השמועות על מותו לא היו מוקדמות מדי
הזמר מייקל ג'קסון מת בשעה לא נוחה מבחינת העיתונים בישראל. האישור למותו יצא זמן לא רב לפני הורדתם לדפוס, כשהאפשרות לבצע שינויים מוגבלת. ב"הארץ", הנסגר מוקדם יחסית, הצליחו לפחות בחלק מהגיליונות להכניס ידיעה קצרה בשער העיתון, שעניינה דום הלב שהזמר לקה בו, ללא הכרזה על מותו. ב"ידיעות אחרונות", לפחות בחלק מהגיליונות, הידיעה על מותו תופסת רצועה בולטת לאורך שער העיתון, ועמ' 17 כולו (העמוד לידיעות הרגע האחרון) מוקדש לכך. ב"מעריב", בגיליון שהגיע לפתח ביתי – יוק. לא מוות ולא דום לב, לא רצועה עבה ולא ידיעה קצרצרה. בזמנים ללא תקשורת מקוונת, הבדלים כאלה היו הרי גורל עבור קוראי העיתונים. כיום, כשכל סקרן יכול לבוא על סיפוקו מיד, פספוס ידיעה משפיע בעיקר על עיתונאים, עם דגש על אלה שהלכו לישון מוקדם מדי.
תיקון (27.6): למפרע התברר כי "מעריב" הדפיס גם הוא מהדורה נוספת, ובה הידיעה על אודות הזמר המנוח.
יש מי שמחזר, ויש מי שמקבל
"12 עורכי-הדין המייצגים את החשודים ב'פרשת טופז', ובעיקר אלה המייצגים את החשודים שנגדם כבר הוגשו כתבי אישום, הפכו בימים האחרונים לאנשים המחוזרים ביותר בישראל", כותב הבוקר יובל גורן ב"הארץ". לפי דיווחו, "בכירי הפרשנים, מגישי טלוויזיה וטאלנטים מערוצי הטלוויזיה" מנסים לשדל אותם בימים אלה להעביר לידיהם את תמלילי החקירות והעדויות של המעורבים בפרשה. "אין עורך שלא יעשה הכל כדי להשיג מהם [הסניגורים] את החומרים", אומר לגורן "עורך בכיר בכלי תקשורת מהמובילים במדינה".
מה מוכנים ב"הארץ" לעשות כדי להשיג את החומרים? למשל, כתבה שלמה שעניינה דיוקני הסניגורים המייצגים את החשודים בפרשה. לאחר הקדמה קצרה על הנסיונות מצד גורמים בתקשורת להניח ידם על חומרי החקירה, גורן מקדיש את מרבית כתבתו כדי להציג בפני קוראיו את שמות עורכי-הדין ותפקידיהם השונים. לכתבה אף מתלווה מקרא מצולם לחשודים ופרקליטיהם. אם מטרת הכתבה אכן היתה להחניף לאלה שבידיהם החומרים המסקרנים בתקווה שיתרככו וימסרו את המידע לעיתון, הרי שבמבחן התוצאה היא – בינתיים – נכשלה. רק מסגרת קטנה מאת גורן מציגה קטע קצר מאחת מחקירות טופז (אתמול פירסם גורן באתר האינטרנט של העיתון קטעים נרחבים יותר מהתמלילים). אם מטרת הכתבה היתה להביא פרטים על עורכי-הדין, היא בעלת עניין ציבורי מוגבל.
ב"מעריב" מספקים מיכל שפירא, אבי אשכנזי ונתיב נחמני הצצה נרחבת מעט יותר לתמלילי החקירה, אבל גם היא מחווירה לעומת כפולת העמודים 9-8 ב"ידיעות אחרונות". ניר גונטז' ויורם ירקוני (ואולי עורכיהם) עשו את עבודת השידול המוצלחת ביותר וקיבלו לידיהם את ההדלפות המקיפות ביותר. אלה כוללות לא רק תמלילים מכמה חקירות של טופז, אלא גם את עדות שירה מרגלית לאחר תקיפתה. משבצת נפרדת נוספת מוקדשת לציטוט של טופז על "פעילות חבלנית", ובפועל משמשת את העיתון כהוכחה לכך שכותרת שפירסם כשהתפוצצה הפרשה, על מטען נפץ שזמם טופז להפעיל נגד אשתו לשעבר, לא היתה "פברוק", כפי שנטען מפי המשטרה בעיתון המתחרה "מעריב".
