מי יכבה את האורות בלוד

"600 שוטרים יתפרסו היום בנתב"ג", מודיעה הכותרת הראשית של "הארץ". "בכיר במשטרה: נגרש את כל הפעילים". "נתב"ג בכוננות", מוסרת בקיצור הכותרת הראשית של "מעריב". גם אחת מהכותרות על שער "ישראל היום" מדווחת: "מהיום בנתב"ג: כוננות שיא". "מאות פעילים פרו-פלסטינים מול מאות שוטרים ישראלים: כך צפוי להיראות הלילה ומחר שער הכניסה הראשי של מדינת ישראל", נכתב בפתח הידיעה הראשית של "מעריב".

כותרת המשנה של "הארץ" מוסרת כי חמישה פעילי שמאל שכבר נחתו – גורשו, וממשיכה עם ההצעה המוזרה לסלקציה של הנוחתים לפי גיל: "מארגני המטס טוענים שרבים מהפעילים הם מבוגרים שאינם מחפשים פרובוקציה, אולם בכיר במשטרה הבהיר כי כל הפעילים יגורשו מישראל בלי קשר לגילם". ב"מעריב" מדגישים בכותרת המשנה כי "פעילי המטס" מודיעים ברשת כי יתנגדו לניסיון לגרשם. העיתונים מכינים את הקוראים לשיבושים במועדי הטיסות.

ב"ישראל היום" מפנים את הכותרת הראשית אל אותם "פעילי מטס" ו"פעילי משט": "לתשומת לבם של המוחים, ושל המשתתפים מ'מטס ההתרסה'", נכתב בכותרת הגג ובכותרת הראשית: "דו"ח האו"ם על המשט: הסגר על עזה – חוקי". כותרת המשנה נפתחת כך: "עם זאת, קובעת ועדת פאלמר כי צה"ל הפעיל כוח מופרז בעת ההשתלטות על המרמרה". מדוע אם כן לא דורשים ב"ישראל היום" גם מצה"ל "תשומת לב" לדו"ח? אולי משום שברור שהגויים יימח שמם לא יודעים מהחיים שלהם. אם כך, מדוע הפעילים נדרשים להטות אוזן? טוב, גם הגויים צודקים לפעמים.

יש גם מי שמנסה לצנן את הלהבות בלוד. "כוננות המטס מוגזמת", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", ציטוט של "גורמים מדיניים" ש"מתחו ביקורת על מטס ההתרסה: 'ישראל מקרינה פאניקה, כאילו זה איום קיומי'. ברק: אסור לצאת מפרופורציה, המשטרה תדע להתמודד עם האירוע", נכתב בכותרת המשנה. "אנחנו לא מעוניינים בפרובוקציות", מצטטת כותרת ידיעה בכפולה הפותחת את "מארגני המטס". כותרת ההפניה על השער לטור הפרשנות של איתן הבר היא "ירדנו מהפסים". גם שלום ירושלמי כותב על המטס ב"מעריב" תחת הכותרת "מהומה על לא דבר".

מה באמת ה"דבר" שבשלו "ירדנו מהפסים"? בשל מה החליטו בישראל לפרוש שוטרים בשדה התעופה? מדוע הוחלט לעצור ולגרש את ה"פעילים"? מה אותם "פעילים" יכולים היו לעשות בשדה התעופה? לרקוד ריקודי התרסה? להתפשט ולחשוף כתובות קעקע בגנות הכיבוש? הדיווחים היום בעיתונים אינם מספקים תשובה ברורה. מיד אחרי פרשת הגופות הביזארית, אנו זוכים לעוד פרשה חסרת פשר.

משהו בכל זאת כן התרחש: "בזכות המטס הפרו-פלסטיני ילדי העובדים הזרים בטוחים", נכתב בכותרת המשנה לידיעה ב"מעריב"; "מתקן הכליאה בנתב"ג, שבו הם היו אמורים לשהות עד גירושם, נותר ריק על מנת שיהיה מוכן לקליטת הפעילים שינחתו בארץ".

