הבעל החוקי

"סערת מגרון" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", שנטל את המושכות מ"מעריב", שהרצין, וכעת מכנה כל התפתחות שהוא מסקר בשמה של התופעה המטיאורולוגית הזו. "בהחלטה דרמטית ומפתיעה דחה בג"ץ את הסכם הפשרה לפנות את המאחז בעוד שלוש שנים וחצי וקבע: מגרון יפונה עד ה-1 באוגוסט", נכתב בכותרת המשנה. "'משך הזמן המבוקש הוא בלתי סביר בעליל', קבע ההרכב בראשות הנשיא גרוניס. בימין זועמים: 'החלטה שערורייתית. בלשכת רה"מ כבר עובדים על פשרה חדשה" (עדנה אדטו, שלמה צזנה ויורי ילון).

שתי הפניות לטורי פרשנות מופיעות לצד הכותרות (על רקע תצלום של קרוואנים), של דן מרגלית ושל אורי אריאל. מרגלית לועג לאותו "ימין זועם" שבכותרת המשנה, "הימין הקיצוני" כהגדרתו, ש"אין לרובם את ביניש לחבוט בה" והם נאלצים להתמודד עם פסיקה שאינה נוחה להם שבאה מכסו של הנשיא החדש והשמרן. ח"כ אורי אריאל טוען בטורו כי דווקא לביניש, ולראש הממשלה נתניהו, יש אחריות להחלטת בג"ץ כעת, משום שבהשראת ביניש ונתניהו נדחו מהלכי חקיקה להסדרת מעמדו של היישוב ונבחרה דרך של הידברות – זו שאת מסקנותיה דחה כעת בג"ץ.

טור נוסף ב"ישראל היום", של ד"ר אביעד הכהן, מחייב גם הוא את החלטת בית-המשפט, ובסך-הכל העיתון מציג גישה התומכת בבית-המשפט ותופסת את הצד הלעומתי לזה של המתנחלים. ברם, "ישראל היום" הוא העיתון היחיד המעניק להם בכל זאת פתחון פה מסוים בשערו. העיתונים האחרים, המדווחים בהרחבה (יחסית, לפחות) על סוגיית מגרון, מציגים על השער עמדה ברורה וחד-משמעית העוינת את המתנחלים, כזו הזכורה בדרך כלל מסיקור של רוצחים, גזענים ואויבי ישראל מובהקים (מחוץ לעיתון "הארץ" אולי).

"בג"ץ פסל את הפשרה בין המדינה למתנחלי מגרון: פוגעת בשלטון החוק", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". כותרת טור הפרשנות על השער, של אייל גרוס, היא "במגרון החלקלק". "בית-המשפט הגבוה לצדק, מעוז הדמוקרטיה הישראלית המתגוננת מפני כוחות הקמים עליה מתוכה, הוכיח אתמול שוב את כוחו ואת חיוניותו", רועם בפתוס כמעט מגוחך מאמר המערכת של "הארץ", אותו עיתון שאך לפני זמן קצר השחיר את דמותו של השופט גרוניס, אותו גרוניס שלכבודו מכים עכשיו בתופים.

ב"ידיעות אחרונות" ממילא חיבבו את גרוניס מלכתחילה, והשמחה לכן שלמה יותר: "בג"ץ פינה את מגרון", לשון הכותרת על שער העיתון, כותרת מוזרה וכמובן לא נכונה, שנכתבה על-ידי אוהדים, לא על-ידי עיתונאים. "נשיא בית-המשפט העליון, שמונה לתפקידו בזכות חקיקת אנשי ימין, התנגד אף הוא להסכם הפשרה בין המדינה למתנחלים", נכתב בכותרת המשנה שמעל לתמצית טורו של נחום ברנע ("לשופטים נמאס"). ברנע מכנה את המתנחלים "פולשים", את מגרון "חרפה" ואת מדיניות ההתנחלות כ"מלווה בצביעות ושקר".

