משחק כדורגל בבית"ר עילית (צילום: נתי שוחט)

התהליך המדיני

דן מרגלית כותב בטורו במוסף השבת של "ישראל היום" על יידוי האבנים על-ידי פלסטינים בכביש 443, שנפתח לתנועת ערבים "על-פי החלטה אמיצה של בג"ץ": "מה שנראה כנורמליזציה, מה שנתפס כצעד ממשי להבנה, מה שעלול לשבש את תעמולתם העוינת – מעורר בהם מין תגובה פבלובית. רק שאינה באה לביטוי בהפרשת רוק של כלב מעבדה, אלא ביידוי אבנים מסכן חיים. זה קורה מפני שהם מעוניינים רק בהסדר כפוי, שלא יחייב אותם להכיר בישראל כמדינת העם היהודי. הסדר כפוי לא יחייבם להכריז על סוף הסכסוך".

"האמת היא שאין לראש הממשלה הנוכחי דרך לצאת טוב מהמשבר עם ארה"ב", כותב יעקב עמידרור באותו מוסף. "לא משנה מה יחליט – חלק גדול מעיתוני המדינה יצלוב אותו [...] אז מה כן צריכה להיות עמדת ממשלת ישראל", שואל עמידרור בהמשך, "כמו פרשנינו המלומדים, גם לי אין תשובה".

בטורו במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" כותב נחום ברנע כי "עכשיו [האמריקאים] יודעים מי מחבל להם במשא-ומתן", ומפנה אצבע מאשימה לחיים רמון, שנתן (או לא נתן, קשה להבין מהלשון המעורפלת של הטור, ומכך שהציטוט המובלט בצד הטקסט סותר את הכתוב בטקסט עצמו) לפלסטינים עצה שלא להתקדם במשא-ומתן עם ממשלת ישראל ולחכות לממשלה בראשות ציפי לבני. ידיעה ברוח זו התפרסמה בהבלטה ב"ישראל היום" לפני כחודשיים.

אגב, באותו טור, בחלק המתייחס לפגישת הנשיא אובמה עם חברי קונגרס יהודים, כותב ברנע: "כאשר אמריקה נחלשת, נחלשת גם ישראל [...] כל דברי ההבל שאמר בעניין הזה אביגדור ליברמן בראשית כהונתו האומללה כשר החוץ חזרו אלינו כבומרנג. ליברמן חשב שתהיה לו לשון משותפת עם הרוסים. הם דיברו איתו רוסית, אבל את עסקות הנשק עשו עם סוריה ואיראן". לאחרונה האשים ליברמן את אריה גולן בראיון רדיופוני בסילוף העובדות כשטען נגדו טענה דומה. מבדיקה לא ממצה שערכנו עולה כי ליברמן אכן הדגיש כמה פעמים ש"היחסים האסטרטגיים" שהוא מקדם עם רוסיה אינם תחליף לאלו עם ארה"ב.

ועוד אגב ידיעות שכבר התפרסמו ב"ישראל היום": הכותרת הראשית של "הארץ" מבשרת כי "בניגוד להחלטת הממשלה, נתניהו מבקש להאריך שוב את כהונת הולנדר"; "אחרי 14 שנים בתפקיד, נציב שירות המדינה שמואל הולנדר היה אמור לפנות את כסאו בחודש הבא. כעת נתניהו מבקש מהממשלה להאריך את כהונתו – בניגוד להחלטת ממשלה קודמת ובצל דו"חות ביקורת חריפים של שני מבקרי מדינה".

הולנדר הוא דוגמה לאוזלת ידה של העיתונות – נדמה שלא היה עיתון שלא חשף עוד ועוד שרצים מקופתו העמוסה, ובכל זאת, כאמור, הוא לא נפרד מכסאו גם אחרי 14 שנה בצל ביקורת חריפה. כך או כך, הידיעה על הארכת כהונתו התמוהה והמקוממת פורסמה בשבוע שעבר בטורו של מרדכי גילת ב"ישראל היום".

