ישראל, היום (צילום: צפריר אביוב)
לא תעשה לך פסל
"עונשו של קצב לא חשוב לי", לשון כותרת בעמוד הראשי של ynet, היום בסביבות שמונה בבוקר. "למתלוננת נגד קצב לא משנה כמה שנים בכלא ייגזרו עליו", קובעת כותרת המשנה, המוסיפה ציטוט: "אין לי יצר נקמה". "לכלא", קוראות כותרות שניים מיומוני ישראל, "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" (שבעליו הוא גם הבעלים של האתר ynet).
אפשר היה לכתוב, לתפארת המליצה, כי העיתונים היום – בבוקר גזירת דינו של קצב – נעים בין שני הקצוות הללו, אולם יהיה זה לתפארת המליצה בלבד: הקו השולט בעיתונים כולם קרוב יותר, הרבה יותר, לקריאה "לכלא" מאשר להסתייגות מרגשות נקם.
"גזר הדין" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום"; "לא נענש דיו", "יום קשה" ו"כדי להרתיע" הן כותרות טורי הפרשנות המודפסות על שער העיתון. בתצלום על השער: "קצב ליד דלת ביתו, אתמול בקריית-מלאכי" (צילום: רפאל בן-ארי). אותו תצלום מופיע, בגדול, על שער "ידיעות אחרונות" (הכיתוב: "מתוח"). בתמונה נראה קצב מגבו, ואת הפריים ממלאות הכיפה שעל ראשו וז'קט לבן, שנראה במבט ראשון כמו טלית.
התצלום על שער "מעריב": "פסלו של קצב בגינת משכן נשיאי ישראל". "בניגוד למדינות קומוניסטיות – את ההיסטוריה הישראלית אסור לשכתב", נכתב באחד הקטעים המתפרסמים במדור המכתבים למערכת של "ישראל היום". הכותב קורא שלא להסיר את פסלו של קצב מגן הנשיא, אלא להותירו "כתמרור אזהרה". באותו עמוד מתפרסמת הקריקטורה היומית של שלמה כהן, המדויקת ביותר שראיתי בעניינו של קצב. "היסטוריה בישראל, ולא כזו שאפשר להתגאות בה", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער העיתון.
"המערכה התקשורתית שמנהל רה"מ לשעבר, אהוד אולמרט, חשובה בעיניו לפחות באותה מידה כמו המערכה המשפטית שהוא מנהל מול הפרקליטות, בבית-המשפט ומחוצה לו", כותב יובל יועז ב"גלובס". "האסטרטגיה שאותה החליטו אולמרט ואנשיו לאמץ היא של הקוזאק הנגזל. הטענה שבפיהם היא טענת מבחן בוזגלו הפוך – כאילו, בגלל רום מעמדו של אולמרט, יש לפרקליטות מוטיבציה מיוחדת להחמיר עימו, ולא ניתנות לו זכויות שכל אדם מן היישוב היה זוכה לקבל". והוא מוסיף: "האמת היא כמובן הפוכה".
"בית-המשפט יגזור הבוקר את דינו של נשיא המדינה לשעבר משה קצב", נכתב בכותרת על שער "הארץ", מתחת לקפל. "ללא קשר לחומרת העונש, זהו רגע של מפנה בציבוריות הישראלית, אם לא העולמית", מגזימה נרי ליבנה ב"הארץ". "סקירת תיקים דומים מגלה: ארבע שנות מאסר בממוצע", נכתב בהפניה על שער העיתון.
שבע שנות מאסר גזר הבוקר בית-המשפט על קצב. ב-ynet ציינו כי הנשיא לשעבר פרץ בבכי לאחר שהכריזו על עונשו.
בין לוב לסוריה
"מתרחב גל ההפגנות נגד שלטון אסד", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", העיתון היחיד שלא מקדיש את כותרתו הראשית למשה קצב. "אלפים הפגינו אתמול בסוריה זה היום הרביעי, לא רחוק מגבול ישראל וירדן", נכתב בכותרת המשנה. "בלוב נמשכו הקרבות ומועצת הביטחון של האו"ם כינסה דיון בלתי רשמי בסוגיית הפסקת האש. בתימן מחריפה המחאה נגד הנשיא סאלח ושרי חוץ באירופה קראו לו להתפטר".