שני טורי הפרשנות בכפולה הפותחת, של טובה צימוקי ושל בעז אוקון, נכתבים ברוח דומה ("שלטון החוק ניצח את הפנאטיות", כותרת טורו של אוקון). גם אם מגרון לא תפונה, הרי שכבר הושג הישג ציבורי לא קטן: עיתונאי המשפט של "ידיעות" מהללים את בית-המשפט העליון. עמ' 4 של העיתון מוקדש לפולשים. "היינו נאיביים" היא כותרת הדיווח של "עקיבא נוביק – תושבי מגרון", ובעמוד נדפס טור של חנוך דאום: "העם ימין, השופטים שמאל".

וב"מעריב": "בג"ץ ביטל את הסכם מגרון", נכתב בכותרת מעל להפניות לטורים של בן כספית ובן-דרור ימיני, המשבחים שניהם את ההחלטה. "ושאלה קטנה לשלום-עכשיו", מסכם אריאל את טורו ב"ישראל היום", "מי הם אותם בעלים חוקיים שיזכו ליהנות מהקרקע אחרי שיגורשו המשפחות? הרי עד כה כל ערבי שניסה להוכיח בעלות בבית-המשפט נזרק בבושת פנים. אולי בשלוש שנים וחצי היו מוצאים. אבל רק אולי".

חיים באייטיז

"עובדי תנובה מחריפים את המאבק: המחסור ביופלה יורגש בימים הקרובים", נכתב בכותרת המתפרסמת בתחתית שער "עסקים", מוסף "מעריב". הכותרת המצחיקה ביותר המתפרסמת היום בשערי העיתונים הכלכליים. אמנם, התחרות אינה קשה. המציאות המסוקרת אינה אופטימית, והעורכים בעיתונים האחרים משכילים שלא להגחיך אותה שלא בכוונת מכוון.

"מהיום שיבושים אזוריים באספקת כל מוצרי תנובה", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "בתאגיד החלב הגדול בישראל מתרחבים הפערים בין העובדים להנהלה", מוסרת כותרת המשנה. "מהיום ישבשו עובדי דור ב' של החברה את אספקת כל מוצרי החלב בצפון הארץ, ובהדרגה תשובש האספקה ביתר האזורים. ההנהלה: 'העובדים חיים באייטיז ומסרבים להבין את המציאות החדשה'".

מהי משמעותם של חיים באייטיז? "עיקר המחלוקת בין הצדדים היא על גובה העלאת השכר, כאשר העובדים ביקשו 7.5% בכל שנה, ניאותו לרדת ל-5%, ובהנהלה מסכימים לתוספת של 3%", כותבים אורנה יפת ומיקי פלד. "דרישה נוספת של העובדים היא על תנאי העבודה של עובדי דור ב', שהצטרפו לחברה ב-2005 בתנאי עבודה נחותים מאשר עובדי דור א', וכן הפרשה לפנסיה ממרכיבי שכר שלא שולמו עד היום". שני הצדדים טוענים כי הצד השני "אינו מוכן להידברות".

אז מה זאת אומרת "חיים באייטיז"? ההנהלה, מוסרים יפת ופלד, "מתקשה להבין" את דרישת העובדים לגבי "דור ב'". "ההנהלה הקודמת עשתה את ההסכם עם הוועד הנוכחי, ותמורתו קיבלו העובדים מיליוני שקלים, כעת הם אומרים 'טעינו'". עורך-הדין של הוועד, בני כהן, מגיב: "למה נחתם הסכם דור ב' ב-2005? כי הנהלת תנובה טענה שהמצב קשה באותם ימים, התחרות קשה, ולאור המצב הקשה של אותם ימים, חתמו על הסכם דור ב' והחלו להעסיק בתנאי עבודה פחות טובים. היום, כשהחברה מרוויחה, אין סיבה לא להעביר דור עובדי דור ב' לדור א'".

ו"גורם בתנובה" אומר: "הם חיים באייטיז ומסרבים להבין את המציאות החדשה. הם שוכחים שהנהלת תנובה משתנה, אבל הם פה לטווח ארוך. המלחמה שלהם היא על הקצפת. הם כבר קיבלו 3%, אז למה הם מתעקשים?". אז מה זה, לעזאזל, "חיים באייטיז"? "'אי-אפשר לשתף אותנו רק בהפסדים, וכשיש רווחים לשכוח מהעובדים', אומרים בצד של הוועד". אם כן – אמור מעכשיו: "חי באייטיז": "עובד שאינו מוכן להיות שותף רק בהפסדים, אלא מתעקש ליטול חלק גם ברווחים".

