שקיעה במוסקבה (צילום: אנה קפלן)
שני נושאים העסיקו אתמול את העיתונים: ההיעדרות הלא מוסברת דיה של ראש הממשלה בנימין נתניהו למשך יום שלם, והמכתב שכתב החייל החטוף גלעד שליט לפני שלוש שנים ונחשף כעת לראשונה בתקשורת, חשיפה שגם בנוגע לה צצו שאלות ותהיות. היום נחשפים פרטים נוספים על שני העניינים. הראשון מתברר כתוצר של התנהלות חובבנית וחסרת אחריות של לשכת נתניהו מול תקשורת חשדנית ולופתת, השני כפלט של התנהלות צינית ומגעילה של אותה תקשורת עצמה, שהערך העליון שלה הוא הרווח האישי.
לאן נעלם ניר חפץ
שלשום תהו העיתונים להיכן נעלם ראש הממשלה ביום שני. אתמול פיצחו את התעלומה שמעון שיפר ואיתמר אייכנר: ראש הממשלה נסע לפגישה חשאית ברוסיה. הכותרת הראשית של "הארץ" היום צבעונית במיוחד: "לשכת נתניהו: שקרים ותככים בפרשת 'ההיעלמות'". גם "מעריב" מקדיש לעניין את הכותרת הראשית שלו: "הסתבכות". כותרת המשנה: "השקרים, ההכחשה והמטוס השכור: כך נקלע ראש הממשלה ל'עסק הביש הרוסי'. גורם אבטחה בכיר: 'ההתנהלות הזו מסכנת את בטחון המדינה'".
לפי יוסי ורטר ב"הארץ": "אחרי כמה שבועות של שקט תעשייתי, כשנדמה היה כי לשכת ראש הממשלה התעשתה וחדלה ממנהגה הקבוע לספק לתקשורת את מנת הפיאסקו היומית, באה פרשת הביקור ברוסיה והוכיחה כי לא נס ליחה של הלשכה. כפי שגרגיר בעינו של ראש הממשלה כמעט שהפך למחלה סופנית, כך התגלגלה לה נסיעה סודית למדינה ידידותית (שפרטיה נחשפו יממה לאחר מכן) לסאגה פנטסטית שמהווה הכלאה בין ספריו של ג'ון לה-קארה לסרטי הבלש קלוזו, הלא הוא הפנתר הוורוד".
לפי מיה בנגל ב"מעריב", היועץ הבטחוני עוזי ארד מידר גורמים אחרים בלשכה, וביניהם הדובר ניר חפץ, ואלו "גירו את סקרנותה של התקשורת". או אז התנדב המזכיר הצבאי לספק הסבר מצוץ מן האצבע, שרק הגביר את גל השמועות והפרסומים. ב"הארץ" לא מדובר ב"גירוי", אלא בכך שחפץ "לא הסכים לשקר". כליפי, היועץ הצבאי, התנדב לשקר, וגרם לבלגן גדול עוד יותר. בסיכומו של עניין מסכימים כולם כי מדובר בכישלון הסברתי יוצא דופן: הדוברים בישלו אסון תקשורתי בעצמם, ללא שום עוגן במציאות. ב"מעריב" מדגישים גם את המחדל האבטחתי, שלטענתם השתקף מהתנהלות הלשכה.
העניין המצחיק, או המטריד, הוא כי לפני זמן לא רב אירע מקרה דומה, "תקרית הגרגיר" (זוכרים?), שבעטיה זכתה לשכת נתניהו לקיתונות של ביקורת, והנה היא חוזרת על אותה התנהלות מחדלית, רק בקנה מידה בינלאומי. הפעם נמתחת ביקורת על ההתנהלות גם ב"ישראל היום", שם חוזר שלמה צזנה שוב ושוב על כך שמהלשכה יצאה הודעה שקרית. אבל הכותרת הראשית של העיתון מגלגלת את האחריות ליועץ הצבאי, "יוזמה עצמאית של המזכיר הצבאי", ובכך מנקה מאשמה את נתניהו ואת הגורמים הבכירים בלשכה.
