עותק מהצדק שלנו
"71% מהישראלים לא מכירים את המשמעות של כ"ט בנובמבר", נכתב מעל ידיעה מאת עמרי מניב בתחתית עמ' 4 של "מעריב". מניב מדווח כי סקר חדש שבוצע מטעם המועצה הציונית בישראל מצא כי רוב גדול בקרב המשיבים אינו יודע מה התרחש אתמול לפני 65 שנה. או כפי שמניב מנסח זאת: "בזמן שהישראלים זועמים על החלטת הפלסטינים לגשת לאו"ם ביום ההיסטורי הזה, 71% מהם לא יודעים מה משמעות התאריך כ"ט בנובמבר". אם 70% מהישראלים לא יודעים מה התרחש ב-29 בנובמבר, מדוע הם זועמים על החלטת הפלסטינים לגשת לאו"ם דווקא ביום ההיסטורי הזה? טיבו של עולם. קודם כל רגשות זעם ועלבון, אחר-כך תור המידע, או במקרה הזה – הבורות. דימוי נאה לשירות שמספקת התקשורת הישראלית.
העצרת הכללית של האומות-המאוחדות אישרה אתמול ברוב של 138 לעומת 9 הכרה במדינה פלסטינית במעמד של משקיפה. "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" מקדישים לכך את כותרתם הראשית. "ישראל היום" ו"מקור ראשון" מתמקדים בתגובתה של ממשלת ישראל.
בשער "ידיעות אחרונות" מתפרסם תצלום של אבו-מאזן לצד הכותרת "נאום השטנה". בכיתוב מוסבר כי "אבו-מאזן נטף ארס כלפי ישראל באו"ם: הוא האשים אותה בפשעי מלחמה, בטיהור אתני ובהנהגת משטר אפרטהייד". "ישראל מבצעת טיהור אתני והורגת נשים וילדים פלסטינים", מצוטט אבו-מאזן בכותרת המשנה של "מעריב". "נאום של שטנה וארס", מצוטט מיד אחר-כך ראש ממשלת ישראל. בכותרת המשנה של "הארץ" מסגור שונה לדברי אבו-מאזן (עיתון זה מתייחס אליו בשמו מחמוד עבאס): "ישראל פושעת מלחמה, אך מוכנים לחיות לצדה בשלום".
ב"ידיעות אחרונות" מדגישים את "הכישלון המדיני" – "נתניהו לא העריך את עוצמת הכעס כלפי ישראל בעולם". ב"ישראל היום" מדווחים כי "נתניהו הציע שלא להתרשם ממחיאות הכפיים בעצרת". דן מרגלית, הפרשן הבכיר, מפנה את האחריות באופן רשמי למערך הדיפלומטיה ולמשרד החוץ ובאופן מרומז גם לראש הממשלה. שמו של נתניהו אינו מוזכר בטור של מרגלית בהקשר זה.
בשערי כל העיתונים, למעט "מקור ראשון", מתפרסמים תצלומים מעצרת האו"ם (ב"ישראל היום" התצלום מהאו"ם הוא של השגריר הישראלי, לא של אבו-מאזן). בשער "מקור ראשון", שירד לדפוס לפני ההצבעה, מתפרסם תצלום שונה [אריק סולטן]. תחת הכותרת "תשובה ציונית הולמת" נראים תלמידי תיכון בנתניה ששיחזרו אתמול את ההצבעה באו"ם על הקמת מדינת ישראל.
לצד תצלום זה מתפרסם במלואו מאמר מאת חגי סגל, המאשים את הפלסטינים בניסיון "לשכפל לעצמם עותק מהצדק שלנו במאמץ לנשל אותנו מהארץ הזאת ומארצות החיים בכלל". לדבריו, "רעיון פלסטין העצמאית הוא זיוף מודרני גס של מאוויים לאומיים, חיקוי חובבני של זכות השיבה היהודית".
