בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, לצד ראש הממשלה האלבני סאלי ברישה, שלשום בירושלים (צילום: מארק ישראל סלם, "ג'רוזלם פוסט")

יציאת מצרים

"טנטאווי התחייב לקיים בחירות לפרלמנט במועד", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "עשרות אלפים הוסיפו למחות בקהיר, למרות הבטחות ראש המועצה הצבאית שהבחירות ייערכו ביום שני. 'איננו כמהים לשלטון ואין לנו כוונה להישאר בו'", נכתב בכותרת המשנה. גם העיתונים האחרים מקדישים את כותרותיהם הראשיות לנעשה במצרים.

"בין קהיר לטהרן" היא הכותרת של "ידיעות אחרונות": "בישראל מתריעים: איראן מזרימה כסף למהפכה אסלאמית. ובכיכר תחריר זועקים: טנטאווי, תגמור כמו קדאפי". וב"ישראל היום": "עוקבים בדאגה" היא הכותרת הראשית ו"חשש בישראל לעתיד הסכם השלום" בפתח כותרת המשנה. ב"מעריב" הולכים עוד צעד קדימה (או אחורה) ומדווחים בכותרת הראשית כי "הרמטכ"ל הציג לקבינט תרחיש של ביטול השלום". "עם זאת", מוסיפה כותרת המשנה, אולי מתוך מודעות להיותו של הדיווח מחולל מציאות, "גנץ וראש אמ"ן הדגישו כי מדובר באפשרות קיצונית". מדוע לתת לאפשרות קיצונית לככב בכותרת הראשית, במרכז סדר היום? התשובות אצל העורך, והמפתחות אצל הג'ינג'י.

"החלום המצרי למהפכת בזק היה אשליה מלכתחילה", כותב ג'קי חוגי ב"גלובס". "לא רק בחברות הערביות, אלא בכל חברה שהיא, אין זה אפשרי לדלג בתוך שנה מעריצות לחירות. הפנמה של ערכי דמוקרטיה היא תהליך ארוך, ולעתים גם שישים שנה לא יספיקו להשלימו. מי שהיה קרוב לעוגת השלטון, או התרגל למשול בכוח הזרוע, לא במהרה ייגמל ממנהגו המולד להשיג את מבוקשו בכוח".

ובינתיים, בכנסת

"בשקט יחסי, כמעט ללא ההד התקשורתי והציבורי המלווה באחרונה את קידומם של חוקים אחרים, מקדמת הכנסת רפורמה באחד החוקים המשפיעים ביותר בספר החוקים – חוק התכנון והבנייה", כותבת היום איריס האן ממכון דש"א ב"הארץ". "החוק, שבו יותר מ-600 סעיפים, משפיע על איכות החיים ועל איכות הסביבה של כל אחד מאיתנו, ומעצב את דמותה של הארץ ואת נופיה לשנים רבות. ועדות התכנון הן הזירה העיקרית שבה נקבע אם, היכן ואילו תחנות כוח יוקמו, אילו כבישים ומסילות ייסללו, אילו מהשטחים הפתוחים יישארו כאלה גם לדורות הבאים ומה יהיה מראם של היישובים שבהם אנו מתגוררים: מידת הצפיפות, גודל הדירות, מספר הפארקים וגודלם של שטחי הציבור, מיקומם של מרכזי המסחר והתעסוקה ועוד". כאילו כדי להוכיח את טענתה, מתפרסם המאמר בשולי חלק ב' של העיתון (כדאי, אגב, לקרוא את כולו).

בתקופה האחרונה, בעקבות המחאה החברתית ואולי בעקבות תמורות אחרות, מורגשת התעניינות מוגברת, באופן יחסי, של התקשורת בהתנהלות הכנסת, ועדותיה וחבריה, במיוחד ביחס להליכי החקיקה (ארבע המלים האחרונות לכאורה מובנות מאליהן; הרי מה הכנסת עושה? אלא שהן לא).