אותו "גורם בתנובה", שמשתכר מן הסתם בחודש כמו שמשתכרים במצטבר כמה עשרות עובדים בתנובה שאינם גורמים, יהיה (או היה) כוכב המדור הקבוע ב"כלכליסט", "תורת הפערים": "פי 20 מעלות שכרם הממוצעת של עובדי החברה", נכתב היום על שער "כלכליסט" בהפניה למדור: "באוסם אולי מתכננים להתאים את משכורות הבכירים ל'רוח המחאה', אבל בינתיים עלות שכרו של היו"ר דן פרופר היא 255 אלף שקל בחודש", מוסרת כותרת המשנה (ניר צליק). אגב, המתעניינים בסוגיית שכר הבכירים בעולם העיתונות עצמו ימצאו עניין בדו"ח האחרון של "מעריב".

"מעמד הביניים יישא בעיקר הנטל" היא הכותרת הראשית של "עסקים" עצמו, ציטוט של "משרד האנרגיה", המתנגד לתוכנית ראש הממשלה להתמודדות עם עליית מחירי החשמל ב"תמחור באמצעות דירוג על-פי צריכה". "למרות המאמצים", מסתיימת כותרת המשנה, "גם מחירי הדלק צפויים לזנק במוצאי שבת" (יהודה שרוני, יעל דראל ומורן רייכמן).

ובינתיים, בשנות האלפיים

עם כל הכבוד ליופלה, העיצומים ברכבת ישראל תופסים תשומת לב תקשורתית גדולה הרבה יותר מאלו של עובדי תנובה. "מחר: שביתה כללית ברכבת", לשון הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "הסכסוך הופך למלחמה: עוצרים את המדינה", נכתב בכותרת הגג. בעמ' 14 מתפרסמות ידיעה קצרה והפניה למוסף "ממון". "לא נסבול יותר אלימות ברכבת", לשון הכותרת הראשית של "ממון", העיתון הכלכלי היחיד המקדיש כותרת ראשית לשביתה הצפויה ברכבת. הכותרת היא ציטוט של "הנהלת הרכבת" (ומכוונת כלפי גילה אדרעי, יו"ר ועד העובדים ברכבת, ונגד עובדים אחרים, שלכאורה נקטו לשון מאיימת כלפי אנשי ההנהלה ולכן זומנו לשימוע), וגם הכותרת הנוספת על השער, "הנזק מהעיצומים והשביתות של עובדי הרכבת: 22 מיליון שקל", מדבררת את עמדת ההנהלה. הסיקור עצמו בעמ' 5 (עופר פטרסבורג) ממוסגר בצורה דומה.

"במסלול התנגשות", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "בעקבות השעייתה של יו"ר ועד עובדי הרכבת, הכריז עיני על שביתה כללית ברכבת החל ממחר וללא הגבלת זמן. הצעד הבא: סכסוך בכל ענף התחבורה", נכתב בכותרת המשנה לצד תמונותיהם של עיני, אדרעי ושר התחבורה ישראל כץ. "עיני הבהיר כי אם לא יתקיים משא-ומתן על הנקודות שבמחלוקת, שעיקרן ההחלטה להפריט את תחזוקת הקרונות, יוכרז סכסוך עבודה בכל ענף התחבורה", כותב יובל גורן, "כך שגם ועדי העובדים בנמלי הים והאוויר ואגד ודן יוכלו לקחת חלק בעיצומים ולהביע תמיכה בעובדי הרכבת".

גם ב"ישראל היום" כותרת על השער: "ממחר: שביתה כללית ברכבת ללא הגבלת זמן". טור הפרשנות של חזי שטרנליכט הוא כתב שטנה נגד העבודה המאורגנת ובעד עליונותם של המנהלים על העובדים, ונמצא בדף מקום גם לידיעה חשובה ורלבנטית של כתב הבידור ערן סויסה: "הבת של גילה אדרעי נבחנה ל'כוכב נולד'".