לאיפה נעלם סלימאן א-שאפעי
במדור הדעות של "מעריב" מגייס אבי טרנגו את תורת הזן כדי להסביר מדוע הפעילות התקשורתית למען שחרורו של גלעד שליט מסכלת את השחרור. "אם אתה באמת רוצה להשיג משהו, עליך לוותר עליו לחלוטין", הוא כותב, וקורא לנועם שליט לפרק את המטה לשחרור שליט ולבקש מהתקשורת שלא להזכיר יותר את בנו, כדי שהדברים לא ישמשו נשק בידי חמאס.
לא מוכרחים להסכים עם הגישה הקיצונית הזו, או לקבל עצה מחכם זן, כדי להבין ש"ידיעות אחרונות" חצה אתמול, פעם נוספת, את גבול הטעם הטוב בטיפולו בסוגיית החייל החטוף. אפילו ב"מעריב", שם יודעים דבר או שניים על מניפולציה, מפרסמים בשער הפניה לטור של אראל סג"ל, שיודע דבר או שניים על פורנוגרפיה: "אראל סג"ל נגד 'ידיעות אחרונות' והספר שמתאר את תקופת השבי של גלעד שליט", לשון כותרת המשנה. הכותרת היא "על מניפולציה ופורנוגרפיה".
"העמוד הראשי בעיתון 'ידיעות אחרונות' אתמול היה הדבר הקרוב ביותר לפורנו עיתונאי. לעלילת סנאף מודפסת", כותב סג"ל, ומקדים לכך הסבר: "היחסים בין עיתונים מתחרים מזכירים פרק ב'סופרנוס'. אתה לא נכנס לטריטוריה שלי, אני לא לשלך. מטוב עד רע. דו-קיום עוין, סטטוס-קוו זהיר", אבל "לפעמים קשה להתאפק. אתם יודעים מה, אסור. ודאי מול התנהלות מקוממת וחסרת אחריות כפרסום חוויות גלעד שליט בשבי החמאס כפרומו לספר וכתבה במוסף סוף השבוע".
סג"ל מזכיר גם את הטענה כי הפרסומים בעניינו של שליט משרתים את חמאס, אבל מתעלם מהסיבה לסטטוס-קוו המפוקפק שבמסגרתו נמנעים בדרך כלל העיתונים מלמתוח ביקורת ישירה זה על זה: מי שגר בבית זכוכית לא זורק אבנים. סג"ל יכול בוודאי להיזכר בכמה שערים סנסציוניים של "מעריב" באותו נושא ממש.
אם סג"ל לא זוכר, ישראל הראל ב"הארץ" מזכיר לו: "ימים מספר לפני ההתעוררות התקשורתית המחודשת סביב גלעד שליט אמר אל"מ הרצל (הרצי) הלוי, המפקד היוצא של חטיבת הצנחנים: '(מג'נין) יצאו כמה מחבלים מתאבדים, וארבעים אזרחים ישראלים נהרגו [...] כל תשתית הג'יהאד האסלאמי הורכבה ממשוחררי עסקת טננבאום [...] וצריך לדעת למה הולכים אם תהיה עסקה בעניין שליט'. דברי הלוי היו אמורים לחולל כותרות, אך אפילו העיתון שבו רואיין, 'מעריב' (4.9.09), הצניע אותם בשורות ספורות בעמ' 8. למכתב של גלעד, לעומת זאת, יוחדו כותרות גדולות בעמודים הראשונים של העיתונים. שהרי כיצד ניתן בכלל להשוות אזהרה שעשרות ישראלים עלולים לאבד את חייהם אם ישוחררו מרצחים עם מכתב מרגש כל-כך?".
אז מה התרחש באמת סביב פרסום המכתב של שליט? סלימאן א-שאפעי, כתב חדשות ערוץ 2, המכין ספר על גלעד שליט ("שבוי – מבט מעזה"), קיבל ממשפחת שליט מכתב שהחייל החטוף כתב. הוא עצמו, או ההוצאה לאור, הבטיחו ככל הידוע למשפחה שלא לפרסמו בתקשורת. מה קרה אחר-כך? לי-אור אברבך מספק תיאור חלקי ב"מעריב", וב"הארץ" ג'קי חורי גילי איזיקוביץ' משלימים את הפרטים החסרים.