הנה היום ממשיך "ידיעות אחרונות" בקמפיין שלו נגד התיקון לחוק לשון הרע: "אמנים נגד חוק לשון הרע", לשון כותרת ידיעה של רז שכניק וצביקה ברוט בעמ' 8 של העיתון, ו"לא רוצים לשתוק", לשון כותרת ידיעת כיתוב תמונה על הפגנה "נגד התיקון" שנערכה אתמול בתל-אביב. אותה הפגנה – בת 1,500 או 2,000 איש, תלוי בעיתון – זוכה להיות התמונה המרכזית על שער "הארץ".

בעוד ש"הארץ" אינו מתמקד במחאה נגד התיקון לחוק לשון הרע, אלא בכלל החוקים והצעות החוק שהם לדעתו "איום על הדמוקרטיה", "ידיעות אחרונות" מתעורר לדון בענייני חקיקה, כך זה נראה, כשהם נוגעים לו אישית. ממילא הטיפול בנושא אינו אחראי או מיידע, אלא תעמולתי וסנסציוני. ב"הארץ" מאמר כמו זה של האן יכול להופיע, גם אם בעמוד אחורי. הרושם ש"ידיעות אחרונות" מעורר הוא כי ידווחו אצלו על הליכי החקיקה של "רפורמה בתכנון ובנייה" רק כשיהיה מדובר בבניין של העורך.

"אני לא זוכר קמפיין כזה של התקשורת, בעיקר עיתונים, נגד הצעת חוק", כותב ב"גלובס" מתי גולן, מי שהביע תמיכה בתיקון זה מכבר. "בנושא הזה נמצאת התקשורת במצב מובנה של ניגוד אינטרסים: היא המדווחת הבלעדית בנושא שהיא אינטרסנטית מובהקת לגביו", הוא ממשיך. "לא מדובר רק באינטרסנטיות הקשורה לדמוקרטיה ולחופש הביטוי, אלא גם ואולי בעיקר באינטרסנטיות מסחרית. במלים אחרות, אמצעי התקשורת לא רוצים לשלם יותר בשביל הנזקים שהם גורמים לנפגעי דיבה. פגעתי ולא שילמתי (או שילמתי מעט) – זה המוטו, זו המטרה של הקמפיין.

"אי-אפשר, כמובן, למצוא אלטרנטיבה לתקשורת לצורכי סיקור הצעת החוק הזאת, ובכלל. אבל כאשר קיים ניגוד אינטרסים כה חריף, מן הדין שהתקשורת, שהיא גם מונופול לצורך העניין, תדווח בצורה הכי הוגנת שאפשר. במציאות, חלק מאמצעי התקשורת נוהג בצורה הפוכה. מגדיל לעשות העיתון 'ידיעות אחרונות'. 'חוק ההשתקה' – כך הוא מגדיר את הצעת החוק. זה לא נעשה במאמרי דעה, שזה לגיטימי. המינוח הזה מופיע בעמודי החדשות, כלומר הוא מוצג לקוראים כעובדה. כאשר זה לא כך", מנתח גולן, ובצדק. בהמשך הוא מסכם במשפט אחד מאמר של עו"ד דן אבי-יצחק, פעם מהקונסליירים שהניעו את אחורי הקלעים של המדינה והיום בעל בלוג ורדרד באתר תפוז.

"לפני יותר מעשור שנים הציע ח"כ מאיר שטרית לתקן את חוק איסור לשון הרע לטובת הנפגעים מפרסומי דיבות וכדי להרתיע את מפרסמי לשון הרע. תמציתו של התיקון היתה קביעת הוראה חדשה, לפיה יהא הנפגע זכאי לקבל פיצוי בגובה שלא יעלה על 50,000 ש"ח אף בלא הוכחת נזק (ואם נעשה הפרסום בזדון – 100,000 ש"ח)", מזכיר אבי-יצחק, אלא ש"למרבה האירוניה", ההצעה "עלולה היתה, אלמלא עמד בית-המשפט העליון בפרץ, להביא לתוצאה הפוכה מזו שאליה נתכוונו המציע והכנסת שקיבלה את ההצעה".

