עפרה שטראוס, אתמול בפורום קיסריה
אזרחים יקרים
גם היום הקרב על מחיר הקוטג' תופס כותרות. אבל ראשית, תזכורת מן העבר הרחוק של עיתוני אתמול:
"יצרניות הקוטג' האשימו אתמול את רשתות השיווק בהעלאת מחיר הקוטג', ומנגד טענו הרשתות שהזינוק נבע מהיצרניות, שלא חושפות את רווחיהן. שני הצדדים סבורים שהמדינה היא שצריכה לבטל את המע"מ על החלב", נכתב אתמול בכותרת המשנה לכפולה הפותחת של "כלכליסט" (תומר אביטל, אורנה יפת וגיל קליאן). האשמים במחירו המופרז של הקוטג': רשתות השיווק, היצרניות והממשלה.
שאול אמסטרדמסקי, בטור פרשנות בעמוד הבא, ציטט את הפקיד האחראי במשרד החקלאות, מי שחתם על הסרת פיקוח המחירים מהקוטג' (בין השאר) ב-2006, וקבע כי מחיר החלב הגבוה נובע מ"המדיניות התכנונית של ישראל" (הוצאות שינוע של החלב מיישובים חקלאיים השוכנים הרחק מהמרכז כדי "לייהד" את הפריפריה), משביתת המחלבות בשישי-שבת ומהוצאות על כשרות. הפיקוח, לפי אמסטרדמסקי, היה נכון לשעתו והחזרתו כעת היא בגדר צעד קל ופופוליסטי שיגביר את הריכוזיות (עמדה זהה בניסוחים כמעט זהים מביע היום נחמיה שטרסלר ב"הארץ"). האשמים: הלובי החקלאי, הדתיים, הממשלה.
"השוק מורכב מאינספור משתנים, שהקשר בינם לבין כוחות השוק מקרי לחלוטין", כתב אתמול יהודה שרוני במוסף "עסקים" של "מעריב" משפט תמוה במיוחד, והמשיך: "כך למשל מחיר החלב מושפע מחומות מגן (שיעור מכס של עד 200%) שנועדו, ובצדק, להגן על התוצרת החקלאית. בניגוד למצקצקים בלשונם, החקלאות זקוקה להעדפה במחירי המים, במכסי המגן ובהעסקת עובדים זרים. תקראו לכך 'לובי חקלאי', אבל טוב שהוא קיים". הפתרון של שרוני: החזרת הפיקוח על מוצרי החלב שהוצאו מפיקוח.
ב"דה-מרקר" כתב אתמול רותם שטרקמן על נאומו של נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, על מחאת הקוטג', "שהעמיד במוקד ההתקפות שלו את הציבור 'הפופוליסטי, שלא נותן לבלבל אותו עם עובדות'". אם כן, האשם: העם. לא רק: "ברוש האשים במחירים הגבוהים את כולם – חברת חשמל, הממשלה, הארנונה, חומרי הגלם, הדולר, האוצר, התקשורת – רק לא את התעשיינים. ברוש חזר על המנטרה של כל מי שפועל בשוק לא תחרותי ואיים בפיטורים: 'לייבא קוטג' זה לייבא אבטלה'". היום ב"ישראל היום" מצטטים את נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, המאשים גם הוא את העם וסבור כי המחאה "פופוליסיטית". שטרקמן נקב אתמול גם הוא באשמים, או באשמה: תנובה, שמאז שעברה משליטתם של הקיבוצים והמושבים לשליטתה של קרן איפקס, הקונה חברות כדי למכור אותן אחר-כך ברווח מפולפל, עברה לפעול כדי להגביר הרווחים בכל מחיר. הפתרון של שטרקמן: חובת שקיפות, החזרת הפיקוח ופירוק תנובה.
"איפה זהבית? איפה עפרה?", נכתב אתמול בכותרת הראשית של המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", הפניה למאמר של כתבת הצרכנות הוותיקה שושנה חן, הפונה לזהבית כהן, יו"ר תנובה ולעפרה שטראוס, הבעלים של שטראוס. "דברו איתנו בשפה שלנו, כמו שאתם מתאמצים כל-כך לעשות באותן פרסומות מושקעות על בית ומשפחה", התחננה חן בטור מתחנחן שעסק באסטרטגיה השיווקית של חברות החלב במקום בחברות החלב. האשמים: היחצנים. ובכן, היחצנים נכנסו היום לפעולה. גם היום.
מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, אתמול בכנסת (צילום: יואב ארי דודקביץ')
"טעינו. אם יש כעס כזה, זה אומר שטעינו", נכתב היום בהפניה למוסף "ממון" על שער "ידיעות אחרונות", לצד תמונתה של עפרה שטראוס. "בעקבות סערת הקוטג': עפרה שטראוס מדברת", נכתב שם עוד, בהפניה המתחזה להיות הפניה לראיון (כמעט כתבתי, מתוך הרגל הציטוט, "ראיון בלעדי"). אלא ששטראוס "שברה שתיקה" (כדבר הקלישאה על שער "ממון" עצמו) קבל עם ועדה, בכנס קיסריה שנערך אתמול, ודבריה מגיעים גם לשערי "הארץ", "עסקים", "דה-מרקר" ו"ישראל היום".
"אולי טעינו", נכתב על שער "הארץ" (ה"אולי" מופיע גם בכותרת ב"ישראל היום" ונעדר מאלו של "עסקים", "ידיעות" ו"ממון"), "אך אני לא יכולה לפתור את זה לבד. לקח לי יומיים להתעשת ולהבין", אומרת שטראוס. זהו המשכה של האסטרטגיה היחצנית של מנהלי חברות החלב, כפי שתיאר אותה שטרקמן אתמול: "רכים ומבינים למצוקות הציבור", "לא תקפו אף אחד", "סירבו לדבר על מחירים".
האם האסטרטגיה הרכה, המתאימה מאוד מבחינה פואטית ליצרני גבינה, תעזור להם להציל את המצב הקיים של רווחי עתק ("רווח של מיליארד דולר ב-3 שנים" היתה כותרת הטור של שטרקמן אתמול ב"דה-מרקר") וחליבת הצרכנים (עוד מטפורה שאי-אפשר להתאפק מלהשתמש בה במשבר הנוכחי)?
"נתניהו הורה לבחון את פתיחת שוק החלב ליבוא", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "המבקר יבדוק את עליית מחירי מוצרי המזון", נכתב בכותרת על שער "הארץ". הוא יתרכז בבדיקת סוגיית הפיקוח על המחירים. זאב קליין וחזי שטרנליכט מדווחים על מה שנראה כקוריוז: ח"כ אופיר אקוניס הגיש הצעת חוק לביטול המע"מ על מים, לחם ומוצרי חלב (אגב, מה עם שר האוצר? עם פרוץ המחאה, ב"ישראל היום" מיהרו להבטיח בשמו כי תישקל החזרת הפיקוח על הקוטג', זאת בלי להזכיר שבשבועות האחרונים משרד האוצר בכלל בודק הסרת הפיקוח גם מהמוצרים שנותרו מפוקחים. היום אין שטייניץ ב"ישראל היום").
אם כן, אין בינתיים מי שמאיים לפרק את תאגידי החלב (דא), וגם החזרת הפיקוח לא נראית באופק (ובכל זאת, לינדנשטראוס בודק. יש למה לחכות). עם זאת, הורדת מכסי המגן היא בהחלט צעד משמעותי, אולם לפי התגובות היום בעיתונים, יותר משהוא מאיים על רשתות השיווק או על חברות החלב, הוא מאיים על החקלאים. קולם של אלה מובא על שער "דה-מרקר": "לא נעמוד מנגד מול מי שרוצה לגזור גזר דין מוות על ענף החקלאות".
לעומת זאת, קול שלא מצאתי לו הד בעיתוני היום הוא זה של בעל טור המתלונן כי מדובר ב"מחאת פייסבוק", אולי מזכיר את הרהיט "כורסה" ונטפל לקלישאה כזו או אחרת הקשורה לקוטג'. היום, חמישה ימים אחרי ש"מחאת הקוטג'" פרצה לתקשורת, ברור כבר לכולם שהקוטג' הוא לא העניין. הוא אף פעם לא היה העניין.
"עופרה שטראוס אינה אשמה", נכתב בכותרת טור של גיא רולניק על שער העיתון. "משהו מערכתי לא בסדר, וזה מעבר לשטראוס, מעבר לקוטג' שלנו ומעבר לקפה", מצטט רולניק את שטראוס וקובע: "שטראוס צודקת. זה באמת גדול מהקוטג' וזה באמת גדול ממנה. הפתרון למבנה המשק שנוצר בישראל אינו נתון בידיה של שטראוס וגם לא בידיה של זהבית כהן, יו"ר תנובה. כפי שמנהלי הבנקים להשקעות בוול-סטריט היו צריכים שיבוא הרגולטור וייקח מהם את קערת הפונץ' באמצע המסיבה שהובילה למשבר העולמי של 2008 ואילך, כך המשק הישראלי זקוק לממשלה ולרגולטור שיבואו ויקבעו כללים חדשים לפתרון של בעיית הריכוזיות והתחרותיות במשק הישראלי".