בכל העיתונים מדווח על החגיגות ברחובות רמאללה. "העיר רמאללה לבשה חג", נכתב מעל דיווח של אסף גבור ב"מעריב". "אלפים מילאו את כיכר ערפאת, הניפו את תמונות הראיס, וחגגו את 'היום הלאומי' בשירים וריקודים", נכתב בכותרת המשנה. כותרת הגג: "שמחת תושבי הרשות". אותו הכתב, שמדווח על אותו האירוע, מקבל ב"מקור ראשון" כותרת שונה בתכלית: "רמאללה: ההמונים נשארו בבית". לפי כותרת המשנה ב"מקור ראשון", "עצרת התמיכה במהלך הפלסטיני באו"ם לא הביאה יותר מאלף איש לכיכר המרכזית בבירת הרש"פ, ובבתי-הקפה לא נצפתה התלהבות יתרה".
ב"מעריב" מדווח גבור כי "הדרך אל הטקס המרכזי בכיכר השעון, היא כיכר ערפאת, היתה קלה מתמיד. אבל אין להסיק מכך שהנוכחות היתה דלה. נהפוך הוא, בכיכר היו אלפי פלסטינים נרגשים". ב"מקור ראשון" מדווח גבור כי "בשנה שעברה הכיכר היתה מלאה עד אפס מקום, הפעם התקבצו שם כמה מאות אנשים, אולי אלף".
בשיחה עם "העין השביעית" מסביר גבור כי את הדיווח ל"מקור ראשון" העביר בשעה חמש אחר הצהריים, בשל שעת הסגירה המוקדמת של העיתון. בשעת ערב מאוחרת, בזמן שאבו-מאזן נאם באו"ם, כבר היו בכיכר למעלה מאלף איש, קרוב לאלפיים, לפי עדויות שקיבל מעמיתיו שנותרו במקום. זה, לדבריו, הנוסח שהעביר ל"מעריב", ובכל זאת הודפס בעיתון זה כי היו שם "אלפים". בכל מקרה, מדגיש גבור, ספירת המשתתפים אינה העיקר ויש לשים לב למצב הרוח הכללי של תושבי העיר. בשני הדיווחים, ב"מקור ראשון" וב"מעריב", מביא גבור הצהרות פסימיות מפלסטינים שפגש בסיוריו בעיר.
"חוגגים, וחוששים מתגובת ישראל", מסכם "ישראל היום" את המצב ברמאללה. "בצהריים האדישות התחלפה בהתלהבות שפשטה ברחבי הגדה המערבית, ורבבות פלסטינים גדשו את מרכזי הערים והשתתפו בתהלוכות ובהפגנות תמיכה", מדווח דניאל סיריוטי. ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם דיווח מרמאללה מאת אליאור לוי, כתב אתר ynet. "זה יום היסטורי, אבל כלום לא ישתנה מחר" הוא הציטוט שנבחר לכותרת. כותרת המשנה היא "ברחובות רמאללה החוגגת", אך בגוף הטקסט מדווח לוי על "מאות הפלסטינים שהגיעו לכיכר".
"הארץ" הוא העיתון היחיד, למעט "מקור ראשון", שמבליט את מצב הרוח העגום ברמאללה. עמירה הס, הכתבת הישראלית היחידה שמתגוררת ברמאללה ומדווחת משם באופן קבוע, מספקת ידיעה קצרה שמקבלת את הכותרת "שמחה בעירבון מוגבל – רק אלפים חגגו ברמאללה". בגוף הטקסט מדווחת הס לא על אלפים, אלא על "כמה מאות חוגגים" בלבד.
"השירים הקצביים הרקידו את מקצת הנוכחים והוסיפו נופך כמעט אמיתי של שמחה [...] הנאום של עבאס לא שילהב את הקהל, ואחריו ניתן היה להרגיש שהשמחה שהציגו מאות הנוכחים בכיכר מזויפת, ושהם יודעים שעוד מצפה דרך ארוכה עד ההשתחררות מהשלטון הזר. [...] בגדה המערבית העידו אנשים על אווירה מעט מאולצת של חגיגה ושמחה, והוסיפו שכלי התקשורת הפלסטיניים הפריזו באומדני מספר המשתתפים. לעומת זאת, לדברי עיתונאי פלסטיני שנכח בעצרת בעזה, הפגנת השמחה של אלפי המשתתפים ברצועה היתה אמיתית".