כיצד? משום ש"לפי הדין, שמעולם לא היה שנוי במחלוקת, רשאי בית-המשפט לפסוק פיצויים, ללא כל הגבלה על סכום הפיצוי, בשל הנזקים הכלליים הנגרמים לנפגע מפרסום לשון הרע". אלו אותם "נזקים כלליים" הנכללים בתואר המפורסם "ללא הוכחת נזק". "בית-המשפט אינו מוגבל בסכום הפיצויים הכלליים שהוא רשאי לפסוק. נמצא שלכאורה השיג התיקון של ח"כ מאיר שטרית משנת 1998 תוצאה הפוכה מכוונת יוזמו, שכן הוא הגביל את סמכות בתי-המשפט לפסוק פיצויים כלליים עד לסכום של 50,000 ש"ח או 100,000 ש"ח, לפי המקרה, בלבד, שעה שבפועל הם פסקו לפני התיקון סכומים גבוהים מאלה בהרבה כפיצויי נזק כללי".

כדאי לקרוא את המשך המאמר, המאיר באור עז ומקורי את "הבורות והדמגוגיה" של מציעי החוק כמו את אלו של מתנגדיו, ובעיקר מצביע על כך שהם מתקוטטים כולם מתחת לפנס הלא נכון.

מאמר המערכת של "ז'ורנל", מוסף "מעריב", מציג פן אחר של ההיבריס העיתונאי ביחס לאותו נושא. הופעתו במאמר לא חתום בפתח מוסף תרבות יומרני רק הופכת אותו נפוח עוד יותר. "להפסיק לסקר את הפוליטיקאים", זו הצעת המאמר להתמודדות עם "התיקון לחוק לשון הרע ועצירת רדיפת התקשורת בידי השלטון", "אולי זה מה שיזכיר להם שבלי עיתונות חופשית הם לא שווים מאומה. והלא בלי פלטפורמה שבה יוכלו לשווק את מרכולתם לציבור הבוחרים יהיו חברי-הכנסת והשרים כמו מחיאת כף ביד אחת. יריב לוין ישוב להיות עסקן אלמוני ממודיעין, ואהוד ברק יוכל להביע אמפתיה לשאיפות האיראניות להצטייד בגרעין רק בטלוויזיה האמריקאית. למותר לציין איזה רווח נקי מסתתר פה לאזרחים".

אולי מיותר להצביע על תפיסת המציאות הבעייתית של המאמר ("התקשורת" כבר מזמן אינה המשחק היחיד בעיר) על ההבנה המעוותת של יחסי פוליטיקה ועיתונות (לוין הפך פוליטיקאי משפיע לא בזכות העיתונות, אלא למרות העיתונות), או על ההומור הפתטי (באמת, איזה רווח נקי מסתתר פה לאזרחים?). ייתכן שמדובר פשוט בהתקף מקרי של אינפנטיליות.

מה שבכל זאת מעניין הוא לקרוא את המאמר הזה על רקע הניתוח שהציע בעבר בעל הבלוג "תודעה כוזבת", שהאשים את אנשי המוסף בכך שהם גיס חמישי של ההון, "אנרכו-דנקנריסטים" התוקפים את הליברליות משמאל בנשק של "חתרנות משתקת". בזמנו חשבתי שזו טעות, היום אני לא בטוח. מה שבטוח, לפי קצב ההתקפלות של המוסף אל תוך עצמו, עוד מעט זה כבר לא יהיה משנה.

ועל גבי כל זאת, יש עדיין מי שאינם עיתונאים בעלי אינטרס, הסבורים כי התיקון לחוק אינו רצוי. אלה לוי-וינריב מראיינת ב"גלובס" את פרופ' מרדכי קרמניצר, מחבר הספר "לשון הרע: הדין המצוי והרצוי" (יחד עם חאלד גנאים ובועז שנור) וסגן נשיא המכון לדמוקרטיה (מו"ל שותף של אתר זה):

"הנזק יהיה אדיר. כאשר מערכת של כלי תקשורת תצטרך לקבל החלטה האם נכנסים לתחקיר משמעותי על אישיות פוליטית או על אישיות כלכלית, או האם לפרסם תחקיר שכבר נעשה – השיקולים לא להיכנס לתחקיר או לא לפרסם משהו יגברו מעתה. ולא מכיוון שלמישהו יש מודעות לזה שמה שהולכים לפרסם הוא דבר לא נכון, אלא משום שאין ולא יכול להיות לעולם ביטחון גמור שהפרסום הוא אמיתי, ואז החשש גם להיות מחויב וגם להיות נענש גדל מאוד. החוק שלנו, עוד לפני התיקון הזה, הוא חוק שלא מגן כהלכה על חופש העיתונות, ועכשיו הוא ירמוס את התחקירים העיתונאיים".