החי על המת

כתבת השער של המוסף "7 ימים" – שלמרות משבר העיתונות המודפסת, נגיסת החינמונים והמעבר לאינטרנט, עדיין נקרא על-ידי מאות אלפי אנשים – עוסקת בהתנהלות חברא-קדישא, הגוף האחראי על הקבורה בישראל ומנוהל על-ידי אנשי דת, וביחס המפלה לכאורה שלו לנקברים על-פי אמונתם וזהותם האתנית.

בתחילת שנות השבעים עוררה העיתונאית יואלה הר-שפי סערה כשחשפה ב"ידיעות אחרונות" רשימת פסולי חיתון של הרבנות. ספרה, "לא בכותרות", שעורר גם הוא עניין כשיצא לאור, נולד על-פי עדותה לאחר שמו"ל "ידיעות אחרונות" נוח מוזס מנע ממנה מלקיים מעקב אחר הנושא בעיתונו, וכך "עבר עיקר המאבק לעיתונים אחרים".

היום, כך נדמה, אין סיבה לאף מו"ל או עורך להצר את צעדיו של מי שמבקש לכתוב באופן ביקורתי על מוסדות הדת הרשמיים. האיבה לחרדים, כפי שהוכח בחודשים האחרונים, היא אולי הדבק האחרון המאחד את החברה הכללית, לפחות כפי שהיא משתקפת בתקשורת הכללית. מנגד, כלל לא בטוח שבאקלים התקשורתי המבוזר והקשה שלנו, יכול סיפור לעורר סערה אמיתית, כזו שתחולל שינוי במציאות.

באופן מוזר, התחקיר הזה מזכיר תחקיר אחר שהתפרסם בדיוק לפני שבוע [תיקון: לפני שלושה ימים, ערב שבועות], וחנך את פרסומי מחלקת התחקירים החדשה של "הארץ": תחקיר על אודות החפירות באתר קבורה מוסלמי באזור המיועד לבנייתו של מוזיאון במרכז ירושלים. שתי הכתבות, זו ב"הארץ" וזו היום ב"ידיעות אחרונות", מפגינות יחס של כבוד למת (כמעט כתבתי "קדושת המת"). כך ב"הארץ" המנוע של התחקיר היה יחס מזלזל לכאורה שהפגינו החופרים באתר כלפי עצמות וגולגלות, וכך בתחקיר ב"ידיעות אחרונות" הקצף יוצא על האופן שבו טומנים את הגופות בחלקות הקבר ("כשנמות ימיינו אותנו", כותרת הכתבה).

אם ניזכר באירוע האחרון שליכד, באופן נדיר, את העיתונים, הרי זה הקמפיין נגד העתקת אתר חדר המיון של בית-החולים ברזילי באשקלון בשל קברים שנמצאו שם. העתקה שדרשו חברי הארגון החרדי אתרא-קדישא וקידם בכנסת סגן שר החוץ יעקב ליצמן, ושהיתה אמורה לעלות ממון רב. הסלוגן שליווה את הקמפיין, בגרסאות שונות בעיתונים השונים, יצא נגד העדפת החיים על המתים וביטא סולם עדיפויות ברור ומובחן, וגם, אם לשפוט לפי הצלחתו של הקמפיין, מתקבל על הדעת ועל הלב.

העובדה שבמקביל לקמפיין הזה ולאחריו העיתונים מוצאים לנכון לנהל מאבק על כבוד המת, לפי תפיסתם (המת המוסלמי ב"הארץ", המת החילוני ובן הפריפריה ב"ידיעות אחרונות"), מוכיחה שהסוגיה הזו אינה נתפסת אצל העיתונאים בגוני שחור ולבן, וכי החיים חשובים מהמתים, אבל גם המתים חשובים. מה שמעורר מחשבה על הלהט הקנאי של אותו קמפיין, ועל היחס של העיתונות לחרדים כאל האחר האולטימטיבי, יותר מהמתנחלים, יותר מהערבים, יותר מהאיראנים.