שאנטי-באנטי חרטא-בארטה
שבוע לאחר החשיפה הראשונית של כוחות-העל של שרי אריסון, ובעיתונים ניכרים מאמצי צמצום נזקים מצדה. אפשר שמקורם בדוד ספקטור, יועץ התקשורת של אריסון, שאחראי גם לראיון איתה ב"7 ימים". כתב ההגנה מתמקד כרגע בנורמליזציה של מעשיה ואמירותיה של אריסון והוצאתם מתחום המוזרות האקסצנטרית לעניינים שבשגרה.
עמירם ברקת כותב ב"גלובס" על "כמה מאנשי העסקים הישראלים הבולטים הנעזרים ברבנים ובשיטות רוחניות", והלית ינאי-לויזון מוסיפה באותו עיתון סקירה של מבחר טיפולים ושיטות רוחניות, תוך שהיא מציינת כי "אריסון היא אחת מעשרות אלפי ישראלים שבוחרים בטיפולים אלטרנטיביים". כתבת השער במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", הזוכה להפניה בולטת מראש השער של קונטרס החדשות, נושאת מסר דומה – "שרי לא לבד". "אחרי ששרי אריסון דחפה את המתקשרים לקדמת הבמה, יצאנו לבדוק בעצמנו מה הם עושים", נכתב בשער המוסף, ובכותרת המשנה לכתבה נאמר: "כתבינו הלכו לפגוש את האנשים שגרמו לשרי אריסון לוותר על מכירת שיכון-ובינוי".
אלא שאריסון אינה אשת עסקים הנעזרת ברב או שיטה רוחנית, היא לא בוחרת בטיפולים אלטרנטיביים, היא לא דחפה מתקשרים לקדמת הבמה ואין ישות ששמה "האנשים שגרמו לשרי אריסון לוותר על מכירת שיכון-ובינוי" – היא עצמה המתקשרת, היא עצמה שומעת קולות מטאפיזיים ופועלת בעצתם.
גם אלי ציפורי מתייחס בהרחבה בטורו שב"גלובס" להתקפות על אריסון. "השבוע אפשר היה לזהות איך מכונת התעמולה הכוחנית מבית-היוצר של בנק ישראל משתמשת ברוחניות של אריסון כדי להצדיק את ההדחה הלא מנומקת של היו"ר דנקנר וכדי לעודד את התפיסה המוטעית על סכנה לכספי המפקידים בבנק הפועלים", כותב ציפורי, וכמובן שהמלה המעניינת במשפט היא "רוחניות". במקום אחר מכנה זאת ציפורי "אהבתה לרוח". אף מלה על תקשורים, קולות והבטחה לגאולה.
ציפורי משווה בטורו את האתוס של אריסון לזה שהוביל את בנקאי העולם למשבר הפיננסי הנוכחי, ושואל "מה עדיף: נרקיסיזם חולני ושגעון גדלות חסר גבולות, או שאנטי-באנטי לא מזיק?". מובן שעדיף "שאנטי-באנטי לא מזיק", אך מי שמבטיחה גאולה ואומרת שהמשימה שלה היא "להוביל את עם ישראל" דווקא מזכירה יותר נרקיסיסטית חולנית הסובלת משגעון גדלות חסר גבולות.
"בנק ישראל וסטנלי פישר, אנו מניחים, מכירים עוד 'מוזרויות' של בעלי שליטה אחרים במוסדות פיננסיים בישראל, אבל רק משום שהם גברים שלא מסוגלים לדבר על זה, אי-אפשר להריץ עליהם דאחקות", ממשיך ציפורי. הניסוח הלוקה במקרה זה הוא "גברים שלא מסוגלים לדבר על זה". סביר יותר להניח שהגברים לא מדברים על זה לא משום שהם לא מסוגלים, אלא משום שהם מבינים מה יהיו ההשלכות. בעלי השליטה אחרים, על כל מוזרויותיהם, אולי מרחפים דיים כדי לשמוע קולות ולפעול בעצתם, אולי הם אפילו מאמינים כי הוטלה עליהם שליחות ייחודית להוביל את עמם, אבל לפחות הם מפוכחים דיים כדי לדעת שהתגאות בכך קבל עם ועדה תפעל לרעתם.
אגב, במדור המכתבים למערכת "7 ימים" מתפרסמים הבוקר שלושה מכתבים המגיבים לראיון עם אריסון. שניים מהם תומכים בה ביותר, ומוקדשים לאומץ לבה ולפעילות הפילנתרופית שלה. השלישי, מאת "בנקאי לשעבר", מרגיע את החוששים לגורל כספם בבנק הפועלים ומעלה רק רמז קלוש לביקורת.