"מעריב" הוא חלק מקבוצת אי.די.בי

"הקמפיין השקט" נגד ועדת הריכוזיות שעירן פאר דיווח השבוע על קיומו ב"גלובס" ממשיך להתנהל ללא הפרעה – או שקט – ב"עסקים", מוסף "מעריב", הנמצא בבעלות נוחי דנקנר, מי שמסתמן כנפגע הראשי של הוועדה הנדונה. "מסקנות הביניים של ועדת הריכוזיות צריכות להשתנות", נכתב בכותרת כתבת עמוד המתפרסמת היום במוסף, ראיון עם מנכ"ל משרד האוצר לשעבר ירום אריאב.

למעשה, הקמפיין של "מעריב" עולה היום מדרגה, כזו המרחיקה אותו צעד נוסף מההגדרה המילונית לעיתונות. על הראיון חתום "אייל טל, 'הכרוז'". "הכרוז" הוא "עיתון איגוד החברות הציבוריות", שטל היה, ואולי עודנו, העורך בפועל שלו. יש כאן אולי סימן מעודד זעיר לעצמאות כתבי "מעריב", שסירבו להמשיך להשתתף במשחק (אם אכן כך), ולבטח סימן מדאיג גדול לעצמאות עורכי "מעריב", שדילגו על הכתבים שלהם עצמם.

"איגוד החברות הציבוריות", על-פי אתר האינטרנט שלו, הוא "הגוף היציג של החברות הציבוריות בישראל, המאגד מאות חברות בורסאיות. מטרת האיגוד היא הבטחת נגישות מקסימלית לגיוס כספים בבורסה הישראלית, תוך ייצוג האינטרסים של החברות הציבוריות בפני מוסדות השלטון והרשויות השונות בתחומי החקיקה, התקינה, הפיקוח והביצוע". במלים אחרות, הדבר דומה לכך ש"מעריב" יפרסם בעמודי החדשות שלו כתבת עמוד על המחירים הנמוכים בשוק החלב, הלקוחה מבטאון איגוד יצרני החלב. איגוד החברות מצא, אם כן, שותף לשמירה על האינטרסים של החברות הבורסאיות: "מעריב".

אגב, גם היום מתפרסמת במוסף ידיעה אינפורמטיבית, ללא כל ערך מוסף עיתונאי, על הנפקת מניות של הכשרת-היישוב-אנרגיה, השייכת לעופר נמרודי, בעל מניות מרכזי ב"מעריב" ושותפה של חברת חיפושי נפט וגז אחרת, השייכת לדנקנר עצמו. גילוי נאות – אין.

מחפשים תשובה

"עולם התשואה הקבועה מגמד את עולם המסחר בניירות ערך. עולם המסחר בניירות ערך הוא כמו חצ'קון מזורגג בהשוואה לעולם אגרות החוב", מצטט מייקל לואיס את אחד מגיבורי ספרו "מכונת הכסף", המתחקה אחרי הדרך שבה חיבלו ברוקרים ובנקאים אמריקאים בכלכלת ארה"ב והובילו למשבר הסאב-פריים של 2008.