ואגב "פרשת הגופות", תחת הכותרת "תעלומת הגופות" נכתב על שער "ישראל היום": "גורם מדיני בכיר מגלה: 'לכוונתה של ישראל להחזיר גופות מחבלים כמחווה לרשות הפלסטינית היתה גם סיבה נסתרת'. ברשות התייחסו למהלך כאל עסקה". מה אפשר להבין מהמלים הסתומות האלה? כמעט כלום. רק להיזכר שלפני ממשלת ישראל כבר היה מי שניסה, ממש לא מזמן, להיחלץ ממבוכה תקשורתית על-ידי רמזים בטחוניים עלומים: משפחת עופר.

ב"הארץ" יש לצד הדיווח למטס גם התייחסות למשט: "כמו בקריקטורה אנטישמית פרשה ישראל את הזרועות הארוכות שלה על פני הגלובוס כדי למנוע מעשר ספינות בנות כמה עשרות שנים להפליג לעזה", פותחת עמירה הס את טורה היום במדור הדעות של העיתון. איזה עולם אסוציאציות מלבב יש לכתבת "הארץ".

עוצרים בצהוב ומקטרים

"תושבי ירושלים יתקשו להיזכר כמה פעמים נדחתה השקת הרכבת הקלה בעיר", פותח ניר חסון את דיווחו על ההשקה המיוחלת המתוכננת ל-19 באוגוסט ועל המכשול העיקרי הנוכחי, אחד מכמה, בדרך אליה: מערכת הרמזורים בעיר טרם הותאמה לנסיעת הרכבת, שיהיה עליה לעצור בכל רמזור וממילא זמן נסיעתה יוארך ב-20 דקות (לדעת העירייה) או בזמן כפול (לפי זכיינית הרכבת). כותרת הידיעה היא "הרכבת בירושלים ממשיכה לקרטע: תעצור גם ברמזורים". הרכבת הקלה בירושלים היא אכן בדיחה מתגלגלת, אבל יש מיזמים תחבורתיים שדווקא מצליחים לקצור מחמאות.

"כך הפך הנתיב המהיר לסיפור הצלחה", בישרה אתמול כותרת טור במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". הטור התפרסם במסגרת ידיעה על תכנונם של עוד ארבעה נתיבי אגרה בתל-אביב ובירושלים, נוסף על זה שהוקם בכביש 1, בכניסה לתל-אביב. הכתב, עופר פטרסבורג, מוסיף כי מספר המשתמשים בנתיב עולה בהדרגה.

הנתיב המדובר נחנך בינואר השנה. סמוך לכך שלחו העיתונים כתבים שיבדקו וירוצו לספר לחבר'ה. לפחות כמה מהם סיפקו כותרות מתלוננות שהטילו ספק בתועלתו של הנתיב או ציינו את מיעוט המשתמשים בו. כעת, מתברר, המדינה סבורה כי הנתיב מתפקד ומצליח.

הביקורות שנמתחו אז על כך שהנתיב תורם לאפליה החברתית או שחלופות אחרות היו מתאימות יותר עומדות בעינן, אולם התלונות שאיפיינו את הימים הראשונים לפעולתו של הנתיב נראות כעת קנטרניות. זו בעיה ידועה: העיתונים נאלצים מחד לדווח על התרחשותם של דברים בזמן הווה, ומאידך אינם ניחנים ביכולת לחזות את העתיד. אם הכתבים שחוו את הנסיעה בנתיב בימים הראשונים לפעולתו היו ניחנים ביכולות נבואה וצופים את השינויים באופן השימוש בנתיב, מן הסתם היו מדווחים באופן התואם את המידע הזה. אלא שהמידע שהיה ברשותם העיד רק על דלילות המשתמשים בנתיב ובשירות ההסעות שלו באותם ימים, ועל בעיות אחרות שבינתיים, כנראה, נפתרו.

בעוד שהעדרם של חושים נבואיים הוא גזירת גורל, אופי הדיווחים הנגזרים מכך נתון לשליטתם של הכתבים והעורכים. דיווח על תחילתם של מיזם, התפתחות או אירוע ארוכי טווח צריך לקחת בחשבון כי הדרך שבה יתגלגלו האירועים עתידה לשנות את הרושם הראשוני מקצה לקצה. מי שאינו רוצה להיזכר, במבט לאחור, בשטויות שכתב, כדאי לו שיתרכז בביקורת יסודית, מבנית, עקרונית. טוב מראה עיניים, אבל לא כשאין עדיין באמת מה לראות.

