מנחם תלמי נמנה עם זן מיוחד של אנשי תקשורת: סופר-עיתונאי, ואולי נכון יותר לכתוב ולומר: עיתונאי-סופר, שכן רבים מספריו נכתבו בעקבות כתבותיו ומאמריו בעיתונות, לצד ספרים שנכתבו מלכתחילה ככאלה.
תלמי נולד ב-1926 ברמת-גן, שהיתה אז יישוב חקלאי קטן. הוא עבר לתל-אביב ולמד בבית-החינוך לילדי עובדים. כשהיה בן 11 נפטרה אמו, והוא עבר ללמוד בבית-הספר החקלאי בן-שמן. אחד המורים הזכורים לו ביותר מבן-שמן הוא יזהר סמילנסקי (לימים הסופר ס' יזהר), דמות נערצת על הילדים, שהוליך אותם בשבילי הארץ והיה מפקדם הראשון בהגנה, כשהיו בני 14.
עם סיום הלימודים בבן-שמן הצטרף תלמי להכשרת פלמ"ח בקיבוץ מזרע והשתתף בפעולות שונות נגד הבריטים. לאחר כשנתיים הגיע לתל-אביב. נסיונו הבטחוני הביאו לחי"ש (חיל השדה של ההגנה) בעיר הגדולה. לאחר הורדת מעפילים שבה לקח חלק, העלה את חוויותיו על הכתב וב-1947 שלח סיפור ל"מבפנים", רבעון הקיבוץ-המאוחד. זה היה פרסומו הראשון.
עם פרוץ מלחמת העצמאות נמנה עם ראשוני חטיבת גבעתי, השתתף בקרבות באזור תל-אביב והדרום ולאחר כמה שבועות נשלח עם חבריו לירושלים כ"תגבורת לשבועיים-שלושה", שהתארכו לחצי שנה. תלמי נטל חלק בקרבות רבים בירושלים ובדרך אליה.
היו אלה קרבות קשים ומרובי אבידות. לאחר שנים, ברשימה בשם "תחושות שער הגיא", כתב: "שלום, שער הגיא. זה אני, מנחם תלמי מ-1948. זה אני מהמשוריין השלישי. היום על צדו, בין עצי האורן, גרוטאה דהויה [...] משוריין מספר שלוש זה אתה, לפני שמוקש רב עצמה העיף אותך מהכביש לתעלה ויצאת מכלל שימוש [...] שער הגיא הפסטורלי, לוהט ומתפוצץ [...] מזה עשרות שנים, בנוסעי לירושלים, בכניסה לשער הגיא, יורדת על ראשי עננה של זיכרון וכאב".
(צילום: מאוסף משפחת תלמי)
בחודשי המלחמה הראשונים החל לכתוב ולפרסם סיפורים ורשימות בעיתונים, בעיקר ב"דבר", "על המשמר" ו"במחנה". סייע לו בכך אביו, העיתונאי, הסופר והמשורר אפרים תלמי, שפתח בפניו את הדלתות במערכות העיתונים. רוב רשימותיו וסיפוריו הראשונים עסקו בהווי המחתרת ובקרבות מלחמת העצמאות.
"קבלת הפנים שלה זכיתי היתה כמו לילד פלא", אומר היום מנחם תלמי במבוכת-מה, מרום 86 שנותיו. עורכי עיתונים ושבועונים פנו אליו וביקשו שישלח להם את יצירותיו. אברהם שלונסקי הגדול זימן אותו לשיחת היכרות. דומה היה שהשיא הושג בגליונות יום שישי של העיתונים "דבר" ו"על המשמר" מה-5 במרץ 1948: בכל אחד מהם הופיע סיפור קרבי ארוך שלו. ב"דבר" התפרסם הסיפור "המוכתר שלנו", על הלחימה בירושלים, וב"על המשמר" (במוסף הספרותי "עתים") הסיפור "ארבעה כתלים", על הווי אסירי המחתרות בבית-כלא מנדטורי.