באופן רגיל, המשאבים שמקדישה העיתונות הכלכלית לטיפול (לאו דווקא מבריא) בחצ'קון גדולים עשרת מונים מאלו שהיא מקדישה לפנים שעליהן הוא צומח. בימים האחרונים, בעקבות הסדר החוב שמציעה חברת דלק-נדל"ן, היחס הזה מתהפך מעט ועולם "התשואה הקבועה" זוכה לתשומת לב גדולה יותר. "דה-מרקר" אף הגדיל לעשות אתמול וכיוון את הזרקור לא אל הטייקון יצחק תשובה, הגיבור הטבעי של הנארטיב כפי שהתגבש בשנים האחרונות (גיבור שלילי כמובן, כמי שלווה כסף מהציבור וכעת מתחמק מלהחזירו), אלא אל המוסדיים – אותם מי שהעניקו לו את כספו של הציבור.

היום יורד תשובה מהכותרות הכלכליות, ואלו נכבשות על-ידי נושאים שונים: "כלכליסט" מדווח בכותרת הראשית על חברת ביוטכנולוגיה ישראלית בשם אנדרומדה, ש"עברה שלב קריטי בניסוי של תרופה המטפלת בסוכרת נעורים". "גלובס" מדווח בכותרת הראשית כי "צים נזקקת לעירוי של עשרות מיליוני דולרים" ("ההפסדים הכבדים נובעים מהמצב הקשה של ענף הספנות, שסובל מעודף היצע"), ואילו "דה-מרקר" מעניק את הכותרת הראשית לאלי הורביץ, מייסד חברת התרופות הישראלית טבע, שנפטר שלשום וזוכה היום להספדים ארוכים בכל העיתונים.

"פורץ הדרך של התעשייה הישראלית לעולם", מכונה הורביץ בכותרת הראשית של "דה-מרקר", המקדיש לו שלושה עמודים. לו הייתי קורא אותם, הייתי שמח למצוא בהם התייחסות לאופן שבו הטיפול של העיתונות הכלכלית בחברת טבע היה דוגמה מייצגת לטיפול האובססיבי בחצ'קון שמפגינה העיתונות הכלכלית הישראלית.

העילה התורנית

אחרי כמה ימים של איפוק ודיווח אינפורמטיבי, חוזר מוסף נתוני הבורסה של "דה-מרקר" לסורו וקושר קשר של סיבה ותוצאה בין אירוע אקטואלי במציאות הממשית ובין התרחשויות בבורסה: "הצמיחה המאכזבת בארה"ב הפילה את אחד-העם". לטובת הקוראים ביקום המקביל, הנה הכותרת שהיתה נדפסת היום לו היתה הבורסה הישראלית עולה: "למרות הצמיחה המאכזבת בארה"ב, אחד-העם נוסק".

ספר, "ספרים"

בזמנו פירסמנו כאן מאמר של מבקר הספרות אריק גלסנר, שמתח ביקורת חריפה על מוספי הספרות של "הארץ". המאמר, שזכה להד, עסק בעיקר במוסף "תרבות וספרות" ופחות במוסף "ספרים", הפרוזאי יותר. אולי משום שבעוד שפגמיו של "תרבות וספרות" הם מהותיים, אלה של "ספרים" טכניים בעיקרם. הוא אינו לוקה בעיוורון אידיאולוגי או הטיה אזוטרית, אלא בסימני קיפאון עיצובי ותוכני (הנובע, בין השאר, ממגבלות הפורמט הקטן) ובשגרה ואפילו שעמום שהוא משדר.

מלבד נסיונות מעטים מדי לגוון במדורים מיוחדים (שמטבע הדברים, כמה מהם ממילא אינם מוצלחים), המוסף מגיש מדי שבוע רצף ביקורות טבול בסימן האקראיות. בחירת הספרים נדמית אקראית, בחירת הכותבים נדמית אקראית, אופיין של הביקורות נדמה אקראי, וגם העניין או חוסר העניין שאלו מעוררות בתורן – נדמים אקראיים.

היום מקדיש המוסף, בעריכת שגיא גרין, תשומת לב מיוחדת לספר עב-כרס, ספק אנציקלופדיה, ספק ספר שימושי, העוסק ב"נשים לגופן: בריאות, גוף, מיניות, יחסים". לצד הביקורת של ענת סרגוסטי מופיעות עוד שלוש התייחסויות קצרות יותר המאירות את הספר, ואת הנושא שהוא עוסק בו, מזוויות נוספות. על רקע שגרת המקריות של המוסף, הפרויקט הצנוע הזה בולט בכך שהוא מציע את קיומה של יד מכוונת – של עורך – מאחורי הצבר הטקסטואלי שהוא המוסף.

