עיניים עצומות לרווחה

בראש מדור הדעות של "הארץ" מתפרסם הבוקר מאמר מאת ארי שביט, שבנוי על בסיס שבלונות שביט המוכרות והאהובות כל-כך. שביט כתב עשרות מאמרים כאלה בעבר. הנה כתב עוד אחד. כחלק מעבודתו ב"הארץ" על שביט לכתוב פחות או יותר אותו מאמר המתפרסם שוב ושוב. אין לכחד, הוא עושה זאת היטב. מי שנהנה לקרוא מאמרים קודמים של שביט, יתענג על הנוכחי.

אולם לרגע אחד במאמר הנוכחי מציץ מתוך רצף המשפטים הנפוחים מרוב חשיבות עצמית מעט חוש הומור. בבואו לפרוש בפני הקורא את השילוש השלישי (אחרי שהוא נוקב בשלושה רגעי עבר אפלים, שלושה נסיונות עבר להשתיק את התקשורת, ומגיע לשלב שבו עליו לתת שלוש דוגמאות להתנפלות עבר על מערכת המשפט), חוזר שביט על אותו ביטוי שלוש פעמים ברציפות ("דניאל פרידמן"). אמנם לא הבדיחה המצחיקה ביותר בתולדות העיתונות העברית, ובכל זאת – פאנץ'.

הומור עצמי הוא הניגוד המובהק ביותר לחשיבות העצמית. מי ירצה להוציא ולו טיפה של אוויר חם מבועה שניפח בעמל רב? אולי מי שמבין שלולא שחרור הקיטור עלולה הבועה להתפוצץ. אכן, הבועה מנופחת כדבעי: "מעולם לא היינו מכוערים כל-כך", קובע שביט בשורת הפתיחה למאמרו, ומשם הטון הולך ומקצין. "[...] העיניים רואות את שלא האמינו שיראו: אפלה בצהריים. ישראל אפלה המחשיכה את ישראל הנאורה [...] מעולם לא נעשה ניסיון כה מקיף לרטש את פנינו ולהחליפן בפנים אחרות".

הטון הטרום-אפוקליפטי, שמאפיין את מאמרי שביט, אינטגרלי לתעשיית החדשות. העולם כמרקחה, צועקת הכותרת הראשית, ובד בבד מציעה לקורא הצעה שקשה לסרב לה – השבת הסדר על כנו. הבוקר, אצל שביט, הגורם למצב הטרום-אפוקליפטי הוא גם המציל האפשרי: בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. באחד הגלגולים הקודמים של שביט ונתניהו גילם העיתונאי את תפקיד השמאלני שמציע לחבריו לקבל בלב פתוח את מנהיג הימין החדש. נתניהו הלך וחזר, שביט נשאר, והנה הבוקר הוא מבקש מראש הממשלה לשאת "נאום גדול אחד בשבח הדמוקרטיה והנאורות וזכויות האדם" כדי "לעצור את הטירוף" שבו נתונה המולדת (בינתיים, ב"ישראל היום", לועג דרור אידר לקריאות השבר ששביט הוא ממייצגיהן הבולטים).

בעמודי החדשות של עיתוני הבוקר תופסים את מקומו של הנאום הגדול האחד שישיב את הסדר האשכנזי-ליברלי על כנו צעדי ענישה נוקשים מטעם זרועות המדינה. העמודים הראשונים בכל העיתונים נוגעים לאפשרויות דיכוים של ניצני ההתקוממות של כמה מצעירי היהודים הימנים בשטחים הכבושים. "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מדגישים בכותרתם הראשית את החלטת נתניהו לא להגדיר את המעשים של הצעירים הללו כטרור ("תג מחיר לא יוגדר 'טרור'" ו"נתניהו: זה לא טרור", בהתאמה). ב"ישראל היום" מוציאים לפועל את החלטת ראש הממשלה ("מלחמה במתפרעים", נכתב בכותרת הראשית של העיתון). ב"הארץ" בוחרים, בכוונה תחילה יש להניח, להפר את החלטת נתניהו ("נתניהו הורה על פעולות לטיפול בטרור יהודי", נכתב בכותרת הראשית של העיתון).