עביר איוב, עיתונאית המתגוררת בעזה, כותבת ל"הארץ" על תחושותיה ביום ההיסטורי. "ביום זה של חגיגות בכל רחבי פלסטין, אני לא מסוגלת לראות אלא את החשיכה היורדת על אדמתי". איוב מבכה את הפשרנות המוגזמת של הפלסטינים, לתפיסתה, שביקשו מהאו"ם להכיר במדינה שנפרשת על שטחי הגדה המערבית ועזה בלבד ולא על כל השטח שבין הים לנהר. 22% מפלסטין ההיסטורית אבדה, מציינת איוב.
ב"ישראל היום" מפקפק דרור אידר בפשרנות הפלסטינית. "הם לעולם לא יסתפקו בחלק מארצם של היהודים וכל פשרה תשמש להם בסיס לתביעה נוספת על מה שמעולם לא היה שייך להם, אבל מוכר לחרפתנו על-ידי אומות העולם", הוא כותב.
בשער המוסף "יומן" של "מקור ראשון" מתפרסם איור המציג את אבו-מאזן כסוס טרויאני המובל אל בניין האומות-המאוחדות. לוחמי חמאס חמושים ממתינים להזדמנות לפרוץ מתוכו. "עזה תומכת במהלך באו"ם, ומאמינה שחמאס יקבל את המדינה הפלסטינית כפרי בשל", נכתב בכותרת על השער, "אבו-מאזן יביא אותה, וחמאס ישתלט עליה".
אמנון לורד מעלה במוסף זה הצעות לתגובה ישראלית למהלך הפלסטיני באו"ם: "קודם כל, הצעד המתבקש הוא לחסום את הזרמת הכספים השקולים כנגד החוב של הפלסטינים – משהו כמו 700 מיליון שקל. אולי לחסום בכלל את הזרמת כספי המסים שנגבו". רעיונות נוספים של לורד: "לחסום בשלב מסוים את דרכו של אבו-מאזן חזרה לרמאללה" ו"לשכנע את הקונגרס האמריקאי להפסיק או לקצץ בצורה משמעותית את התקציב שארצות-הברית מקצה לאו"ם".
זאב קם מדווח ב"מקור ראשון" ו"מעריב" כי גם לסופר א"ב יהושע רעיונות לטיפול בפלסטינים. לפי קם, יהושע אמר לאחרונה בראיון לעיתון האיטלקי "לה-רפובליקה" כך: "הגיע הזמן עבור ישראל להבין כי עזה היא אויב, ולפעול בהתאם: להפסיק לספק חשמל ולהפסיק להעביר אוכל". בשיחה ישירה עימו, כותב קם, הסתייג יהושע מציטוט דבריו ואמר כי ייתכן שלא הובן כהלכה – את ניתוק החשמל, המים ומעבר הסחורות היה צריך לבצע מיד לאחר נסיגת כוחות צה"ל מעזה.
יהודה יפרח מדווח בשער "מקור ראשון" על הסיבות לאי-ניתוק רצועת עזה מזרם החשמל הישראלי במהלך מבצע "עמוד ענן". לפי דיווחו, יו"ר הקואליציה זאב אלקין טען בשבוע שעבר כי היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין טירפד את היוזמה לעשות כן בטענה שמדובר בצעד "לא הומניטרי". במשרד המשפטים, לעומת זאת, טוענים כי הדרג המדיני חשש לנתק את החשמל לעזה.