"אובמה: נעביר הפיקוד לאירופים"; "נמשכות ההפצצות בלוב. נאמני קדאפי תקפו המורדים", נכתב במשבצת תכולה על שער "ישראל היום", ומתחת לה במשבצת שחורה: "הפגנות המוניות בדרום סוריה"; "גוברת המחאה נגד השלטון. חיזבאללה עוזר לאסד".
האם ה"אירופים" מפקדים על המתקפה על לוב? לפי שמעון שטיין במדור הדעות של "הארץ", לא. רק צרפת ובריטניה, שלא תיאמו את המהלך עם "חברותיהן לאיחוד", ומהלכן "יש בו כדי להבליט את עליונותו של האינטרס הלאומי שלהן על פני האינטרס של האיחוד-האירופי".
"מטריד ביותר שדווקא ממשלה גרמנית, שאמורה לגלות רגישות רבה לזכויות אדם, יושבת על הגדר כשמדובר בהתערבות צבאית בינלאומית לסיום משטר דמים של מנהיג מטורף", כותב אלדד בק במדור הדעות של "ידיעות אחרונות".
"בלוב מתנהלת מלחמת אזרחים", קובע אביעד קליינברג באותו מדור ומוסיף: "בהעדר מידע ברור על המורדים, קל לנו לתמוך במאבקם נגד קדאפי, רודן מוזר שצורת דיבורו נלעגת ומלבושיו מוזרים. נוח לנו לחשוב שכל ברירה טובה ממנו. אבל האומנם אנחנו במערב יודעים מה אנחנו עושים? האומנם יש לתמוך אוטומטית בכל מאבק נגד רודן בתרבות שבה הרודנות היא צורת השלטון הרווחת?".
"תגובתו של ברק אובמה לסערות במזרח התיכון יכולה להיחשב לקיסינג'רית, כיוון שהוא מנסה לשלב סדרת תבוסות אמריקאיות אסטרטגיות בתוך נראטיב מצודד המכונה 'שינוי'", מצליף ד"ר לי-און הדר בחלק ב' של ה"ארץ".
"מה בדיוק אמורים האמריקאים לעשות?", מטיח עפר שלח, בטור במדור הדעות של "מעריב", "להנחית כוחות בכיכר תחריר? לפתוח ב'הלם ותדהמה' מול המפגינים השיעים בבחריין? לשלוח את ה-CIA להפיל משטרים, כמו שעשה למוסאדק באיראן, או להילחם במהפכנים, כמו שעשה בדרום ומרכז אמריקה? מי שקיווה לאלה אינו שונה מאותם אנשי שמאל שמייחלים כבר שנים לצעדים אמריקאיים תקיפים שיכריחו את ישראל לצאת מהשטחים".
אתמול קרא מאמר המערכת של "הארץ" לאומות העולם לכפות את עמדתו של "הארץ" על ישראל ("גם אם לא באופן צבאי"), כפי שהוא עושה זאת כלפי קדאפי. שמה של ישראל לא הוזכר בפירוש ("מדינות כובשות"). היום, כותרת המשנה למאמר של עקיבא אלדר בחלק ב' של העיתון משווה במפורש בין מועמר קדאפי לבנימין נתניהו.
"גל ההפגנות בסוריה מקרב את המהפכה הערבית אל גבול ישראל", כותב אלוף בן בטור הפרשנות הראשי של "הארץ", ומוסיף: "אם אסד ייפול מהשלטון, ישראל תיקלע לחוסר ודאות". זו הקביעה הפרשנית המדויקת ביותר שנכתבה על גל המהפכות בעולם הערבי, מדויקת עד כדי כך שהיא מייתרת ומאיינת את הפרשנויות כולן, והיא עצמה בתוכן.
"אפקט קדאפי", נכתב בכותרת על שער המוסף "עסקים" של "מעריב": "המתקפה בלוב מקפיצה שוב את מחירי הנפט ל-102 דולר לחבית. קדאפי צפוי להשבית את הייצוא".
ריח הגז בנחיריים
"24 שעות לפני ההצבעה על ששינסקי", נכתב בכותרת הראשית על שער "כלכליסט", מעל לכותרת המשנה "שר האוצר יובל שטייניץ מקבל טלפון מסנטור אמריקאי שמנסה לשכנע אותו לתת עוד הקלות לשותפויות הגז. יוג'ין קנדל מציע לקבוע תקרה ורצפה למיסוי השותפויות כדי למנוע התחכמויות חשבונאיות. שטייניץ ובנימין נתניהו ינסו לכפות היום משמעת קואליציונית על חברי הליכוד. ישראל-ביתנו היא היחידה שצפויה להתנגד לחוק בהצבעה מחר בוועדת הכספים".