ודוק: אוסף אקראי של ביקורות אקראיות על ספרים ("כותרים") הוא מוצר עיתונאי המיועד לקורא האקראי, או לזה העוסק לפרנסתו בהוצאת ספרים ומתעניין בהתקבלות או בעצם האזכור של מוצריו ושל מוצרי המתחרים. כדי שמוסף העוסק בספרים יעורר עניין אצל מי שמתעניין בעולם הספרים והספרות, ועוד יותר מכך למתעניין בתרבות ובהקשרים הרחבים של הספרים והספרות (הכוללים את העולם כולו), עליו לשבור את הסרט הנע שעליו הוא מתנייד: את הסברה כי הינו עיתון.

זהו אינו עניין של מה בכך, משום שהמוסף "ספרים" מחולק בתוך עיתון, ולכן טעות עורכיו, המתייחסים אליו ככזה, מובנת מאליה. הטעות הזו מובנת גם על רקע התמורות החלות בעולם ההוצאה לאור ואפילו בעולם הכתיבה: המהפכות הטכנולוגיות והשינויים הכלכליים שצימצמו עד מאוד את מרווחי ההפצה של ספרים ושינו את שוק המו"לות הגבירו את ערך ה"קומודיטי", הסחורתיות, של הספר. ממילא אפשר לחשוב שספר הוא מוצר, כמו מניה או ליפסטיק – ובימינו, כמו פוליטיקאי או כוכב לשעבר של תוכנית ריאליטי, ושהטיפול בו הוא עיתונאי, כלומר אקטואלי.

ל"קומודיטי" יש תכונות עיקריות החשובות לדיון זה: ההקשר שלו נתון בתוך פס הייצור שאליו הוא שייך, ולא מחוצה לו, וחשיבותו היא בעצם קיומו, בכך שהוא חדש (חדש!) וביחס למוצרים האחרים באותו שוק. ממילא ההתייחסות אליו היא עיתונאית, כלומר אקטואלית. הדיווח הוא על התוכן הכלול בסחורה (אדום, פריך, מעניין), ועבודת העריכה מתמקדת בשמירה על רצף הדיווחים ועל כך שיכסו את השוק.

אלא שספר הוא, כמובן, אינו סחורה. וביתר דיוק: מה שהוא לא-סחורה בספר הוא מה שמעניין (את מי שאינם קוראים אקראיים או מוציאים לאור, כאמור). מה שהוא לא-סחורה בספר הוא האופן שבו הוא אינו אקראי (או שימושי). הערך הזה טמון לא בספר כמוצר המתקיים על מדף סחורות מסוג מסוים, אלא בהיותו ביטוי מורכב של מחשבה אנושית ביחס לעולם.

ממילא עבודת הביקורת אינה דיווח (וכמה מהביקורות המתפרסמות מעת לעת במוסף בהחלט עונות על הדרישה של היות מעבר לדיווח), ובעיקר, עבודת העריכה אינה יכולה להסתפק בסידור המדף, אלא עליה ליטול על עצמה גם את הכוונת החציבה של משמעות והקשר מתוך הספר, בביקורת הבודדת ויותר מכך באופן שבו ההצטברות של ביקורות (יחד עם סוגות כתיבה אחרות, אולי) הופכת חלק מאותה חציבה. האופן שבו מטפלים היום במוסף "ספרים" בספר "נשים לגופן" נותן, אולי, רמז לאפשרות קיומה של גישה עריכתית כזו.

תת-תרבות וספרות

"קבצנית, זה מה שאני", נכתב בכותרת פרובוקטיבית על שער "מעריב". היא מודפסת על גבי תצלום של הסופרת אורלי קסטל-בלום, הממלא חלק ניכר מהשער, והכותרת עצמה, על אף שהיא מפנה לכתבה שתתפרסם במלואה רק בגליון סוף-השבוע, היא השנייה בגודלה על השער.

