בית-המשפט המחוזי בתל-אביב דן לאחרונה בשאלה, אם עיתון יכול להמשיך ולהעביר ביקורת על פסק-דין שניתן במשפט לשון הרע, כאשר בביקורת זו הוא שב ומשמיע לשון הרע על התובע במשפט. זה היה הפרק האחרון (בינתיים) בפרשה היסטורית ארוכה וסתומה.
התובע, משה סבוראי, חבר לח"י לשעבר, החביא את מנהיג לח"י, יאיר, בדירתו בתל-אביב בראשית 1942. זמן קצר לפני לכידתו של יאיר וחיסולו בידי הבריטים נתפס סבוראי עצמו, וסירב לגלות להם את כתובתו. עם זאת, ביום שבו נצוד יאיר בדירת סבוראי שכב בעל הדירה פצוע בבית-החולים וביקש ממכרה לסור אל אשתו, תוך שהוא מוסר לה בעברית את כתובתו. מכאן דלפה שמועה שבסמוך עמד שוטר אנגלי דובר עברית שהעביר לבריטים את מקום מחבואו של יאיר, ולפיכך אחראי סבוראי, בעקיפין, למותו. התובע הכחיש מכל וכל את ההאשמה על רשלנותו והוכיח, לטענתו, כי "פליטת הפה" שלו היתה שעתיים לאחר הירצחו של יאיר.
והנה בשנת 1989 פירסם חבר לח"י אחר, אנשל שפילמן ז"ל, את זיכרונותיו ובהם טען בריש גלי כי סבוראי הוא האחראי למות יאיר. סבוראי הגיש, כאמור, תביעת דיבה ובשנת 1993 קבע בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בפסק-דינו של הנשיא אליהו וינוגרד, כי אין אמת בטענת שפילמן. הנתבע חויב לפצות את סבוראי.
לא חלפו חמש שנים, וסבוראי מצא עצמו מוכפש שוב, הפעם על-ידי "מעריב", באחריות ברשלנות למותו של המנהיג שהסתיר בדירתו. בכתבה במוסף "סופשבוע" ביולי 1998, שכותרתה "הפללתו הסופית של החשוד העיקרי", לא התעלם הכתב, משה זונדר, מפסק-הדין של השופט וינוגרד, אך מתח עליו ביקורת חריפה, תוך טענה שהשופט לא היה הוגן והחליט מראש על התוצאה הסופית, העדים לא זכרו דבר, ולפיכך לא היה למשפט "סבוראי נגד שפילמן" כל ערך.
אמנם הופיעו בכתבה גם התבטאויות אחרות, כגון של חוקר שחלק על הקביעה שסבוראי אשם במותו של יאיר, ושל ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, שטען שאין לדעת מה קרה ואין להפליל איש, אך למעשה חזרה הכתבה וטענה כי לא ניתן לשלול אפשרות שפליטת הפה של סבוראי גמרה למותו של יאיר. השופט, ד"ר עדי אזר, פסק כי בעצם הקביעה הזו יש לשון הרע, שכן אפשרות זו מעוררת בוז ורגש שלילי מצד הקורא כלפי סבוראי.
"מעריב" טען כי היה זכאי למתוח ביקורת על פסק-הדין, וכי אם יש ביקורת על השופט ו/או העדים במשפט הראשון, הרי היחידים הזכאים לתבוע אותו הם השופט והעדים עצמם.
השופט אזר לא קיבל את הטענה. קביעות חריפות אלה גוררות בעקבותיהן מסקנה ברורה אצל קורא הכתבה, כאילו סבוראי, למרות נצחונו המשפטי בתיק הקודם, הוא האחראי לתפיסת יאיר, ולכן הביקורת על השופט ועל פסק-הדין במקרה זה, היא גם ביקורת על התובע עצמו. השופט אזר מצא גם כי העיתון אף לא הוכיח את ביקורתו הקשה על פסק-הדין הראשון.