"ישראל היום" ו"הארץ" מציינים בשעריהם את שלל הצעדים העומדים על הפרק: "הוצאה לאלתר של צווי מעצר מינהליים לפורעים; הגדלה מיידית של מספר המורחקים מהשטח; שיפוט של הפורעים בבתי-דין צבאיים; מתן סמכות מעצר לחיילי צה"ל; הגדלת צוותי החקירה המיוחדים של השב"כ, המשטרה, הפרקליטות וצה"ל; והגדלת המשאבים לחקירות". ב"ישראל היום" מדווחים על כך חמישה כתבים [שלמה צזנה, גדעון אלון, לילך שובל, איציק סבן ויהודה שלזינגר], מונים את הצעדים שאושרו ומצטטים את ראש הממשלה ואחרים. הפרשן דן מרגלית מעלה את השאלות "כיצד להיאבק בתופעת הפרא שמאיימת על שלמות המדינה? שבסכלותה שוללת כל קונסנזוס ואחדות והמתנה ופשרה? שעלולה לגלגל את ישראל לא רק למצב של מלחמת אזרחים, הגרועה מאוד כשלעצמה, אלא אפילו למלחמת אחים שאין גרועה ממנה?", ומבטיח: "אדון בסוגיה זו מחר בהרחבה ובפרטנות".

ב"הארץ" בוחרים בגישה שונה ומלווים את הדיווח בבדיקה עיתונאית מתבקשת. חיים לוינסון מציין כי "בחינת שורת צעדי החירום שעליהם הכריז ראש הממשלה מעלה כי מרבית הסמכויות החדשות שהוענקו לכוחות נמצאות זה מכבר בידי רשויות הביטחון". עמוס הראל מגדיר את הצעדים בטור פרשנות נלווה "פלסטר על פצע". להערכתו, "המערכת שהתפתחה במשך עשרות שנים בגדה המערבית, ולצדה התלות ההדדית בין המתנחלים, הפוליטיקאים ואנשי כוחות הביטחון, חזקות מכדי שהמגמה תתהפך בבת אחת".

בעמ' 5 של "ידיעות אחרונות" מתפרסם מאמר מאת בעז אוקון תחת הכותרת "עצמנו עיניים". "מי שמזדעזע כל-כך מהתקפות פעילי הימין על הצבא", כותב אוקון, "יכול לשער בלבו מה עובר על הפלסטינים בשטחים מדי יום. [...] האלימות הפכה להרגל. היא הפכה להרגל משום שרשויות האכיפה עצמו עיניים. ואלימות לא נעצרת. היא מתפתחת לבסוף למחלה. ואז הניסיון לחזור לכבוד אנושי נכשל. [...] הפער בין הזעזוע שהתעורר עקב הפגיעה בחיילי צה"ל, מול התגובה האדישה לפגיעות דומות בערבים, מלמד על כך שכמו בגרמניה של אז, התגברנו על הסלידה המולדת מהפשע עצמו, ואנחנו מזהים אותו רק כשהוא מופנה נגד חיילים. פגיעה בחיילים חמורה מאוד, ואף על פי כן – פגיעה בתושבים הערבים אינה נופלת ממנה, והיא חמורה עוד יותר אם היא נעשית תחת עינו העצומה של השלטון".

כל הכפולה השנייה של "ידיעות אחרונות", שבה מופיע מאמרו של אוקון, מוקדשת ליחס הרשויות אל המתפרעים הימנים. "תוקפים ומקללים חיילים, שורפים מסגדים – וחומקים מעונש", נכתב בכותרת הגג. "הדלתות המסתובבות של נוער הגבעות", לשון הכותרת המרכזית בעמוד. אינפוגרפיקה מונה מקרים לדוגמה מהעבר הקרוב, ובתחתית העמוד אף מתפרסם תצלום [חיים צח] של מסגד שעליו רוססו כתובות נאצה.

לרגע עולה הרושם שהנה "ידיעות אחרונות" ממלא את התפקיד הראוי לכלי תקשורת במדינה דמוקרטית ומתריע בקול גדול מפני פגיעה הולכת וגוברת בזכויות אדם. אבל אז נזכרים שבשבוע שעבר, למחרת הצתת מסגד, טרקטור ומכונית בכפר ברוקין שבשומרון, היה "הארץ" העיתון היחיד שטרח ומצא מקום לדווח על כך בשערו. "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, היה העיתון היחיד שלא דיווח על כך כלל. עצימת העיניים אינה תופעה הנוגעת לשלטון בלבד. רשויות האכיפה עוצמות עיניים דרך קבע מאלימות המכוונת נגד ערבים כי הן יודעות שרוב כלי התקשורת עושים זאת אף הם.