ההפניה עצמה מסריחה מסנסציה ויומרנות, החל מהקביעה הנפוחה שקסטל-בלום היא "הסופרת החשובה ביותר כיום" (האם ל"מעריב" יש ברומטר חשיבות ספרותית המוטל בירכתי המערכת? ואם כן, מדוע שלא ימכרו אותו כדי להוסיף קצת מזומנים לקופה הריקה?), ועד לסופרלטיב "ראיון חושפני", ההולם היטב את הטקסט של שי גולדן (שמזכיר יותר מכל את הראיון הטלוויזיוני הבהמי שערך חיים אתגר עם אסי דיין לפני כמה שנים).

לסופרי ישראל, ולמשבר הכלכלי שהם אולי חווים (לפני עשור המצב היה אחר? ולפני 20 שנה?), מגיע יותר מהרגל הגסה הזו.

ענייני תקשורת

"דחיית החוב היא פתרון לטווח קצר שיגרום למוות בייסורים של הערוץ. הדחייה פוגעת בשוק. צריך לפתור את הבעיות כדי שהתקשורת תרוויח כסף. אם אמצעי המדיה המוביל בישראל מפסיד כסף, אין תוחלת לכלל המדיה בישראל", אומר מודי פרידמן, לשעבר מנכ"ל ערוץ 10, ללי-אור אברבך ב"גלובס". "הכשל הגדול ביותר, שהזכייניות עצמן מסרבות להתמודד איתו, הוא נושא עמלות הפרסום", טוען פרידמן.

"לפני שנים ניסו לטפל בזה", הוא מוסיף. "יו"ר מועצת הרשות השנייה דאז נורית דאבוש, הקימה ועדה בראשותו של דרור שטרום, ולא קרה כלום. ההשלכות של שוק הפרסום חוצות את שוק הטלוויזיה, כל התעשייה נמצאת בבעיה. גם משרדי הפרסום, כשהם קונים את המדיה באמצעות סוכני רכש מדיה, איבדו בעצמם את כוחם. לא ברור לאן מגיע הכסף, והפרסום בטלוויזיה נהיה זול מדי". "איך אתה מציע לפתור את זה?", שואל אברבך, ונענה: "מערכת הפרסום צריכה לעבוד ישירות מול גופי השידור. קנייני המדיה נהיו בעלי ההון".

יובל דרור משלים את הסיבוב שעשה בעיתונות הישראלית וחוזר לפרסם מאמרים ב"הארץ". היום הוא כותב במדור הדעות על "פער ההייפ", "הפער בין הנתונים הרשמיים המפוצצים והנוצצים לבין נתונים האמיתיים", על אודות מספר המשתמשים ברשתות החברתיות.

"בטוויטר ניסו להתמודד עם השאלה בצורה מעט יותר שקופה" מזו של גוגל-פלוס ופייסבוק, כותב דרור. "לפני כחודשיים דיווחה טוויטר שאף על פי שיש לה יותר מ-200 מיליון משתמשים רשומים, רק 100 מיליון מתוכם הם 'משתמשים פעילים'. ומיהו 'משתמש פעיל'? מי שמתחבר לשירות לפחות אחת בחודש. הצחקתם אותי. טוויטר הוא מסוג השירותים שאם אתה לא משתמש בהם כמעט כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום, אתה בעצם לא משתמש בהם כלל. מי שמדבר במונחים של 'אחת בחודש' מבקש לנפח את קבוצת 'המשתמשים הפעילים'. אז כמה אנשים באמת משתמשים בטוויטר? האמת היא שאף אחד לא באמת יודע".

כך נפתחת הודעת דובר בנק ישראל שנשלחה היום: "בתשובה לשאלת יו"ר הוועדה, אשר התייחס לפרסומים בתקשורת אודות דברי הנגיד לשר השיכון באשר לקצב שיווק המגרשים, אמר הנגיד את הדברים הבאים: התפלאתי לגלות ששיחות סגורות ביני לבין שר השיכון, שבהן אני מדבר איתו באופן פתוח וגלוי, מוצאות את דרכן לתקשורת". יום רביעי שמח.