החרדים והמגזר העיתונאי

החרדים מעסיקים מאוד את העיתונים, גם היום. במיוחד את "ידיעות אחרונות". חגי סגל מקדיש את טורו לחרדים, וגם חנוך דאום, וכתבה ב"מוסף לשבת" עוסקת במחזור הראשון בחוג לפסיכולוגיה במכללה חרדית. נחום ברנע, מי שכנראה היה הגפרור שהצית את להבות קמפיין הקברים (או קמפיין בית-החולים) ב"ידיעות אחרונות", שהתפשטו משם לשאר העיתונים, מקדיש את רוב טורו לחפירות בברזילי, שמטרתן הזזת השלדים לצורך בניית חדר המיון כמתוכנן.

"בתמצית", כותב ברנע, "ההר הוליד עכבר. הרב דוד שמידל, ראש אתרא-קדישא, שמהלך אימים זה שנים על רשויות השלטון במדינה, התגלה כנמר של נייר". לפי ברנע, פעולות המחאה של שמידל נכשלו: מספר המשתתפים בהן היה מועט ורובם היו ילדים. מסקנת הטור היא כי גם החרדים מאסו בקיצוניהם, אבל הדרך מכאן למסקנה אחרת של ברנע, שלפיה "הכישלון של שמידל מלמד שהבהלה של ממשלות ישראל מהלחץ החרדי מוגזמת", יכולה להיות נכונה רק אצל מי שחושב שלחרדים "מתונים" אין סיבה ללחוץ על ממשלות ישראל, וכי הם בעצם בדיוק כמונו, רק לבושים בשחור. חרדים טובים.

שני הכותבים הבכירים האחרים ב"ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר ויאיר לפיד, מקדישים את הטורים השבועיים שלהם לחרדים טובים, כאלו שאפשר לכתוב עליהם טורים אוהדים. לפיד כותב על הרב עדין שטיינזלץ, שמסיים את מפעל חייו: תלמוד מתורגם ומבואר המיועד להיות לעזר לרחוקים מהדת המבקשים ללמוד גמרא (ונדמה לי שמשמש יותר תלמידי תיכון דתיים בהכנת שיעורי בית). פלוצקר, יחד עם כתבת "ידיעות אחרונות" שושנה חן, פגש אנשי עסקים חרדים בסיור בבני-ברק והמסר שלו הוא: המגזר החרדי מוחזק כבן-ערובה של קיצוניו, המסכלים התערות חרדים במשק הישראלי.

אבל פלוצקר מביא עימו מבני-ברק גם מסר אחר, כזה שלא מתקבל בדרך כלל מקריאה בעיתונים: "לעתים קרובות נראה שהחברה החילונית לא מעוניינת לפתוח את שעריה לקהלים חרדיים, לא מעוניינת בזליגתם לנורמליות תעסוקתית. מבחינתה, גבר חרדי הבא לעבוד, אשה חרדית הבאה לעבוד, הם כבר לא יצורים מיסטיים מ'חי-בר חרדי'. לא עב"מים. צריך לחיות איתם צד לצד, כתף אל כתף. לפתע הם כמוך וכמוני, לא מעוררים רטט קבליסטי בלב".

פלוצקר אינו מסתפק בביקורת על החברה החילונית, שפיה מקרב וידה דוחה את העובדים החרדים, ומתייחס גם לאנשי עסקים ש"גורמים לכן נזק רב למהפכת התעסוקה העוברת על המגזר החרדי כשהם מצטלמים בחברת המקובלים או הרבנים-מטעם-עצמם, ובכך מציבים את הדמויות החרדיות הללו, שלא עבדו, ולרוב גם לא הרחיבו השכלה, כמודל לחיקוי ולהזדהות".