פערי שכר על חשבון הציבור

"השכר בחברות הממשלתיות כפול מהשכר בחברות הפרטיות", לשון הכותרת הראשית הבוקר ב"עסקים", מוסף "מעריב". בכפולה הפותחת מדווחים רותם סלע ויוסי גרינשטיין, על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כי "השכר הממוצע של 112 אלף העובדים בחברות הממשלתיות מרקיע ל-17,551 שקל, ואילו שכרם של 1.81 מיליון העובדים בחברות הפרטיות (ללא בנקים ופיננסיים) מגיע ל-8,486 שקל בלבד".

משום מה, שכר ממוצע של קרוב ל-18 אלף שקל מוצג בעיתון כשערורייתי ("משכורות עתק במימון הציבור"), בעוד שמצב שבו שכר של מנהלים בכירים, ובהם כפי שפורסם גם המנכ"ל החדש של "מעריב", מגיע למיליוני שקלים בשנה בזמן שבתחתית הפירמידה נמצאים עובדים נטולי זכויות, מדוכאים ומפוחדים, שבקושי מצליחים לקושש די כסף לצרכים הבסיסיים ביותר, אינו מוצג כשערורייה שאין להעלות על הדעת.

לצד נתוני השכר בידיעה של "מעריב", ראיון קצר עם יעקב דנון, לשעבר הממונה על השכר במשרד האוצר, שמדבר בשלילה על היכולת של עובדים מאורגנים בענפים קריטיים לכלכלה להשיג באמצעות איומים בשביתה שיפור בתנאי עבודתם. "על-פי דנון", נכתב, "הפתרון הטוב ביותר לבעיית הבזבוז, השכר הלא יעיל ועודפי כוח האדם הוא הפרטה". במקום להילחם בפערי השכר המטורפים בשוק הפרטי במטרה להפוך את החברה בישראל לשוויונית מעט יותר, נלחם "מעריב" במה שהוא עצמו מגדיר כ"פערי השכר בין המגזר הממשלתי לפרטי", במטרה לשבור את שארית העבודה המאורגנת במדינה.

במוסף "כלכליסט" כותב ארי ליבסקר על הדרגה הנמוכה ביותר בשוק העבודה הישראלי – נשים ערביות מהפריפריה. "גם כאן יש דירוג פנימי", הוא מבהיר. אקדמאיות שלא מוצאות עבודה במקצוע שלהן נמצאות במצב טוב יחסית. ותד פאטמה, שעובדת בחקלאות כדי לממן את לימודי בתה, נמצאת בתחתית.

במדור הרכילות של "דה-מרקר" מדווח אבשלום חלוץ כי שני בכירי קבוצת אי.די.בי, חברת האם של "מעריב", קיבלו לאחרונה לשימושם מכונית חדשה מסוג אאודי Q7, שעלותה 536 אלף שקל. על-פי הידיעה, סכום שווי השימוש החודשי המתווסף למשכורתם של מקבלי הרכב עומד על 11,850 שקל.

יש כתובת

כמה ענייני תקשורת מגיעים הבוקר לעמודי החדשות. בכפולה הפותחת של "הארץ" מדווח חיים לוינסון על סירובה של צלמת העיתון "מקור ראשון" מרים צחי להעביר למשטרה חומרי גלם שלכדה במצלמתה במהלך האירוע שבמהלכו תקפו מתנחלים את חיילי צה"ל. "הארץ", שבדרך כלל מתייצב לצד חופש העיתונות וחסיון המקורות העיתונאיים, מפרסם את הידיעה תחת הכותרת "צלמת ההתנחלויות מסרבת להעביר תמונות של חשודים", ולא, נניח, "המשטרה דורשת מצלמת עיתונות חומרי גלם". לפי הדיווח של לוינסון, צחי נענתה לבקשת המצולמים לא לפרסם את התצלומים, ואף סירבה לבקשת עורכי "מקור ראשון" לפרסם אותם בעיתון. היום ייערך בבית-המשפט דיון בבקשת המשטרה לקבל לידיה את התצלומים.