"הבהרנו להם שהם יכולים לצמצם את אספקת החשמל כל עוד מוודאים שאין פגיעה הומניטרית, כלומר שלא תהיה הפסקת חשמל בבתי-חולים או במתקנים רגישים", מצוטט גורם במשרד המשפטים. "מזכיר הממשלה העלה גם רעיון של הפסקות חשמל קצובות בזמן: הוא אמר שאם ננתק את הזרם להפסקות של חצי שעה, הגנרטורים של בתי-החולים יוכלו לתת גיבוי בפרק הזמן הזה". הצעות אלה לא התקבלו, אומר הגורם המשפטי, משום שראש הממשלה ושריו חששו "שישראל תצטייר לא טוב אם ינותק החשמל".
ובינתיים, בגבולות 1948
במוסף "מרקר ויק" מתפרסמת מודעה לקראת "כנס ירושלים העשירי", שיתקיים בתחילת ינואר. באחד המושבים משתתפים ערבי, סוהיל כארם, וחמישה יהודים: הרב שמואל אליהו, ח"כ אבישי ברוורמן, ח"כ דני דנון, עו"ד בצלאל סמוטריץ' וד"ר מרדכי קידר. גם המנחה יהודי (עמית סגל). כולם יחדיו ידונו בשאלה שקיבלה את הכותרת "מקופחים או מועדפים – סוגיית ערביי ישראל".
איש באמונתו יחיה
"אני מאמין – וזהו רק עניין של אמונה – שדנקנר לא הסתבך עם החוק. אפשר שכן הסתבך עם פרשנות לחוק", כותב סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הבכיר ב"ידיעות אחרונות" ומהעיתונאים האוהדים ביותר לדנקנר בתקשורת הישראלית.
"איני מכיר את דנקנר הרבה מעבר לעבודתי העיתונאית", מעיד על עצמו פלוצקר בטורו שבמוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "אהדתי את עשייתו הפילנתרופית ואת יחסו לעובדי קבוצת אי.די.בי. הוא היה מעסיק למופת. הערכתי את גישתו הרצינית למחאה החברתית ואת נכונותו לדון עם מוביליה על מדיניות המחירים של שופרסל. מעולם לא ביקרתי בביתו ולא הייתי אורחו בחוץ-לארץ או בארץ, מלבד במשרדו ובארוחת ערב אחת משותפת במסעדה מזרח-גלילית. [...] קצת הופתעתי כשהזמין אותי לחתונת בנו. החלטתי ללכת אליה דווקא בגלל השנאה העזה כלפיו, שנשבה כבר אז כרוח רעה מכיוונים שונים". רק על עיניו היפות של דנקנר פלוצקר לא כותב.
בסופו של דבר, אחרי מחמאות, תהיות והצהרה על אמונה בדבר החוק ופרשנותו, פוסק פלוצקר: "התרומה המכרעת שהוא יכול לתרום כעת לאי.די.בי היא לכן לזוז במהירות הצדה ולפנות את מקומו בצמרת הקבוצה לאישיות בולטת מקהיליית העסקים הישראלית שתסכים לאחוז במושכות השליטה. לא לזמן מה, אלא לשנים".
במוסף "עסקים" של "מעריב" נזכר ערן בר-טל בפגישה שהיתה לו בשנת 1997 עם נוחי דנקנר. את ההתגייסות של אנשי העסקים הבכירים בישראל לעזרת דנקנר בעת הנפקת מניות אי.די.בי בתחילת השנה הוא מסביר כך: "הם עשו זאת בשביל העיניים היפות של נוחי. ויש לו עיניים יפות, חביבות וקסם אישי".