הכותרת השנייה בגודלה על שער "דה-מרקר" היא "המתקפה על חוק ששינסקי". אחרי החותמת "בלעדי" נכתב: "לקראת ההצבעה מחר: סנטור שמרן מארה"ב ניסה לשכנע את שר האוצר להעניק הטבות לחברות חיפושי הגז".
הכותרת הראשית של "דה-מרקר" היא ציטוט של וורן באפט ("המשקיע המיליארדר וורן באפט"): "העשירים נעשים עשירים יותר ומשלמים פחות מס. זה יתוקן". "כיצד זה יתוקן?", שואלת כותרת המשנה, ועונה בציטוט נוסף: "יש לנו עדיין דמוקרטיה – ועם הזמן, כוחו של רעיון נכון מורגש".
אחת הכותרות על שער "כלכליסט" היא "שכר ועונג", והיא מובאת מתחת ללוגו "תורת הפערים". כותרת המשנה, מעל לתצלומים של חיים כצמן ("יו"ר גזית-גלוב"), אילן בן-דב ("יו"ר סאני ופרטנר") ונתן חץ ("מנכ"ל אלוני-חץ"), היא: "בעלי שליטה רבים נוהגים לתגמל את עצמם בשיטת ה'גם וגם' – שכר של מיליוני שקלים בשנה וגם דיבידנדים שוטפים".
הכותרת הראשית של "גלובס" היא "אקזיט ענק: פרוביג'נט נמכרת לברוקדום ב-340 מיליון דולר" ("בעקבות חשיפת 'גלובס'").
דמוקרטיה שלי
"כנסת מכה בדמוקרטיה" היא כותרת מאמר המערכת של "הארץ", המתייחס ל"שתיים או שלוש הצעות חוק" שאמורות לעלות היום להצבעה בקריאה שנייה ושלישית, "כל אחת מהן פסולה כשלעצמה, אך צירופן, ערב הפגרה, מהדהד כסיכום צורם ומעורר דאגה לפעילות הכנסת במושב הנוכחי".
ההצעות ידועות בשמות "חוק הנכבה", "חוק ועדות הקבלה" ו"חוק ביטול האזרחות", וכאן ב"העין השביעית" הקדשנו לטיפול התקשורתי בהן ובשכמותן כמה מאמרים וכתבות. האם מדובר בהצעות פסולות? נניח שכן ונשאל: האם הן אכן ייחשבו למכה לדמוקרטיה? טכנית, כן. כלומר: הן מכה לחלקים מסוימים באוכלוסייה (מיעוטים?), מכה לערבים הישראלים ומכה לאנשי שמאל. מתוך כך, הן מכה לדמוקרטיה.
אבל היה טעם לדייק ולכתוב "מכה לערביי ישראל ולשמאלניה", ולו כדי לעורר את הדיון על המכה הזו, שממילא מורגשת בעיקר אצל המוכים. כך היה אפשר להרהר: מכה לאילו מערביי ישראל? מכה לאילו משמאלני ישראל? "ייתכן שדווקא ההסלמה היא מטרתם של יוזמי החוקים", נכתב בסיום המאמר, ועוד נכתב שם על מי ש"אינם מבחינים בתהליך הפרוע וההרסני שהם מייצרים".
אולי אם "הארץ" (כמטפורה) לא היה הופך את הדיון למתקפת-נגד (מכה לדמוקרטיה), אלא משאיר אותו כדיון, היה אפשר להעלות טיעון שלפיו ההסלמה היא חיה בעלת שני ראשים וכי התהליך הפרוע וההרסני שוצף במקביל לתהליך דומה בכיוון ההפוך, אולי תהליך פרוע יותר והרסני יותר. אבל מאחר שמדובר בתגרת דברים ולא בדיון, אין כאן מקום לטיעונים, רק למכות.