ארבע הערות
1. אלי הירש במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" ואילן ברקוביץ' ב"תרבות וספרות" של "הארץ" כותבים השבוע על ספר השירה החדש של רועי צ'יקי ארד – "רובים וכרטיסי אשראי" (הוצאת פלונית). שניהם משווים את שירת ארד לזו של אלכסנדר פן, אך בעוד הירש מתעכב על תהיות שעוררו בו שירי ארד, ברקוביץ' פסקני בהרבה, ולשלילה. הבדל נוסף בין הרשימות הוא שהראשונה מתפרסמת במוסף שבו ארד החל לשמש סגן העורך, וכבר השבוע מופיעים בו טקסטים תחת חתימתו (בלא הכינוי "צ'יקי"). אולי הביקורת המפרגנת של הירש על ארד נכתבה בטרם נודע מינויו. אין לדעת, שכן אין כל גילוי נאות.
2. לילך סיגן, עורכת "גלובס הערב", הורתה השבוע לגנוז טור שנועד למדור ביקורת התקשורת בעיתון. כיצד נודעה ההחלטה ברבים? סיגן כתבה על כך בטורה השבועי. "אתמול היה קטע לא נעים במערכת", היא פותחת, ומסבירה מיד שטור ביקורת המדיה שהוגש על-ידי אחד הכותבים הקבועים (ניחוש: קובי ניב) נפסל לפרסום משום שלדבריה לא עסק בביקורת מדיה, אלא בביקורת על דעה שהתפרסמה ב"מעריב", ומשום שסגנונו היה בוטה ביותר. לפי סיגן, "בשיחה עם הכותב על כך שטור כזה אינו מתאים להתפרסם תחת הכותרת 'ביקורת מדיה', הואשמתי על-ידיו באופן מיידי בסתימת פיות". לא מצוין אם יהיו להחלטה עריכתית זו השלכות על המשך יחסי הכותב והעיתון.
3. הכותרת אתמול בראש עמ' 7 של "הארץ": "למרות מלחמות השבת, מצעד הגאווה צפוי לעבור היום בשקט". הכותרת הבוקר, בעמ' 6 של העיתון: "בניגוד לחששות: מצעד הגאווה בירושלים עבר ללא מהומות".
4. ועידת "דה-מרקר" נערכה השבוע בניו-יורק, וכמה עמודים מהעיתון מוקדשים הבוקר לסקירתה. הסקירה נפתחת דווקא בשולי [רותם שטרקמן, אפרת נוימן ומורן הרפז]. כפולת העמודים 11-10 מתפקדת כמדור רכילות מורחב, עם לשון מתחנחנת ("כבר בכניסה אפשר היה לחוש בחגיגיות ובישראליות שלבש הפלאזה לכבוד ועידת ניו-יורק השנייה של TheMarker, כאשר דגלי ישראל והעיתון נתלו בחזית המלון ליד דגלי ארה"ב והפלאזה, ותיירים עצרו להצטלם לידם"), שמות של ידוענים המודפסים בגופן מודגש, והתצלומים הבלתי נמנעים של אסף הראל ואסי כהן – נציגי הסדרה "מסודרים" בוועידה. רק בעמודים שלאחר מכן מובאות תמציות מהסימפוזיונים שנערכו.
ענייני תקשורת
לי-אור אברבך כותב במוסף "עסקים" של "מעריב" על הסכנה בהצעת חוק חדשה של ח"כ יריב לוין (ליכוד), שלפיה נוהלי מינוי והדחת מנכ"ל בחברות החדשות ישתנו, וכהונתו תוגבל לשלוש שנים במקום חמש. אם תתקבל הצעת החוק, מסביר אברבך, ישלטו נציגי ההון בדירקטוריון ויוכלו למנות ולהדיח מנכ"לים כרצונם, בלי התחשבות בנציגי הציבור.
ב"הארץ" מתפרסמת היום ידיעה קצרה על סעיד מורטזאווי, אחד מראשי הפרקליטות האיראנית ומי שאחראי לסגירת עיתונים ומעצר עיתונאים במדינה, וידיעה נוספת על ביטול זיכוים של המואשמים ברצח העיתונאית אנה פוליטקובסקאיה.
לא רק רינו צרור נעלם מ"מוספשבת" של "מעריב". גם המדורים הקבועים בכפולה הפותחת והסוגרת, על כותביהם.
מודעה ב"הארץ" מזמינה את הציבור ל"ערב זיכרון לעמוס אלון" (טעות אומללה, הכוונה לעמוס אילון), שיתקיים באודיטוריום על-שם קונרד אדנאואר שבמשכנות-שאננים במוצאי השבת הבאה. בין הדוברים: עמוס שוקן, גדעון לוי וב. מיכאל.