בכפולה הפותחת של "גלובס" מקדיש סגן העורך אלי ציפורי את מרבית טורו לאיתי שטורם, שותפו של דנקנר במעשה התרמית, על-פי החשד. את טורו מסיים ציפורי במסקנה דומה, אם כי לא זהה, לזו של פלוצקר: "עם כל הצער, עם כל האמפתיה, עם כל ההערכה לנחישות ולעקשנות של דנקנר לנסות להחזיר את חובותיו, עם כל הניסיון שלא לרקוד על הדם, לא להצטרף לעליהום המכוער, עם כל חזקת החפות של המעורבים בפרשה – נוחי דנקנר חייב לוותר על אי.די.בי. המירוץ להשגת נזילות כדי להציל את אי.די.בי בשילוב המירוץ להוכחת נקיון כפיו אינם בריאים. אי.די.בי צריכה להתפרק, להיפרד מצוות הניהול המנופח שלה ולהעביר את נכסיה לבעלי החוב".
"האיש שהאמין שמגיע לו הכל" היא הכותרת לכתבה על דנקנר ב"מרקר ויק". "כשאיש כמו דנקנר נופל, יש מי שחושב שהשיטה כולה מאוימת. אבל זו טעות", כותב סמי פרץ. "התנהלותה של אי.די.בי בשנים האחרונות נעדרה אלמנטים קפיטליסטיים חיוביים כמו יזמות, השקעות בבניית עסקים חדשים או פעילות של שוק חופשי אמיתי. [...] מאז ההשתלטות של דנקנר עליה, היא לא הקימה עסקים חדשים. היזמות התפוגגה ופינתה את מקומה לפעילות פיננסית נטו: השתלטויות, הנפקות, גיוסי הון, ספקולציות. שום יצירת ערך. רק השמדה שיטתית של ערך כלכלי".
בשער "מרקר ויק" אין זכר לדנקנר. מבחינת העיתון דנקנר הוא כבר במעמד של "לשעבר". "דה-מרקר" מביט קדימה אל מטרות חדשות (בשער שני אנשי עסקים אחרים – חיים סבן ואילן בן-דב). גיא רולניק בקושי מקדיש כמה שורות לדנקנר בטורו השבועי:
"ביום שבו נלקח דנקנר לחקירה ונאלץ להפקיד את דרכונו העבירה החברה-לישראל של משפחת עופר הודעה לבורסה על תוכנית חלוקת אופציות לבכירים בשווי של רבע מיליארד שקל. 250,000,000 שקל. מאיפה מגיעות ההצלחות של החברה-לישראל? כמעט כל מיזמיה התחרותיים, שדרשו יכולת ניהולית, יזמות, חזון ונחישות כדי לייצר מקומות עבודה, נכשלו (בטר-פלייס, טאואר, צים), ולכן המשכורות המטורפות ממומנות כולן מהאשלג בים המלח – משאב טבע שנרכש מהמדינה, ושמחירו נופח על-ידי קרטל עולמי שמנהלת חברת פוטאש הקנדית. מה התרומה של המנהלים הישראלים לזינוק במחירי האשלג? אפס".
בכל העיתונים מדווח על נתוני דו"ח העוני שפירסם אתמול הביטוח הלאומי. "65% מהמשפחות העניות בישראל עובדות, יותר ילדים במעגל העוני" היא הכותרת שנבחרה לידיעה מאת טלילה נשר ב"הארץ". "רבע מדינה חיה בעוני", נכתב מעל ידיעה מאת יובל גורן ב"מעריב". ב"ידיעות אחרונות" בחרו בכותרת "עובדים אבל עניים", ואילו ב"ישראל היום" הכותרת קוראת "יותר משפחות עובדות בישראל הופכות עניות". "שר הרווחה משה כחלון אמר בתגובה לממצאי הדו"ח כי יש להציב יעדים למיגור העוני: 'כשאין שיפור – זו החמרה, והגיע הזמן לעצור את זה. עוני אינו גזירת הגורל'", מדווחות יעל ברנובסקי והיאלי יעקבי בעיתון זה.
