציעה שתי דרכי פעולה. ראשית, התאגדות של עיתונאים. שנית, לנסות לפתוח בדיאלוג עם בעלי ההון והמנהלים שתחתיהם. היא הביאה כדוגמה את הדיאלוג שמתקיים דרך קבע בינה ובין אבי ניר בנוגע לכתבות שישודרו ב"עובדה".
"האמונה שלי לגבי המקצוע שלנו", הוסיפה דיין, "היא שהוא חייב שהמשמעות שלו תהיה אותו דבר גם כשהוא בבעלות ההון וגם כשהוא בבעלות השלטון. הוא חייב לייצר רעיונות ועובדות ופרובוקציות וביקורת והתרסה באותה מידה אם הוא נתון בידיו של בעל ההון או אם הוא נתון בידיו של השלטון. ההכרה של האיש שמחזיק במניות של כלי התקשורת שאני עובדת בו חייבת להיות שהוא מחזיק בידיו משאב ציבורי, זה לא משנה אם צריך לקנות את התדר, אם זה תחת רגולציה זו או אחרת. מבחינה רעיונית, השיח הציבורי הוא המשאב הציבורי, וזה מה שכרגע לא לגמרי ברור לאנשים שמחזיקים בזה. אבל אני חושבת שאפשר לפתח איתם דיאלוג, ושאנחנו בינינו לבין עצמנו נלכד את החבורה ונפתח סולידריות ונגיד, 'אנחנו כאן'".
"אני לא כל-כך פסימי", אמר חיים יבין, "ואני עוקב אחרי הסצינה התקשורתית במדינת ישראל הרבה שנים. המצב לא כל-כך נורא, כולל שלדון וכולל התקרית שהיתה מסביב לסיפור של אילנה וכולל עשרות שנים של מאבק על חופש הביטוי ברשות השידור. אם מישהו חושב שכל העם שקם באוהלים ובשדרות, תופעה מרנינה ומרגשת, אם מישהו חושב שהוא המציא את הגלגל, הוא טועה, כי כבר היו דברים מעולם". יבין הזכיר כיצד ברשות השידור, עוד כשהיתה מחלקה במשרד ראש הממשלה, "לחמנו בשיניים ובציפורניים כדי לקיים את חופש הביטוי, והצלחנו".
יבין טען כי אין פתרון טוב יותר מתקשורת הנשענת על בעלי הון. "המדיום הטלוויזיוני וגם העיתונות זה מדיום טייקוני", אמר. "בלי הרבה כסף אי-אפשר לעשות טלוויזיה. מאין ניקח את הכסף? חווינו את זה בערוץ הראשון, ניקח את האגרה, נקים מנגנון ענק של כל החברה, כל האוהלים יהיו במועצת הערוץ הראשון. זה לא עובד, זה הביא אותנו אל עברי פי פחת, והתוצאה בסופו של גלגול היתה התקשורת המסחרית. אין מנוס מזה. זה הרע במיעוטו".
"דיברתם כאן על השפיצים, על התחקירים שיש שלושה בשנה, בוא נדבר על מה שיש מסביב", אמר שוקי טאוסיג, עורך אתר זה. "'ישבתי עם אבי ניר'... מה יש 99% מהזמן בטלוויזיה של אבי ניר? ברוב העיתונים? ברוב כלי התקשורת? חרא, זבל. והבידור הזה, הטמטום הזה שהולך ומטמטם אותנו, הוא בגללכם", אמר כשהוא מצביע על הקהל, "משדרים את זה כי צופים בזה.
"הטמטמת של ברוני התקשורת, אילי ההון, זה לא היה קורה בלי שיתוף פעולה של הקהל, וזה, אם כבר, זה הדבר שהמחאה החברתית יכולה לעשות. לא לשנות את התקשורת, לא להקים עוד איזה אתר קיקיוני שאף אחד לא ייכנס אליו, אלא לשנות את קהל הצרכנים. ללמוד להגיד לא. תגידו לא. לא צריך להעמיד בכיכר העיר את העיתונאים, צריך להעמיד בכיכר העיר אותנו, את האנשים שקוראים את העיתונים, שרואים את הטלוויזיה, ולהגיד לעצמנו לשנות את ההרגלים, לדרוש יותר. ברגע שנדרוש יותר מעצמנו, התקשורת תוכל לדרוש יותר מעצמה, כי יהיה לה למי למכור את זה".