לפי מה שעולה מדיווחיהם, ב"ידיעות אחרונות" רצו לקדם את הכתבה הגדולה (שבעצמה תקדם את הספר) שתיכננו לפרסם בכתבה מקדימה בערוץ 2, שם ייחשף המכתב. בחדשות ערוץ 2 סירבו לתת קרדיט לעיתון, אולי משום שכעסו כי לא ידעו כי הכתב שלהם עובד על הכנת הספר. בתגובה מסרו מ"ידיעות" את המכתב לפרסום ב-ynet ובערוץ 10, שם, עוד לפני שידור המהדורה בערוץ 2, פורסם המכתב בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" על-ידי הכתב אלון בן-דוד. למחרת (אתמול) הקדיש "ידיעות אחרונות" למכתב ולספר מקום נרחב, בלי להזכיר את שמו של א-שאפעי. עורך "ידיעות אחרונות" מכחיש את כל ההשתלשלות הזו.
במוסף "המגזין" של "מעריב" מדווח לי-אור אברבך (טעות גרמה לכך שהקרדיטים נעלמו כליל מכפולת העמודים שבה מופיעה הידיעה) כי "כתב הערבים של חדשות 2 הושעה אחרי שקטעים מספרו – כולל המכתב מגלעד שליט – נחשפו בערוץ 10 ובעיתונות". מדוע השעו את א-שאפעי? האם משום שמסר לתקשורת מכתב שהובטח לא לפרסם את תוכנו? האם משום הריח הרע של נצלנות צינית שנלווה לכל הסיפור? לא. משום שהוא לא קיבל אישור מראש מהממונים עליו לעבוד עבור מקום עבודה אחר, דהיינו, הוצאת הספרים של "ידיעות אחרונות". כעת מחכה א-שאפעי לשימוע שאחריו יוחלט אם לפטרו אם לאו, אחרי 14 שנות עבודה בערוץ.
נתניהו יורד
"מסמך הירידה מהגולן" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". ההפניה היא לכתבה שתתפרסם מחר במוסף לשבת של העיתון. לפי כותרת המשנה: "אחרי 10 שנים נחשפת ההוכחה: שליחו של נתניהו למו"מ עם אסד הסכים לנסיגה מלאה מרמת-הגולן. נתניהו: לא הסכמתי לחזור לקווי 67'". ב"ישראל היום" מדווחים בכפולה הפותחת כי נתניהו הצליח "לדכא" ו"לקפל" את ה"מרד" נגדו, כלומר, את האופוזיציה הימנית להכרזותיו המדיניות האחרונות. הפרסום של "ידיעות אחרונות" מספק דלק נוסף לאותם גורמי אופוזיציה.
לסל וחסל
אחרי סדרה של שלוש כתבות שפירסמה תמר רותם ב"הארץ", ועסקו ב"סל תרבות", מטפל היום באותה סוגיה אלון הדר ב"מעריב". "מי בוחר את ההצגות שהילדים שלכם צופים בהן בבתי-הספר ולמה הרמה ירודה?", שאלה רותם בכתבה הראשונה. הכתבה השנייה עסקה בדמותה של מנהלת "סל תרבות", ברוריה בקר, ב"שליטה המוחלטת" שלה בסל ובטענות כלפיה, ואילו הכתבה השלישית עסקה בדמות אחרת באותו מוסד, דורי מנור.
היום חוזר הדר על מה שכתבה רותם (וכתבו עוד לפניהם בכתבות אחרות, לפני שנים): סל תרבות הוא גורם דומיננטי מאין כמותו בתחום תיאטרון הילדים. "אין כמעט הצדקה כלכלית להצגת ילדים ונוער שלא נכללת בסל תרבות ארצי", כותב הדר. הוא מביא את טענותיהם של "תיאטראות לילדים ומפיקים בולטים", שמאשימים את המוסד בראשותה של בקר ב"אליטיזם תרבותי, ניהול כוחני, התערבות בוטה בתוכני ההפקות וחוסר שקיפות". בקר טוענת כי מדובר במפיקים המתנכלים לה מטעמים מסחריים, ולצדה מתייצבים גורמים שונים מתחום התיאטרון (פרט פיקנטי: עוזרתה של בקר, אפרת לבני, היא אוצרת אוסף האמנות הפרטי של מו"ל "הארץ" עמוס שוקן).