"שר הרווחה משה כחלון מאוד לא רצה להביך היום (ה') את ראש הממשלה בנימין נתניהו", כתב אתמול שי ניב ב"גלובס". "[...] אז כחלון הסתפק בכמה אמירות חשובות, אבל רגע לפני שלב השאלות במסיבת העיתונאים שהוא עצמו היה אחד משושביניה, הוא פשוט קם והלך. באופן אירוני, היתה זו התשובה הטובה ביותר לכל שאלה קשה ונוקבת שלא נשאלה בסוף. בדרכו החוצה, כששאלנו אם הדו"ח מעיד על כשלון הממשלה, הוא חייך את אותו חיוך כחלוני והלך לדרכו".
השיטה הישראלית
"כבר מתגעגעים" היא הכותרת מעל השורות החותמות את טורו של דן מרגלית ב"ישראל השבוע". "מסרון אחד לשניים", הוא כותב. "אהוד ברק ומשה כחלון – אתם עדיין שרים בממשלה ופעילים במרכז הזירה הלאומית, וכבר חסרים. מעוררים געגוע. לעזאזל, איך אתם עושים את זה?".
ב"הארץ" מספר תום שגב על הרצאה שנשא שר הביטחון ברק באוניברסיטת תל-אביב כמה ימים לפני פתיחת מבצע "עמוד ענן". "כיאה להרצאה באוניברסיטה, הוא הזכיר שני היסטוריונים, מישראל ומהרווארד, אניטה שפירא וגרהם אליסון, וציטט שני משוררים, אחד ישראלי ואחד אמריקאי: נתן אלתרמן ורוברט פרוסט", כותב שגב. "לפרוסט ייחס ברק את האמרה 'גדרות טובות עושות שכנים טובים'. זה שנים הוא נוהג לנצל את השורה הזאת כדי להצדיק את גדר ההפרדה. המדובר בפתגם מהמאה ה-17, שפרוסט השתמש בו כדי לומר את ההפך ממה שברק מייחס לו: פרוסט לא האמין בגדרות. ואז פרס ברק את חזונו הישראלי. הוא בעד חברת מופת".
ב"ידיעות אחרונות" ממשיכים לעשות כמיטב יכולתם כדי לקדם את בחירתה של ציפי לבני לכנסת. בשער העיתון מתפרסמות תוצאות סקר המעניק ללבני 9 מנדטים, כמו ללפיד. מתחת לתוצאות התוספת "לשאלה מי מתאים יותר להיות ראש ממשלה – נתניהו או יחימוביץ': 62% לנתניהו, 19% ליחימוביץ'. לעומת זאת, כשנתניהו מול לבני: 55% לנתניהו ו-30% ללבני".
קטע מאת סימה קדמון מודפס אף הוא בשער "ידיעות אחרונות" ומתייחס למסקנה העולה מתוצאות הסקר שערך העיתון. "אם האינטרס הוא להפיל את שלטון נתניהו – ולא בטוח שזה אכן כך – יש רק דרך אחת לעשות את זה ופחות משבוע להחליט על זה", היא כותבת.
ב"ישראל היום", אגב, מתפרסמות תוצאות סקר שהציג לציבור הישראלי את השאלה "מי לדעתך מתאים יותר להיות ראש הממשלה הבא של ישראל?". 32.8% מהמשתתפים השיבו נתניהו. 13.7% השיבו אולמרט. 11.8% השיבו יחימוביץ', רק 6.9% השיבו לבני. "'התנועה' לא ממריאה", מדווח מתי טוכפלד. "בין 6 ל-9 מנדטים ללבני בסקרים".
"לבני במגעים לצרף את לינדנשטראוס" היא הכותרת שמספק נחום ברנע לשער "ידיעות אחרונות". "אומרת על יחימוביץ' ולפיד בראיון ל'ידיעות אחרונות': אין להם התנאים המינימליים לראשות ממשלה'". הכותרת של הראיון עם לבני ב"מוסף השבת" של העיתון היא "קן לציפורה". הראיון אוהד. "מה המשימות הבאות?" שואל ברנע. "קביעת רשימה", משיבה לבני. "האם תספיקי להקים תשתית ארגונית?", שואל ברנע ולא מציין שאחרי הראיון עימו טסה לבני לוושינגטון כדי להשתתף באירוע של איל ההון חיים סבן. משתתפים נוספים בכנס: אהוד אולמרט, אהוד ברק, אביגדור ליברמן, יובל שטייניץ, הילרי קלינטון.