השבוע ובשבוע שעבר סיקרו העיתונים את הרפורמה בתחבורה הציבורית בגוש דן. הכתבים נשלחו לתחנות והביאו משם תלונות של נוסעים ממורמרים שפורסמו בהבלטה לפחות בכמה מהעיתונים. זו החלטת עריכה עלובה למדי. אנשים לא אוהבים שמאלצים אותם לשנות הרגלים, ושינוי רחב היקף של מערכת הסעת המונים מטבעה שתגרור תלונות רבות בתחילתה, גם אם נהגתה על-ידי המלאך הממונה על התחבורה בעצמו. וגם אם מערך ההסברה המלווה את השינויים כושל או נעדר, הרי שאין בכך עדיין עדות לטיבם של השינויים.

"הארץ" הקטין לעשות באופן שבו סיקר את הרפורמה. ביום שני הקדיש לה כותרת ראשית שהעידה כי במערכת לא מבינים מה, בעצם, משמעותה של הרפורמה, ואילו טור הפרשנות הוענק ליוסי שריד, שניסה לחפות במשחקי מלים על תוכן בכייני. אתמול הוקדש לרפורמה מאמר מערכת טרחני שקבע כי "מבחנה הראשון" של הרפורמה הסתיים "במפח נפש גדול". בלי להיכנס לטענות עצמן שמציג המאמר (הן נעות ברובן בין מגוחכות ובין סותרות מה שנכתב בעיתון לפני כן), האם יומיים וחצי של הפעלת רפורמה רחבת היקף הם זמן מספיק כדי להכריז כי "כל התקוות שנתלו בה נגוזו"?

שנאת עשירים (1)

"מעמד הביניים הישראלי רווי", כותב שאול אמסטרדמסקי היום בטור המקבל הפניה בשער "כלכליסט". "הוא כמו אגם שעומד לעלות על גדותיו, לפרוץ את הסכר ולשטוף איתו הכל. כל טיפה נוספת שיתיזו עליו עלולה להביא לאסון. [...] את המומנטום הציבורי צריך לנצל עכשיו כדי להוכיח אחת ולתמיד שמעמד הביניים אינו אסקופה נדרסת. אלה היו כמה שנים של התייקרויות בלתי פוסקות. רובן ככולן, בדרך זו אחרת, התממשו פשוט כי איפשרנו לאנשים אחרים לחגוג על גבנו.

"אם יש משהו שמחאת הקוטג' הוכיחה הוא שלכל התייקרות יש כתובת, אלא שלרוב הציבור הרחב לא יודע מהי [...] לא עוד. אם מעמד הביניים רוצה לעמוד על שלו, להוכיח גם לפוליטיקאים וגם לתאגידים הגדולים שכוחו במותניו, הוא חייב לדעת בפני מי הוא עומד. הוא צריך לדעת שמאחורי המחירים המופרזים שאיתם הוא צריך להתמודד מדי יום יש אנשים עם פנים ושמות".

אמסטרדמסקי מגיע לכך שהוא קורא להחרים את עסקיו של צדיק בינו, בעליו של הבנק הבינלאומי, משום שזה ייקר את עמלותיו; ולהחרים את בתי-ההשקעות פסגות ואקסלנס מסיבה דומה. אין להקל ראש בקריאה הזו כשהיא מודפסת בהבלטה בעיתון כלכלי גדול, עיתון שתלוי לקיומו בכספי הפרסום של – בין השאר – מי שהוא קורא כעת להחרים.

"זה הזמן לעמוד על שלנו", כותב אמסטרדמסקי, "להחרים. למחות. זו לא שנאת עשירים, זו הגנה עצמית. הנטל שסוחב מעמד הביניים מכריע את גבו בכל העולם. אין שום סיבה להתנתק מהגל הזה. סטפן הסל, נביא מהפכת מעמד הביניים שמתחוללת ברגעים אלה בספרד, קרא לזה 'זמן הזעם'. אפשר לקרוא לזה בשמות אחרים, המשמעות לא תשתנה. זה הזמן שלנו להפנים שהכסף שלנו, שעבדנו עבורו שעות רבות כל-כך תוך הקרבה משפחתית גדולה כל-כך, נועד להגשים את צרכינו ורק אותם, לא את הגרגרנות של אחרים. זה הזמן שלנו לומר להם די. צאו לנו מהארנק, צמצמו את שולי הרווח המנופחים שלכם, שאו על עצמכם את העלויות, תבינו שגם אתם חלק מהציבור הישראלי. תנו לצרוך בשקט, לפני שנתחיל לצרוח בקול רם".