הדר מתעכב על המעמד המוזר של מוסד הסל, שאינו רשות עצמאית, אלא גוף הפועל במסגרת החברה-למתנ"סים, שכפופה למשרד החינוך. תקציב הסל הוא לא פחות מ-42 מיליון שקל בשנה. 14 מיליון מתוכם ממשלתיים, השאר משלמים ההורים. הדר לא מותיר אבן שאינה הפוכה, חושף את הקריטריונים (המעורפלים) של ועדת הסל, ומשרטט תמונה מלאה של תחום עסקנות תיאטרון הילדים בישראל – מההולדת הפרטאצ'ית, דרך ההתבססות הסובייטית ועד לג'ונגל הקפיטליסטי. מלחמת התרבות כבר בפנים.
תיאטרון המטאטא? תיאטרון האבסורד
אף שבידי "סופשבוע" של "מעריב" נמצא התחקיר המונומנטלי של אלון הדר על תחום שנוגע לכיסם של מיליוני הורים ולחינוך ילדיהם (ואיור נפלא של עומר הופמן), וחרף העובדה שיש במוסף השמן עוד כמה כתבות בעלות חשיבות, העורכים מקדישים את השער לתצלום והפניה, תחת הכותרת "תיאטרון המטאטא", ל"ראיון חושפני" עם שחקן שעיקר פרסומו בא לו אחרי שהורשע במעשה מגונה בבחורה בשירותים של מועדון, ושכעת עובד כמנקה רחובות ומנסה לשווק מופע בידור.
תיאוריה וביקורת
במדור הדעות של "מעריב" כותב אשר מעוז, פרופסור למשפטים מאוניברסיטת תל-אביב, נגד המגנים את הגינוי של השבדים על הכתבה המגונה ב"אפטון בלאדט", ונגד המגנים את הגינוי שגינתה פרופ' רבקה כרמי את הגינוי של ד"ר ניב גורדון את מדינת ישראל. "מי מגן על חופש הגינוי?", היא השאלה בכותרת המאמר.
גדי טאוב מפרסם בבלוג שלו את המאמר שכתב בעניין ושהתפרסם שלשום ב"ידיעות אחרונות", ומוסיף עוד מכתב ששלחה כרמי לפרופ' אלון הראל, שחיבר עצומה בעד גורדון.
ענייני תקשורת (1)
שרי מקובר-בליקוב מראיינת ב"סופשבוע" את חבר-הכנסת החרדי (דגל-התורה) ויו"ר ועדת הכספים משה גפני. בפתח הראיון היא משוחחת איתו על העיתון המפלגתי "יתד נאמן", ומוציאה ממנו כמה ציטוטים מעניינים, את המניפסט האידיאולוגי של העיתונות החרדית המגויסת, וגם מה שנראה כעילה לתביעת דיבה מצד אמנון אברמוביץ'.
אתה שולט בתוכני העיתון?
"א-נייע מעיישה. אני לא שולט ב'יתד'. לא בתכנים, לא בצילומים. אם כי נכון שרוח הכתבים והעיתון דומה לשלי וגם השקפת העולם שלנו שווה [...]".
העיתון יצא פעם נגדך?
"לצערי לא. אני מתקומם על זה. כולנו הרי בשר ודם. כולנו עושים טעויות. אני חושב שצריך להעביר עלי ביקורת, באופן שמתקבל על דעת הציבור, כמובן. בדברים טקטיים. למשל, האם צריך להעביר את היטל המים או להתנגד לו. מותר ל'יתד נאמן' לצאת פעם אחת נגד זה, אבל הוא לא".
למה?
"לא יודע", נע גפני בכסאו במבוכה. "אולי בגלל שאנחנו נאבקים על אותם דברים, אני בכנסת, הם בתקשורת. אנחנו פועלים באותו יעד, באותו כיוון, ולכן כשקורה דבר שלא מתקבל על דעתו של הכתב או העורך, הוא עובר על זה בשתיקה. הרי אנשים לא יעבירו ביקורת על חבר. אם כי אני יכול לקבל טלפון מעיתונאי או מעורך העיתון שאומרים לי, 'תשמע, הנושא הזה לא טוב. לפי דעתי צריך לעשות כך וכך'. אני מדבר איתם וברוב המקרים מקבל את דעתם".
וכשאתה לא מקבל את דעתם?
"הם מקבלים את דעתי".