"אולי הפוליטיקאית הריקה ביותר כיום בכל הקשור לנחישות, למחויבות ולמסר שלה בעניינים כלכליים וחברתיים, והתחרות קשה", מגדיר גיא רולניק את לבני ב"מרקר ויק". "[...] היא הכריזה שהיא מקימה מפלגה חדשה דקה לפני הבחירות בלי שאיש יודע מה המצע שלה, המריאה לוושינגטון כדי להשתתף בפורום סבן – המיליארדר שעשה כאן סיבוב משוגע על בזק באמצעות דליה איציק, והשאירה את מלאכת הרכבת הרשימה לשר לשעבר, מורשע בפלילים, שבשנה שעברה ייצג טייקון שלא קיבל היתר לרכישת בנק".
"עד הרגע האחרון היא התלבטה אם להישאר בארץ ולעבוד על הרשימה שלה, או לכבד את ההתחייבות המוקדמת שלה לפורום היוקרתי", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". "לא פלא שהיא בחרה לנסוע. היא תמיד העדיפה את אבק הכוכבים הבינלאומי על ההתבוססות במי האפסיים המפלגתיים. שם היא תתחבק עם ביל והילרי קלינטון שבוודאי ירעיפו עליה מחמאה או שתיים. ותארו לעצמם שהנשיא ברק אובמה יפתיע ויגיע גם הוא לפורום (סבן תמך בו, תרם לו ופעל למענו בקרב יהדות ארצות-הברית), כדי להיפרד משרת החוץ שלו, ובאקראי, ככה שלא במתכוון, הוא ייתקל בלבני? זה לא עדיף על לבלות את הסוף-שבוע בוויכוחים עם פליטי קדימה, מי במקום השלישי ומי בחמישי, מי הבא בתור ומי בתור הבא?".
במוסף "7 ימים" מתפרסם ראיון נרחב מאת ציפי שמילוביץ עם סבן. "מפרגנים לך בארץ?", היא שואלת. "כן, למה לא? על מה יתקיפו אותי? על זה שאני תורם מיליונים לצה"ל או על זה שהקמנו שני בתי-חולים בסורוקה?".
"סבן הוא חלק מהותי מאותה חבורה חזקה שעסוקה מאוד בשימור כוחה", כותב אמיר טייג בשער "מרקר ויק". "על אף סיכון זה, ייתכן מאוד כי כניסתו של סבן לפרטנר דווקא תפעל לטובת הצרכנים".
"הצטופפות הפוליטיקאים החביבים על המיליארדר חיים סבן באירוע שנערך ביום שבו הוא סוגר את רכישת פרטנר, כדי לדבר על 'שלום', היא תמצית השיטה הישראלית", כותב רולניק באותו עיתון. "בתקופתו של חיים סבן בבזק לא היה משה כחלון, אלא דליה איציק ואריאל אטיאס – ופלאפון היתה מדפסת כסף. ובפרפרזה על הביטוי הידוע 'רצונך בשלום – התכונן למלחמה', רצונך ברגולציה ובקשרים בשלטון? התכונן לחיבורים ולדיבורים על שלום או שטחים".
ענייני תקשורת
העיר טייבה חזרה השבוע למפת מזג האוויר של "מעריב", ועימה שבה למפה גם העיר אריאל.
ב"מקור ראשון" מדווח יהודה יפרח על פסק הדין התקדימי שניתן אתמול על-ידי שופטי בית-המשפט העליון, ובו הרחבה משמעותית של החיסיון העיתונאי. בלב המחלוקת עמדו תצלומיה של צלמת העיתון מרים צחי.
ב"גלובס" תיאר אתמול לי-אור אברבך את יחסם של כמה מחברי-הכנסת הבולטים בליכוד כלפי התקשורת הישראלית.