האם "בעיית הריכוזיות והתחרותיות" היא המרכזית והקובעת את מצבו הנוכחי של המשק הישראלי? אולי כן ואולי לא, אבל דיון בסוגיה מחייב הנחה שמצבו של המשק הישראלי אינו מעולה, אחלה, תודה ששאלתם, כפי שאפשר להבין מהרוח המנשבת מבנק ישראל, משרד האוצר ולשכת ראש הממשלה – כמו גם מרוב העיתונים רוב הזמן.
תשעת העמודים הראשונים של "דה-מרקר" מוקדשים לבחינת מצבו של המשק הזה מנקודת מבטו של הצרכן המשלם (באופן מוזר, זו אינה נקודת המבט השכיחה בעיתונים הכלכליים). השורה התחתונה: יוקר המחיה בארץ גבוה מאוד בהשוואה למדינות העולם. ההכנסות – לא. גם הכותרת הראשית של "כלכליסט", העוסקת ביוקר דמי הניהול ("ישראל הכי יקרה בדמי ניהול הקרנות המנייתיות"), נושא קלאסי של "גלובס", מובאת תחת הלוגו "החיים ביוקר, ישראל 2011" וכותרת הגג "לא על הקוטג' לבדו".
ב"גלובס" לא קוראים את המפה ומקדישים את הכותרת הראשית לפן עסקי של הפרשה ("לא בטוח שנכון ללאומי להיות שותף בתנובה"), אבל גם אילנית חיות חושפת כי "בשנים שבהן ירדו מחירי מוצרי החלב שבפיקוח בעקבות ירידת מחירים כללית בעולם, חברות החלב בישראל המשיכו להעלות את מחירי המוצרים שלא בפיקוח התוצאה: גבינה צהובה לא בפיקוח יקרה פי ארבעה מאותו מוצר בפיקוח". משה ליכטמן מפנה את המבט לפערים שנוצרו כתוצאה מהמעבר מעבר קומוניסטי כמעט להווה היפר-קפיטליסטי (כמעט) ומהעובדה שההוויה הישראלית לא מצליחה לגשר עליהם ("הסיפור של תנובה הוא הוכחה לטענה שהמפ"איניקים הוותיקים יצרו מפלצות שהליכודניקים מעולם לא הבינו איך לטפל בהן"). כדאי לקרוא את הטור הזה.
עוד בעיתוני היום: "הדלק יוזל ב-15 אג'", הכותרת הראשית של "ישראל היום". מדוע יוזל? ירידה במחירי הנפט העולמיים. הנה לכם כותרת לשימוש באחד החודשים הבאים: "מחיר הדלק עלה בשל עלייה במחירי הנפט העולמיים". ככה זה, פעם עולה, פעם יורד. מה דחף את הידיעה הזו לכותרת הראשית? זו כותרת על הקוטג', אל תטעו. זו כותרת שמוסרת לנו שהכל בסדר, שאפשר להירגע, שיש מי ששומר עלינו שם למעלה (בירושלים, לא בשמים). ההטיה של "ישראל היום" לכיוונו של נתניהו היא בעייתית כשהדברים מגיעים לתחום הפוליטי. כשהם מגיעים לתחום הכלכלי, שגם ככה מסוקר שם בצורה מחפירה, היא עלולה להיגמר באסון.
ומה יהיה בעיתוני המחר? אני משער שעוד מאותו דבר, עד שידעך העניין ואז יצוץ שוב. אולי יהיו אלה סוכריות הגומי, אולי טיפולי השיניים. מה שחשוב הוא שמחר לא יחזרו העיתונים למה שהיה שלשום ולפני שלשום. גם זה יכול לקרות, וזה יהיה רע מאוד.
"ידיעות" עם הרופאים, "מעריב" עם החולים
"תורנות לילה פעם בשבועיים, תנאים סוציאליים חלומיים, זמן איכות עם המשפחה ושכר חודשי של כ-39 אלף קרונות, או בתרגום לעברית: כ-24 אלף שקל נטו. אסף בר-נתן, מתמחה ישראלי בבית-חולים בנורבגיה, משקיף בייאוש על הקולגות בארץ", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "24 שעות", מוסף "ידיעות אחרונות".
"הכאבים מחריפים, הדאגה לא מרפה, והניתוחים נדחים שוב ושוב", נכתב בכותרת משנה על שער "מעריב" (שגם היום מזכיר יותר את השער של "הארץ" מאת את זה של "ידיעות". מתי "ידיעות אחרונות" יישרו קו עם המגמה המבורכת הזו?), "השביתה הגדולה במערכת הבריאות יצאה לדרך, והחולים רוצים רק דבר אחד: שזה ייגמר, ועכשיו". על החתום: "אייל לוי, במסדרונות איכילוב".