גם ביומון המקביל, "המודיע", נהנים חברי-הכנסת מחסינות כזו?
"אני מעריך שכן".
לציבור החרדי לא מגיע לקבל מידע אובייקטיבי, אמיץ, נטול פניות?
"הציבור מקבל את האינפורמציה המלאה בנושאים אקטואליים. העיתון מביא את העובדות כמות שהן, ואת הפרשנות הציבור עושה בעצמו".
פרשנות היא נשמת אפו של עיתון. כשהיא נעדרת, העיתונות מגויסת.
"זה לא נכון. הציבור החרדי משכיל, ביקורתי. הביקורת הכי קשה נמצאת בדגל-התורה ובמרצ. הציבור החרדי לומד, מעמיק, שואל שאלות ומשיב תשובות. שום דבר לא שטחי אצלו, וגם במרצ יש ציבור משכיל מכיוון אחר: פרופסורים, אנשי רוח ואקדמיה. לכן גם דגל-התורה וגם מרצ הן מפלגות קטנות. העיתונות החילונית עושה הנחות למרצ מפה עד הודעה חדשה. אני, מעצם פתיחת הפה, מקבל ביקורת בעיתונות החילונית".
בדיוק כמו שאנשי מרצ. מעצם פתיחת הפה, חוטפים ביקורת בעיתון שלך.
"אבל אלי את באה בטענות ואליהם לא. תסתכלי על שולמית אלוני או על חיים אורון. אמנון אברמוביץ' אמר בעצמו, 'אנחנו מאתרגים את האנשים האלה'. השקפת העולם שלהם דומה להשקפת עולמם של העיתונאים והעורכים, ואם כבר מעבירים עליהם ביקורת, זה במשורה. ברוב המקרים מעניקים להם גיבוי מוחלט.
התקשורת לא סייעה למרצ, שקרסה בבחירות האחרונות, בניגוד מוחלט לציבור החרדי, שבחר בך פה אחד.
"הציבור החרדי הוא מיעוט. אני, לא מעניין אותי קהל הבוחרים שלי. אני מאוד גאה להיות חרדי, אבל מרגע שנבחרתי לכנסת אני מייצג את כל הציבור. אם יהיה טוב לכל הציבור יהיה טוב לציבור החרדי [...]".
ענייני תקשורת (2)
במקומון "העיר תל-אביב" כותב עומר שוברט כיצד השדרן איתן ליפשיץ, בתוכניתו בגלי-צה"ל "מחשבות בע"מ", מתח ביקורת על דברים שכתב שוברט בפרשת כתבת סחר האברים בעיתון "אפטון בלאדט". ליפשיץ לא הסתפק בדברי הביקורת, אלא גם אמר, בפתח דבריו, כי שוברט נפצע קשה בתאונת דרכים. לצדו של ליפשיץ, כותב שוברט, ישב גם הכתב הכלכלי של גלי-צה"ל, מתן חודורוב.
בלי להיכנס לשאלה מי צודק, הימני המתלהם או השמאלני המתלהם, יש כאן עניין חמור ביותר: שוברט כותב כי בני משפחתו התקשרו אליו בבהלה כי חשבו שהוא מאושפז אחרי התאונה. קשה לחשוב על צידוק לשדר ידיעה כוזבת ופוגענית כזו בשם הביקורת הפוליטית. לעורכי "העיר" יש כעת הזדמנות לעשות מעשה ראוי, ולהגיש תלונה נגד שדר גלי-צה"ל איתן ליפשיץ.
"עקב התגובות בציבור: הסוכנות היהודית מרככת את קמפיין ההתבוללות", מדווחים ב"גלובס". "הסוכנות תוריד מהקמפיין את השילוט 'אבודים' ו'נעדרים' ותסיר את המלה 'התבוללות'. מסקר הפרסומות המדוברות ברשת של 'גלובס' עולה כי 90% מהתגובות לקמפיין היו שליליות". באותו גיליון מביא הפרסומאי עופר פלדמן, האחראי לקמפיין, את כתב ההגנה שלו.
עוד ב"גלובס": יובל יועז שופך מעט אור על האפלה שמטיל משרד המשפטים על משפט קצב, וגד פרץ מראיין את מנכ"ל בזק, אבי גבאי.
קונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" מונה היום לא פחות מ-48 עמודים. חג שמח.