יישור קו
"מורה בת 51 חשודה ברומן של ארבע שנים עם תלמידתה", נכתב באחת הכותרות על שער "ישראל היום" ב-25.5.10. אחת הכותרות על שער העיתון ב-15.2.11 היתה "אונס אכזרי בשירותים". "הטירוף", נכתב מעל הכותרת הראשית של העיתון ב-28 באותו חודש (רצח בתוך המשפחה). היום אחת הכותרות על שער "ישראל היום" היא "זוועה בדרך למסיבת פורים" (תאונת דרכים).
"ישראל היום" מצטיין, לעומת הטבלואידים האחרים, בסגנון עצי ויבש. לצד השעמום שהוא משרה, לסגנון זה תכונות חיוביות, במה שאין בו: אהבת הסנסציה, ההגזמה והגועל נפש. אחת הדרכים לזהות כותרות סנסציוניות היא לבדוק אם יש צורך בהוספת מידע שיסביר למה כיוונו (מדוע צריך בכלל לזהות כותרת סנסציונית? כי חושינו קהים, כי הסנסציה הפכה לנורמה).
יש צורך בהוספת מידע משום שכותרות סנסציוניות יכולות להתאים לאירועים שונים: "הטירוף" (תאונת דרכים), "זוועה בדרך למסיבת פורים" (רצח בתוך המשפחה). כלומר: כותרות סנסציוניות הן כותרות ריקות. מדוע, אם כן, להדפיס אותן? עניינן לא התוכן (ריק), אלא האריזה (צעקנית). לא החתול, אלא השק. ובמלים אחרות: לא עיתון, באסטה.
"מורה בת 51 חשודה ברומן של ארבע שנים עם תלמידתה" היא כותרת לא סנסציונית לנושא סנסציוני. הכותרת "אונס אכזרי בשירותים" היא צעד אחורה לעבר הסגנון הטבלואידי המוכר. וכי יש אונס שאינו אכזרי? ומה עניינם של השירותים לכאן? התוספות "אכזרי" ו"שירותים" אינן אינפורמטיביות, אלא נצלניות. לגרות את הצופים, לא ליידע אותם. "זוועה בדרך למסיבת פורים" זה כבר הדבר עצמו.
אוונגרד
הדבר ה-11 מתוך הרשימה "20 דברים שלא ידעתם על חתן פרס ישראל למוזיקה נועם שריף" (חגי חיטרון, "גלריה", "הארץ") מוכתר בכותרת: "מעולם לא היה אוונגרדי": "תמיד חיברתי מוזיקה טונאלית, ואני מזכיר תמיד שהמורה שלי, פאול בן-חיים, הזהיר: 'רק שאתה לא תהיה שיתוק האוזן (שטוקהאוזן) או בול עץ (פייר בולז)'".
כתבתה של מיה סלע על פרס ספיר (באותו מוסף) של מפעל הפיס (נבחרו המועמדים ל-2011: יורם קניוק, אסף ענברי, לאה איני, סייד קשוע, ניר ברעם) מסתיימת בציטוט של פרופ' מנחם פרי. הציטוט מסתיים במלים: "אני מקווה שיתעלמו מדברי".
ענייני תקשורת
"לאחר כשבוע בשבי, שוחררו עיתונאי 'הניו-יורק טיימס'", נכתב בכותרת בעמ' 2 של "הארץ" על העיתונאים שנחטפו בלוב.
"שווי עלות בית-הדפוס של 'מעריב' עומד על בין 130 ל-150 מיליון שקל", מצטט ב"גלובס" לי-אור אברבך דברים שאמר סמנכ"ל הכספים של העיתון, אודי שניג, "באסיפת מחזיקי אג"ח של קבוצת 'מעריב'". לפי אברבך, "הסכום אותו מסר שניג גבוה באופן משמעותי מההערכות בשוק על שוויו של בית-הדפוס, אשר בימים אלה החל משא-ומתן למכירתו לעיתון 'ישראל היום'". אברבך חוזר וכותב כי "רכיב [הבעלים החדש של העיתון] פועל בימים אלה להבאת משקיע נוסף ל'מעריב'", ומדווח כי "האווירה בכינוס היתה מתוחה".
ועוד כותב אברבך ב"גלובס": "מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10 מראה מגמת התאוששות, לראשונה מזה שלוש שנים. הרבעון הראשון של שנת 2011 מראה כי הצבע מתחיל לחזור ללחייה של מהדורת החדשות של הערוץ המסחרי, אם כי הסיבות להתאוששות הזו שונות ומגוונות, ולא בהכרח תלויות בנעשה במהדורה עצמה".