באותה עת נחשב תלמי לאחד הסופרים הצעירים שנמנו עם מה שכונה לאחר מכן "דור תש"ח". הוא הוסיף את חתימתו לעצומה של הסופרים-הלוחמים שקראה תיגר על עצומה אחרת, שפירסמו הסופרים המבוגרים יותר, למען שלום-בית בין המחתרות. הצעירים שללו עמדה זאת וקבעו כי הארגונים הפורשים (אצ"ל ולח"י) הם "נגע פנימי המאיים עלינו מבית", וכי עם הקמתו הקרובה של צבא ההגנה – עליהם להתחסל. בין החותמים על הכרוז היו חיים גורי, יגאל מוסינזון, חיים פיינר (חפר), נתן שחם, נתן קליין (יונתן), וכאמור – מנחם תלמי.
בתקופת המלחמה ומיד לאחריה השתתף בקביעות בקובצי סיפורים כגון "העמדה הקדמית" (בעריכת אביו, אפרים תלמי) ו"קשת סופרים", ילקוט לדברי ספרות של סופרים-חיילים (בעריכת משה שמיר).
עם הסרת המצור מירושלים ירד תלמי לשפלה, קיבל דרגת קצונה והשתלב במערכת שבועון צה"ל, "במחנה". בעיתון זה הוא היה כתב צבאי והצטרף אל הכוחות הלוחמים בחלקה השני של מלחמת העצמאות, ולעתים אף הקדים אותם. כך קרה לו, לסופר נתן שחם שהצטרף אליו ולצלם בוריס כרמי, שבמסגרת מבצע "חירם" לשחרור הגליל באוקטובר 1948, הגיעו לכפר יארון והופתעו לקבל את כניעת הכפר מכומר מרוני ומלווהו הפלאח. רק לאחר כחצי שעה הגיע החלוץ של היחידה הצבאית שעליה הוטל להשתלט על הכפר. במסגרת תפקידו ב"במחנה" נשלח גם למחנות המעפילים בקפריסין, כדי לתאר את ההווי שם ערב עליית אחרוני המעפילים הכלואים לארץ.
לאחר סיום שירותו ב"במחנה" כתב ב"דבר" וב"דבר השבוע" והחל לפרסם, בקצב גובר והולך, ספרים על המלחמה שהיתה, על בטחון ישראל, לקסיקונים ומדריכים, מהם שכתב בעצמו ומהם שכתב וערך יחד עם אביו. הוא אף היה סופר פורה לנוער וספריו, ביניהם "יחי האומץ", "הבחורים לא הכזיבו" ו"הכנופייה של חיימו", זכו לתפוצה גדולה. רוב ספריו לנוער פורסמו תחילה בהמשכים בשבועון "דבר לילדים" וזיכו אותו בפופולריות רבה בקרב הדור הצעיר.
ב-1956 הוא הוזמן להצטרף למערכת "מעריב". ד"ר עזריאל קרליבך, מייסד העיתון ועורכו הראשון, זימן אותו לשיחה, ובסיומה אמר לו: "אתה יכול להתחיל לעבוד כבר מחר".
תלמי היה אחד העיתונאים המרכזיים ב"מעריב" במשך כ-35 שנה. הוא נודע בכתבותיו שתיארו מקומות בארץ, אנשים ואירועים מסעירים לפני קום המדינה ולאחר מכן. על מאמריו וכתבותיו חתם בשמות שונים, ביניהם שמו המלא, מ' סייר ומ' אחי-דורון. "כתב משוטט", נהגו לכנותו, והוא לא הסתיר את אהבתו לסייר ברחבי הארץ ולכתוב על נופים ואנשים.
לא תמיד כתב על אנשים ואירועים ב"זרם המרכזי" של חיי המדינה. הוא הרבה לתאר את "ישראל השנייה", ויחס מיוחד היה לו לעיר יפו, שנודעה בהווי שלה, בניחוחותיה המיוחדים, אך גם כעולמם של פושעים גדולים וקטנים. כתבותיו הצבעוניות על יפו, שעם השנים זכו לכינוי "תמונות יפואיות", היו מותג ממש – הן של תלמי והן של עיתונו, "מעריב". כינוסן בספרים (לא פחות משישה) והפיכתן לסדרת טלוויזיה בשלהי המאה הקודמת האדירו עוד יותר את שמו וקישרוהו קשר בל יינתק ליפו.