"השאלה היומית: האם הרופאים רשאים להשבית לחלוטין את בתי-החולים?", נכתב בכותרת ברצועה בתחתית שער "24 שעות". התשובות בפנים: כן, ולא.
מכבים את האש
"טורקיה וישראל מנהלות שיחות פיוס חשאיות", נכתב בכותרת על שער "הארץ". ברק רביד מדווח כי ישראל וטורקיה מנהלות מגעים חשאיים (טוב, הם כבר לא חשאיים), "בניסיון להביא לסיום המשבר ביניהן. [...] הרקע לנסיון הפיוס הנוסף הוא הפרסום הקרוב, בתחילת יולי, של דו"ח ועדת הבדיקה של מזכ"ל האו"ם על אירוע המשט לעזה, וכן בשל המצב בסוריה".
"השריפה בכרמל: 'דו"ח המבקר יהיה חריף ומטלטל", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", המובילה, כמו שקורה יותר מדי ב"מעריב", לידיעה של בן כספית. "מקורבים לחקירה: הדו"ח צפוי להיות החמור ביותר בעידן לינדנשטראוס", נכתב בכותרת המשנה, "אמור להטיל אחריות אישית על שר הפנים ושר האוצר, ואחריות מיניסטריאלית על רה"מ". נחכה ונראה.
ובינתיים, באוניברסיטת דמשק
"אסד ביקש שקט תמורת רפורמות, אך ההמונים שבו להפגין ברחובות", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "נשיא סוריה הבטיח שלא לפגוע בפליטים שברחו וטען למעורבות זרה בליבוי המהומות. ארה"ב: מעשים חשובים ממלים", נכתב בכותרת המשנה. התמונה המרכזית על השער היא של אסד נואם באולם מהודר באוניברסיטת דמשק מול קהל מריע של אנשים מהודרים לבושי חליפות ומעוצבי שיער. האם חולפות בראשם כעת תמונות של בריוני השביחה רומסים גופות, מפצחים עצמות או יורים קליעים לתוך גולגלות? נכון להיום, לא קיימת טכנולוגיה המסוגלת להוסיף את הרובד הזה לתמונה המודפסת על דף נייר.
אז איך היה?
"החששות המוקדמים הופרכו: בוב דילן כבש את רמת-גן", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "אמרו שהוא תשוש והזהירו שהקול שלו גמור, אך כל האזהרות התגלו כמופרכות", נכתב בכיתוב לתצלום מן ההופעה. "בוב דילן עלה אתמול על הבמה באיצטדיון רמת-גן והרשים את הקהל. בהופעה, שנמשכה כשעה וחצי, שילב דילן שירים חדשים לצד קלאסיקות. על אף שלא פנה ולו פעם אחת לקהל, הוא זכה ממנו לאהדה רבה" (בן שלו).
"צעיר לנצח" היא הכותרת על שער "מעריב": "השמועות שתשו כוחותיו של בוב דילן היו מוקדמות: משורר הרוק האגדי נתן הופעה מוקפדת ומרגשת" (שגיא בן-נון).
"דילן כמו דילן" (מה?) היא הכותרת על שער "ידיעות אחרונות". "המעריצים השרופים התלהבו, אבל רבים אחרים התאכזבו ועזבו באמצע. בהופעה עם מעט להיטים מוכרים, ללא הדרן ואפילו בלי 'שלום ישראל' אחד, הוכיח בוב דילן שהוא לא השתנה" (רז שכניק).
"המופע של בוב דילן: כגודל הציפיות", נכתב בהפניה זעירה על שער "ישראל היום". "הציפיות הגבוהות מבוב דילן, הפרפומר האגדי, לא ממש התממשו", נכתב בכותרת המשנה לידיעה בעמ' 39. "אולי זה עניין של גיל, אבל מי שמכיר את דילן של שנות ה-60 התאכזב. ועדיין, היו גם אחרים שרקדו במעברים" (יעקב לויתם).
המלצות לאגדת הרוק המזדקנת הבאה להופיע בישראל: אמור "שלום ישראל" לכתב של "ידיעות" (לא משנה שזהו אינו שמו), השתדל שהכתב של "ישראל היום" לא יכיר אותך משנות ה-60 (איך? מכונת זמן). מצד שני (כלומר, מצד ראשון, והיחיד), מה בכלל אכפת לך.