במוסף "G" של "גלובס" ריאיינה חן שליטא את אבי בניהו. דובר צה"ל לשעבר התייחס בין היתר לתביעת הדיבה שהגיש בגין מודעת "הפוטש בקריה", שפורסמה בעיתונים "ידיעות אחרונות" ו"הארץ". "אם אסכים למודעת התנצלות ולמיליון שקל פיצויים, מה תגידי עלי? כסף לא קונה הכל. אני נלחם כדי שלא יהיו יותר מודעות כאלה", אמר.
קלמן ליבסקינד כותב ב"מעריב" וב"מקור ראשון" על אירוע שלא דווח השבוע בתקשורת – שוטרים נרגמו על-ידי תושבי היישוב הבדואי ביר-הדאג', כאשר באו ללוות פקחים ממשרד הפנים. בהמשך הוצת רכוש של קיבוץ רביבים הסמוך ונגרם נזק של כמיליון וחצי שקל. רק ערוץ 7 ו"גלי ישראל" דיווחו על האבנים וההצתות.
ב"מעריב" מתפרסמת הבהרה בזו הלשון: "ב-26 בנובמבר 2012 פורסמה ידיעה שכותרתה היתה 'הוקרה צרפתית למחבל שתיכנן לרצוח את הרב עובדיה', ובה נטען כי הקונסוליה הצרפתית בירושלים הזמינה אותו לטקס דיפלומטי. הובהר לנו שבניגוד למה שפורסם, האירוע שבו השתתף המחבל אורגן למחרת בידי הפלסטינים ובאירוע זה השתתפו אורחים מצרפת".
העיתונאי נתן זהבי נפרד מקוראי "זמן מעריב" לרגל מעברו הצפוי למגזין סוף-השבוע של אלי עזור. "ניצלתי את הכוח של התקשורת כדי לעזור להרבה אנשים", הוא מודה.
"ב'הארץ' הציעו לי להישאר. אבל מיציתי", אומר עקיבא אלדר לשרי מקובר-בליקוב, במסגרת ראיון במוסף "סופשבוע" של "מעריב".
"מה מרגישים כשהורגים מישהו?", שואל רז שכניק את רוני דניאל במסגרת ראיון למוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". "אתה לא מרגיש משהו מיוחד כשאתה הורג", משיב הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 2.
בשבוע שעבר כתב שי גולדן בטורו החדש שבפתח מוסף "סופשבוע" על מלאכת הכתיבה. הבוקר הטור שלו מוקדש לו עצמו. "אינני נוהג להמליץ על טקסטים פרי עטי, אבל אם תקראו טקסט עיתונאי אחד שלי בחייכם, מוטב שזה יהיה הטור שלי היום ב'סופשבוע' מעריב", צייץ הבוקר.
בטורו במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מבקר דרור אידר את מה שכתב נחום ברנע בעקבות הישגו של שר החינוך גדעון סער בבחירות המקדימות של הליכוד. "ספק אם ב-20 השנים האחרונות היה שר חינוך מוצלח מסער", כותב אידר ומייחס את הביקורת של ברנע על סער לכך ששר החינוך חשף לפני כחצי שנה כי ברנע ביקר אותו בלי לבדוק קודם לכן את הנתונים ואף כינה את ברנע "שרלטן". "וזה ה'יהלום' שבכתר פרשני השמאל הישראלי", מוסיף אידר, "המתנהג כאחרון הבסטיונרים בשוק התקשורת הישראלי. על כך לימדו אותנו חכמינו: 'הפוסל – במומו פוסל'".
אגב פסילות ומומים, אידר מייחס לברנע את המלים "ראשון נבחר גדעון סער, אופורטוניסט שבידו האחת מחליף תקליטים בברים בתל-אביב, ובידו השנייה מכניס פוליטיזציה מסוכנת למערכת הבחירות". בפועל ברנע כתב על פוליטיזציה במערכת החינוך.