עוד מדווח לוינסון באותה ידיעה כי "במשטרה פנו גם לחדשות ערוץ 2 כדי לקבל חומרים מהפריצה לקאסר אל-יהוד בראשית השבוע. בערוץ נוטים להיענות לבקשה, מכיוון שאין הבדל מהותי בין חומר הגלם לבין החומר ששודר וגלוי לכל". אם אין הבדל מהותי, מדוע לא מסתמכת המשטרה על החומר שכבר שודר?

בשער "הארץ" ידיעה מאת תומר זרחין ורויטל חובל על תיקון לחוק העונשין, שמקדם היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, ומטרתו למנוע באופן גורף פרסום בתקשורת של חומרי חקירה. כל עמ' 6 בעיתון מוקדש לסיקור הצעת החוק. תומר זרחין משוחח עם השופט בדימוס אליהו וינוגרד, המחזיק בדעה כי יש לאפשר פרסום חשדות נגד אישי ציבור. גם בעיתונים האחרים סיקור בולט וביקורתי של הצעת החוק.

עוד ב"הארץ", ידיעה מאת רויטל בלומנפלד על ישראל וורצל, עורך בעיתון החרדי "יתד נאמן", שפירסם במוסף סוף-השבוע של העיתון מאמר "המשווה את תופעת הדרת הנשים מהמרחב הציבורי והצבאי – הגוברת בחודשים האחרונים בישראל – ל'הפרדת המינים' שנעשתה במחנות ההשמדה. וורצל אף הגדיר את התופעה כ'דבר טבעי לעשות'".

במדור חדשות החוץ של "הארץ" מתפרסם דיווח [אלי שווידלר ורויטרס] על כך שעיתונאים המועסקים בהוצאת קומרסנט פירסמו אתמול מכתב פתוח לאוליגרך המחזיק בחברה במחאה על ההחלטה לפטר בכירים במגזין "ולסט" בעקבות פרסום תצלום הפגנה נגד פוטין, שבו נראה שלט עם טקסט מעליב. הבעלים, אלישר אוסמנוב, הצהיר כי ייפגש עם העיתונאים, אולם לא ישנה את החלטתו.

גם הבוקר מתפרסמים מידע ופרשנות על האפשרות שחברת ישראל-10, בעלת הזיכיון לשידור בערוץ 10, תיסגר. ב"גלובס" מדווח רועי ברק על ההכנות לסגירה: עצירת פרויקטים מינהליים ומערכתיים. ב"דה-מרקר" מדווח נתי טוקר כי חלק מכספי חובות ערוץ 10 אמורים לעבור לזכייניות ערוץ 2. ב"גלובס" מסבירה ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר מדוע יש צורך ב"חשיבה מחודשת הנוגעת למימון תוכן ציבורי בישראל". במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" כותב גדעון עשת כך: "ה"ה לאודר, מימן ומילצ'ן מעוניינים בחיסול הערוץ. אלא שלא נוח להם להיראות כמי שסוגרים ערוץ טלוויזיה, ולכן הטילו יהבם על השלטון באמצעות יצירת אותו חוב שוועדת הכלכלה של הכנסת סירבה למחול עליו או על חלקו. [...] הם רוצים לסגור את העסק הכושל שהקימו, אבל מתנהגים כאילו סותמים להם את הפה".

מאמר המערכת של "הארץ" משיב לטענת ראש מערך ההסברה במשרד ראש הממשלה וקובע כך: "גם לתוכנית ריאליטי בערוץ 10 יש חלק חשוב בשמירה על הדמוקרטיה". על-פי המאמר, תוכנית הריאליטי מאפשרת "לממן החזקת מערכת חדשות חזקה ועצמאית, שאינה תלויה באפוטרופסים פוליטיים, משל היתה רשות השידור או הטלוויזיה החינוכית. מערכת חדשות שתוכל להרגיש חופשייה ובטוחה לפרסם תחקירים משמעותיים על השלטון, כולל על הרגלי הנסיעות של ראש הממשלה לחו"ל, בלי לחשוש שהדבר יוביל לסגירתה".