"במגזר העסקי החילוני", הוא מסכם, "מדברים גבוהה-גבוהה על קידום קהילייה חרדית משכילה ועובדת. בפועל מעדיפים אותה מסוגרת ומרוחקת". ומה באשר למגזר העיתונאי?

העובדים והבורסה

אם עבודה אינה פוטרת מעוני, מדוע שהחרדים ירצו לצאת לעבוד? "דו"ח בנק ישראל חשף עובדה מטרידה: יציאה לעבודה אינה פוטרת מעוני", נכתב בכותרת המשנה לטורו של סמי פרץ, עורך "דה-מרקר". "חברי-כנסת עטו על הממצא כמוצאי שלל רב וסימנו את האשם – הממשלה, שמעסיקה עובדי קבלן בתנאים גרועים. אלא שבמציאות הישראלית גם הוועדים הגדולים אחראים ליצירת המעמד הנחות של עובדי קבלן, חברות כוח אדם ועובדי דור ב'. לקראת הרפורמה בשירות הציבורי, יש ליו"ר ההסתדרות עופר עיני הזדמנות לתקן את העוול".

"סימני האטה" היא הכותרת הראשית של "מעריב". "בורסות העולם: החרדה גוברת" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום". "בתוך חודש וחצי: הבורסה נפלה ב-11%", מדווחת הכותרת הראשית של "דה-מרקר".

"אם יש מניפולציה, איזה אינטרס היא משרתת?", שואל אורי פסובסקי את הבלוגרית איב סמית בראיון מעניין במוסף "כלכליסט", ומכוון למניפולציה אפשרית של הממשל האמריקאי על שוק המניות והתדמית הכלכלית האמריקאית. "להראות יציבות", עונה סמית, בלוגרית משפיעה בתחום הפיננסים. "אחד ההיבטים הקלאסיים של השפל הגדול במאה שעברה היה אובדן הביטחון. ולכן הממשל מצהיר שוב ושוב שהכלכלה משתפרת, למרות שיעורי אבטלה זוועתיים, וזה האינדיקטור היחיד שהוא יכול להצביע עליו. אפילו כשאובמה מדבר על איך הכלכלה מתאוששת, הראיה היחידה שהוא יכול לספק היא שוק המניות".

הסרטן הסלולרי

"מה אמור צרכן הסלולר המבולבל להבין מהמחקר לבדיקת הקשר בין סרטן לדיבור בנייד? בעיקר שיש סיבה לדאגה ולזהירות", קובעת כותרת המשנה להפניה על שער "דה-מרקר" לטור של רוני לינדר-גנץ, העוסק באינטרפון, המחקר הבינלאומי הגדול על הקשר בין שימוש בטלפונים סלולריים למחלות שונות, שתוצאותיו פורסמו השבוע (באיחור של שנים).

"למה המחקר על קרינה סלולרית וסרטן מותיר אותנו מבולבלים?", שואלת כותרת על שער המוסף "עסקים" של "מעריב". "התוצאות המעורפלות של מחקר האינטרפון", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של אביב לביא, "אינן מקריות. מאחורי הקלעים של המחקר הבינלאומי נאבקו המדענים זה בזה, פסלו חלק מהממצאים – ויש גם רמיזות על התערבות כלכלית לא ממש מדעית בתוצאות הסופיות". לביא מראיין את סיגל סדצקי, הנציגה הישראלית במחקר, ש"בוחרת צד".

"לחילונים יש דת חדשה. קוראים לה תקשור" (הפניה על שער מוסף "ישראל השבוע").

המוספים

מוספי העיתונים הולכים ומשתפרים בתקופה האחרונה, חלקם לפחות. המוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מציע היום תמהיל מעניין של כתבות, ממשיך להחזיר את עטרת התחקירים של המוסף ליושנה (תחקיר הקברים של גיא ליברמן), ממשיך את הנוהג של התקופה האחרונה לטפל בנושאים חברתיים (יאיר טרצ'יצקי על מאבק העובדים הסוציאליים, פרויקט מצולם של אתרים בסכנת הכחדה בישראל), פולש לתחום של מוסף "הארץ" (ראיון עם מעצב, אספה פלד-אלימלך), וממשיך לפלוש לתחום של מוסף "הארץ" החדש עם שלל כתבות ביזאר ולייף-סטייל (רכילות כדורגל, ניו-אייג', סלבריטאית אמריקאית מחפשת שורשים יהודיים).