העיתון טען כי הוא מתבסס על מסמך בריטי חדש, שהשופט וינוגרד לא התיר את הגשתו במשפט הקודם, אך השופט אזר קבע כי אין די בכך ואף אין די בטענה שבית-המשפט טעה בפרט זה או אחר, שכן אם העיתון אינו יכול להוכיח כי האמור בכתבה הוא אמת, הרי מדובר עדיין בלשון הרע.
בית-המשפט דחה את הטענה שיש לעיתון הגנה של הבעת דעה בתום לב, משום שלא ראה תום לב באופן הטיפול של "מעריב" בחומר ההיסטורי שהיה, לדעתו, מהיר, שטחי וסנסציוני.
למעשה, חוק איסור לשון הרע אינו כולל במפורש הגנה מביקורת על פסק-דין. לפיכך, ביקורת זו מותרת כל עוד לא משתמעת ממנה לשון הרע, או שיש ללשון הרע הגנה שבחוק. השופט אזר ציין כי הוא סבור שיש לצמצם במיוחד את האפשרות לבקר פסק-דין שניתן במשפט לשון הרע ואת ההגנות על פרסום מחודש של לשון הרע, דווקא משום שהפגיעה בתובע היא לאחר שהוא עבר כבר מסע מפרך בין כותלי בית-המשפט להוכחת שמו הטוב.
"ידיעות אחרונות" פטור מקנס
בחודש ינואר השנה דן שופט בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, נסים ישעיה, בבקשת המדינה, באמצעות פרקליטות מחוז תל-אביב, לנקוט הליכי בזיון בית-משפט על-ידי "ידיעות אחרונות".
העיתון עמד לפרסם בספטמבר שעבר כתבה על פרשת מנבר ובה פרטים חסויים, שפרסומם נאסר בצו נפרד. המדינה פנתה והשיגה צו למניעת הפרסום, אלא שהצו ניתן ביום חמישי בשבוע, כאשר המוסף "7 ימים" כבר הודפס. לפיכך פנתה המדינה בו ביום בבקשה לנקיטת הליכי בזיון בית-משפט נגד העיתון. באולם בית-המשפט הגיעו הצדדים להסכם שהעיתון ידפיס מהדורה חדשה, ללא הכתבה, או שיתלוש מהמהדורה המודפסת את הדפים האסורים, והדין במתן צו בזיון בית-המשפט יידחה למועד אחר.
בסופו של דבר התברר כי בחלק מגיליונות "ידיעות אחרונות" נמצאה הכתבה האסורה, פרי עטו של הכתב רונן ברגמן. עם חידוש הדיון טענה המדינה כי הפצת הכתבה בניגוד לצווי בית-המשפט מביאה לנזק כבד לבטחון המדינה, ואף לשלטון החוק, ולפיכך יש להטיל קנס על העיתון, כמתחייב מכוח פקודת בזיון בית-המשפט.
השופט ישעיה לא קבע אם העיתון הפר את הצו או לא, אלא ניתח את משמעותו צו הניתן לפי פקודת בזיון בית-המשפט. הצו אינו בא להעניש אדם שהפר צווים שיפוטיים, אלא למנוע את המשך ההפרה או להבטיח את קיומו של הצו. לפיכך, הטלת סנקציה (בצורת מאסר או קנס) מתאימה לצווים אשר אכיפתם, באמצעות פקודת בזיון בית-המשפט, תבטיח את קיומם מכאן ולהבא. לעומת זאת, הטלת קנס על "ידיעות אחרונות", שבועות או חודשים לאחר שהכתבה כבר פורסמה, כלל איננה יעילה ואין בה כל מענה להפרת צווי בית-המשפט, שכן הכתבה כבר פורסמה.
לפיכך, אם תבקש המדינה להעניש את העיתון על הפרסום האסור, קבע השופט, עליה להגיש כתב-אישום על הפרת הוראות בית-המשפט, לפי חוק העונשין, ודחה את הבקשה להטיל קנס מכוח פקודת בזיון בית-המשפט.
תודה לעו"ד צבי בר-נתן ולעו"ד מיבי מוזר
איתן להמן הוא עורך-דין
גיליון 31, מרץ 2001