מנחם תלמי ביפו, העיר האהובה עליו (צילום: מאוסף משפחת תלמי)
שותפים נאמנים לו היו הציירים שאיירו את יצירותיו. ביניהם היו זאב (יעקב פרקש), שמואל כץ ויוסי שטרן. האיורים הופיעו הן בעיתונים והן לאחר מכן, בספרים.
בשל כתיבתו המיוחדת, על התפר שבין ספרות לעיתונות, והתייחסותו לאנשים בשולי החברה ובעולם הפשע, הוא כונה לא אחת "דיימון ראניון הישראלי", על שמו של הסופר האמריקאי הנודע, שסיפוריו על אנשי השוליים בניו-יורק, בתרגומו המצוין של אליעזר כרמי, היו מקובלים מאוד בישראל של שנות ה-40 וה-50.
אפיק עיתונאי נוסף נפתח לתלמי בלי משים. באחד הימים הוא התבקש לסעוד במסעדה ולכתוב את התרשמותו הקולינרית ב"מעריב". כך בא לעולם המדור "לאכול בחוץ", בחתימה שתחילה היתה חידה: מאו"ל. רק לאחר זמן התבררו ראשי התיבות: מנחם אוהב לאכול...
במשך שנים היה תלמי מבקר המסעדות הפופולרי ביותר בישראל. ברשימותיו השבועיות הוא סקר מסעדות בכל רחבי הארץ, לרבות נידחות ביותר, בשפה צבעונית ולאו דווקא תוך התעמקות בסודות הבישול. כשתקפו אותו על שאינו "מבקר מסעדות מקצועי", נהג להשיב: "אני לא מבקר מסעדות, אלא סוקר מסעדות". בראיון איתו הסביר: "אני לא מבין באוכל ולא היו לי יומרות להיכנס לענייני האוכל. לא תיארתי את טיב הבשר, אם הוא מעושן מספיק, מופשר או טרי, כי אני לא טבח או שף".
דוגמה לכתיבתו הקולינרית אפשר למצוא בפתיח לרשימה בשם "אצל חנה המבשלת", שפורסמה ב"מעריב" ב-8 במאי 1980. בתחילת הרשימה סיפר תלמי כי התכוון להגיע למסעדה במזרח ירושלים, אך בעת שעבר ברחוב יפו בעיר, "העניין התברר כאבוד. בכל פעם שאנו עוברים ליד מסעדה בשם 'חן', נופלת עלינו עייפות נוראה, הרעב קודח בבטננו, ואנו מוותרים על כל התוכניות ונכנסים למסעדה זו [...] [לגבי האוכל] הכי טוב להתייעץ עם גברת חנה זבולוני, שהיא אשפית המטבח [...]".
במהלך שנותיו הארוכות ב"מעריב" היה תלמי חבר ההנהלה המצומצמת של העיתון ונמנה עם הצוות שבחר את העורך הראשי. הוא אף יסד כמה מהמגזינים של "מעריב", הממשיכים להופיע עד ימינו. בתחילת שנות ה-90 הגיע למסקנה שמיצה את עצמו ב"מעריב". הוכחה לפעילותו המאומצת בעיתון היא העובדה שלקראת סיום עבודתו קיבל חופשה של 14 חודשים, שכן מאז 1956 כמעט שלא יצא לחופשה.
(צילום: מאוסף משפחת תלמי)
על שמו של תלמי רשומים אלפי כתבות, רשימות ומאמרים, רובם ב"מעריב". ברשומות הספרייה הלאומית מופיעים 79 כותרים מפרי עטו או עריכתו, מקצתם יחד עם אביו.
זה כ-20 שנה שמנחם תלמי אינו כותב בעיתונים, אלא רק קורא אותם. העיתונות של היום אינה מוצאת חן בעיניו, ואשר למסעדות, הוא נהנה לסעוד בהן גם כיום, באומרו שחל שינוי מאז ימי מאו"ל: "כיום אנחנו הולכים לאכול עם הנכדים. הם מחליטים באיזו מסעדה נאכל, ואנחנו [הוא ורעייתו דליה] – משלמים".