מוסף "הארץ" החדש עצמו מציע שער חזק ומסקרן (כתושב בת-ים, אני אמנם משוחד) ובו קלוז-אפ של שלומי לחיאני, ראש העיר המפורסם בארץ, תחת הכותרת "השחקן", המפנה לתחקיר של גידי וייץ. כותרת המשנה אמנם מבטיחה לקוראים שתשובות לתעלומת לחיאני הם לא ימצאו בכתבה, ובכל זאת.

גם המוסף "סופשבוע" מגיש שער מעניין: דיוקנו של סגן השר ליצמן תחת הכותרת "אתם החילונים". עמית כהן ועפר שלח מגישים כתבה על המצב הפוליטי ברשות ביחס להסכם עם ישראל, ועל הסיכויים להכרזת מדינה פלסטינית על-ידי הפלסטינים.

ב"G" של "גלובס" מגיש משה ליכטמן תחקיר על קבוצת "תעבורה" של משפחת לבנת, המערבת את מינהל מקרקעי ישראל, עיריית רמלה והעומד בראשה יואל לביא, ואחד, אהוד אולמרט.

ציטוטים

"נועם חומסקי הוא איש מתועב" (נחום ברנע, "המוסף לשבת", "ידיעות אחרונות").

"העובדה שיש בעולם מקומות יפים מן המקומות הכי יפים של ישראל לא עושה אותה ארץ מכוערת" (מאיר שלו, "המוסף לשבת", "ידיעות אחרונות").

"מספר השחקנים היהודים ששיחקו במונדיאל בנבחרות שאינן ישראל אינו מספיק אפילו לחצי הרכב. אבל לפחות ההגנה ממש חזקה" (עוזי דן, מוסף "הארץ").

ענייני תקשורת

"למעלה מאלפיים תלונות הגיעו לרגולטור הבריטי סביב משדרי הבחירות בבריטניה, שהתקיימו לפני שבועיים", כותב לי-אור אברבך ב"גלובס".

כתבת השער של המוסף "ממון" עוסקת בדרישה של חברות שירותים מלקוחותיהן לתשלום שלא במזומן. יש שיציינו כי לצורך הדוגמה על השער נבחרה דווקא חברת הלוויין יס, המתחרה של חברת הכבלים הוט, שבבעלות מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון מוזס. אני מעדיף לציין כי במסגרת התחקיר עצמו, נמתחה ביקורת גם על חברת הוט.

"המכרז על ערוץ 2 – סיכום ביניים" היא כותרת הגג של הכתבה "שידור חוזר" של אופיר בר-זהר ב"דה-מרקר". "לפני חמש שנים היה אמור המסך הקטן בישראל להשתנות לחלוטין, עם יותר יצירה מקומית ותוכן ערכי ורב-תרבותי – כך לפחות הבטיחו עורכי ומשתתפי המכרז על ערוץ 2. אבל בתום חצי מתקופת הזיכיון מתברר שדבר לא השתנה: הצופים המשיכו לקבל בדיוק את מה שהם ביקשו: 'האח הגדול' ו'כוכב נולד'".

שון פן שחקן אבסולוטי, כשהוא נכנס לדמות הוא נכנס לדמות. אבל בתור מרואיין הוא כנראה אבסולוטי פחות. הנה במקומוני "מעריב" וב"הארץ" מתפרסם ראיון כמעט זהה איתו. ואולי אלו המראיינים, בני הזוג אורלי וילנאי ("הארץ") וגיא מרוז ("מעריב"), שמאמינים בסינדיקציה של תכנים.