ריאליטי

במוסף "גלריה" של "הארץ" כותב אורי קליין על הסרט "משחקי הרעב", העוסק בתופעת הגלדיאטורים (שהפכה בתהליך סובלימציה היסטורי לתוכניות הריאליטי של היום): "עם סצינות אלימות אנמיות, סיפור אהבה חסר תשוקה וגיבורה בעלת הבעה אחת – יוצרי 'משחקי הרעב' הצליחו ליצור מהחומרים הטעונים ביותר סרט חסר כל אמירה", מסכמת כותרת המשנה. "בפני יוצרי 'משחקי הרעב' עמדה משימה לא קלה: כיצד ליצור סרט שמתאר כיצד 24 צעירים נשלחים להרוג זה את זה, עד שאחד מהם שורד כמנצח, ועם זאת ליצור סרט שיהיה מיועד 'לכל המשפחה'", פותח קליין את הביקורת ומסכם את האפלולית היותר מעובה שבבסיס תוכניות טלוויזיה פשיסטיות בנות זמננו כמו "האח הגדול".

"פרשיית 'האח הגדול' ממשיכה במלוא הדרה", מתעלגת מיקי לוין במדור הרכילות של "המגזין", מוסף "מעריב". "דיירים מכל העונות מצאו הבוקר בתיבת הדואר שלהם מכתב מהרשות השנייה [...] בו הם מתבקשים למלא שאלון מפורט, אנונימי או עם ציון שם, אודות השתתפותם בתוכנית". בשאלון מופיעות שאלות על הפרה אפשרית של זכויות שונות ופגיעה פיזית ונפשית על-ידי הפקת "האח הגדול". אם כן, כך מטפל הרגולטור הישראלי בחשש להפרת זכויות ופגיעה פיזית ונפשית בתחומי אחריותו: הוא שולח שאלון בדואר לקורבנות הפוטנציאליים. על אותו משקל, את בקשות הקנס כנראה שולחים שם עם סעיף הסכום פתוח (תמלאו לבד, כמה שאתם יכולים).

במדור "שעות אחרונות" שבכפולה הסוגרת של מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מדווח רז שכניק כי מי ששלח מסרון שבו הביע את תמיכתו במשתתפת תוכנית הריאליטי "דה ווייס" יובל דיין (בת 17), יקבל בחזרה את כספו. זאת אחרי שדיין הודיעה כי היא פורשת מהתחרות. "והזוכה הוא: הקהל" היא הכותרת חסרת ההיגיון. בעיתונים האחרים מוצגת הידיעה באופן אחר לגמרי: "הרשות תבדוק פרישת יובל דיין מ'דה ווייס'", לשון הכותרת לידיעה של אמילי גרינצווייג ב"הארץ". "בדיקת הרשות השנייה תתמקד בשאלה האם ברשת ידעו על כוונתה של דיין לפרוש לפני שהסתיימה הצבעת הצופים בבית". כמה טוב לרשת שיש את שכניק ואת "ידיעות אחרונות".

כבכל יום כמעט בתקופת החודש האחרונה, העניין של "ידיעות אחרונות" בתוכניות ריאליטי אינו מוגבל למדור הסוגר את המוסף היומי, רגע לפני מדור הרכילות (שגם בו, כבדרך כלל, מככבים משתתפי ריאליטי), אלא תופס מקום בולט בעמוד השער הראשי. "הריאליטי חצה קווים אדומים", נכתב בכותרת על השער, כשהמלה "אדומים" צבועה אדום (זו שיטת המחשה מעניינת. האם מעכשיו כשתיכתב על שער "ידיעות" המלה "צביעות" יוצמד לה לוגו העיתון?). הכותרת היא חלק מציטוט הנמשך כך: "ראיתי חלומות מתרסקים ומשברים קשים, כשהמשתתף בריאליטי נותר לבדו לאחר שריצה את ההפקה ואת אלוהי הרייטינג. חשתי שאיני רוצה להיות שותף למשחק הדמים הזה", אומר הפסיכיאטר אילן רבינוביץ', שפרצופו העגלגל והמחייך מופיע לצד הציטוט.

כותרת הגג היא "הפסיכיאטר של 'האח הגדול' בפנייה דרמטית לכנסת", אבל הכנסת היא, כמובן, רק תירוץ. יותר משמדובר כאן בפוליטיקה, נתווים כאן קווי פעולה המזכירים התנהלות המוכרת בין עבריינים. רבינוביץ', בשר מבשרה של קשת ושל עולם הריאליטי ("רבינוביץ' חושף: נתתי שירות גם להפקת 'כוכב נולד'", לשון כותרת נוספת על שער העיתון), שעמד יחד עם אנשי קשת במוקד הזובור של "ידיעות אחרונות", מגיב לרוח התגובות של קשת, שהטיחה בו את האחריות למציאות שנחשפה ב"ידיעות" – ומפנה כעת את האשמה בחזרה לאנשי קשת (אחרי שהחליף יועצים).

"כל האמיתות טמונות בכל הדברים", נפתח ציטוט משיר של וולט ויטמן (תרגום: עודד פלד) במדור הקטן והנפלא "שיר ביום" של המוסף "24 שעות" (המוקדש למלאות 120 שנה למותו של ויטמן). "שבריר והרף עין שלי מניחים את דעתי,/ אני מאמין שהרגבים הרטובים יהיו לאוהבים ומאורות,/ ותמצית התמציות היא בשר האיש או האשה,/ ושיא ופאר קיימים הם הרגש שירחשו/ זה לזה,/ ויסתעפו הם ללא גבול מתוך הלקח הזה עד עד/ היותו יוצר-כל,/ ועד שיענגו אותנו כולם באחד, ואנחנו אותם".

"'משחקי הרעב', המבוסס על-פי [כך במקור] הספר הראשון בסדרת רבי המכר של סוזן קולינס, הפך בסוף-שבוע בודד לאחת התופעות הקופתיות המדהימות בכל הזמנים", כותב דורון פישלר במדור "שוברי קופות" שבמוסף "ז'ורנל" של "מעריב": "הסרט הכניס 68 מיליון דולר ביום שישי בלבד, ועל-פי הערכות יעמדו ההכנסות לאורך סוף-השבוע כולו על כ-150 מיליון דולר".

פינת התחזית

"במלאות 33 שנה להסכם, האם השלום עם מצרים יחזיק מעמד בשנים הקרובות?", שואל מדור השאלה היומית במוסף היומי של "ידיעות אחרונות". התשובות: "כן" ו"לא".

ענייני תקשורת

"לאודר שילם את דמי הזיכיון של ערוץ 10 ל-2012", מדווחת מיה מנע ב"עסקים" של "מעריב". "פטריק דרהי מחפש שותף לשליטה בהוט", מדווח גולן חזני על שער "כלכליסט".

"הרב נסים מלכה, ראש העיר המאושר של קריית-שמונה, לא מגיע למשחקי הקבוצה בשבת לפני שהוא מזהה שלושה כוכבים בשמים", נכתב בכותרת המשנה לכתבת השער של "המגזין" של "מעריב". "בזכות האמונה שלו (ושל שאר תושבי העיר המסורתיים), קבוצת הכדורגל המקומית תזכה הערב, בע"ה, באליפות המדינה. לא שבטוח שזה ישכנע את ההתאחדות לקיים את משחקיה בימי חול, אבל כן בטוח שקריית-שמונה על המפה", מסתיימת הכותרת – שעטנז תמוה של ז'רגון דתי וטבלואידי.

בתקופה האחרונה (כפי שהערתי כאן כמה פעמים) מציג המוסף הזה (עורך אחראי: יואב צור, לשעבר העורך הראשי של רשת המקומונים של "מעריב" ושל "מעריב" עצמו) כתבות מהסוג היחצני, כאלו שנראות כאילו נהגו על-ידי יועצי התקשורת של מושאיהם: כתבות מפרגנות, חיוביות, נוטפות מתק שפתיים. נדמה לי שהערבוביה של כתבת השער היום מפענחת את ההרגל המשתרש הזה: לא מדובר דווקא בעסקאות אפלות של פרסום סמוי, אלא בגישה עריכתית חד-ממדית, כזו הסולדת מביקורתיות סלידה לשמה, כזו שאינה רק מתמקדת בחיובי, אלא רואה בו חזות הכל.

היה אפשר להגיד שלפנינו חידוש מרענן, אבל למעשה זו חזרה לז'אנר נושן של עיתונות מפלגתית – הפעם ללא מפלגה. ובקיצור, יאיר לפיד יכול לחזור ל"מעריב".