ב"הארץ" כותב ארי שביט נגד "הרדיפה האופנתית של החזקים, העשירים והידועים". הוא עושה זאת על רקע התפנית בפרשת דומיניק שטראוס-קאהן, שנחשד באונס חדרנית בניו-יורק ונשפט על-ידי העיתונות. לפי שביט, בשנים האחרונות "התפתח הלך רוח ועל-פיו, דמם של החזקים, העשירים והידועים מותר. את הרעיון האוניברסלי של זכויות האדם החליפה בהדרגה נטייה פופוליסטית להעדיף את החלש באשר הוא חלש ולראות בחזק בעל עוון אך ורק בשל היותו חזק".

לא בטוח שהקביעה של שביט, המעיד כי הוא ידיד של אשתו של קאהן (האם ציון עובדה זו הוא מטרתו האמיתית של הטור?), עומדת במבחן המציאות. נכון, התקשורת האמריקאית הרשיעה, בחלקה (החלק הטבלואידי והסנסציוני שלה), את שטראוס-קאהן לפני שהורשע (וכאן מקומה של התזכורת: כתב האישום טרם בוטל), אולם ביטויי הלעג והמשטמה לא כוונו לעושרו או עוצמתו של קאהן אלא להיותו זר, צרפתי (Le Perv, לשון אחת הכותרות הראשיות בעניינו; "הצפרדעון ניתר מעל לצדק", לשון כותרת אחרת). האם בישראל יש שנאה לחזק, משטמה לעשיר? אני מעז לטעון שההפך הוא הנכון. אזרחי ישראל, למודי גלות, חניכי צבא, מורגלים בציות, ביראת השררה, ובעשרות השנים האחרונות גם בהערצת הכסף ובעלי הכסף.

התכונה האחרונה הזו הובערה על-ידי החיבור התרבותי שלנו לאתוס האמריקאי, שהחליף את המטענים האירופיים והסוציאליסטיים ששלטו בכיפה בתקופת ראשיתה של המדינה – ולובתה על-ידי העיתונות הכלכלית החדשה שמחוללה הוא עיתון "דה-מרקר" מבית "הארץ"; דיווחים נלהבים על שכיות החמדה שרכשו שועי הארץ, על חופשות יקרות מפז ועל מכוניות שלעולם לא תוכלו להשיג, ראיונות מתחנפים ודיוקנאות של העשירים כבני אלים.

אחרי המשבר העולמי ב-2008, ספינת העיתונות הכלכלית, ש"דה-מרקר" עדיין מכוון את הגאיה, החלה לפנות שמאלה, כשהיא עוצרת באיים חדשים-ישנים, כמו למשל גיליון של "דה-מרקר" שהוקדש ל"מות הקפיטליזם". הפנייה הראשונה שנעשתה בתקופה שלאחר המשבר נבלמה בשלב מסוים, והתחדשה עם הסיקור של הסדר החוב של קבוצת אפריקה-ישראל של לב לבייב.

בתקופה האחרונה המנועים שוב פועמים בעוצמה, סביב הדיווחים על יוקר המחיה בישראל. גם היום, שער "ממון" מוקדש למחירי הקוטג' והחיתולים, "כלכליסט" מקדיש את הכותרת הראשית, שוב, לפרויקט "החיים ביוקר – ישראל 2011", "עסקים" מזכיר בשער אפשרות למאבק על מחיר הדלק ועוסק במחירי הטלפון (אף שהכותרת הראשית עוסקת דווקא בטענה על "סימני האטה" בגביית המסים), ו"דה-מרקר" מקדיש את הכותרת הראשית ל"חודש למחאת הקוטג'" ("חודש למחאת הקוטג': חברות המזון הגדולות חתכו את הפרסום ב-60%").

התפנית באופי הסיקור הכלכלי באה לידי ביטוי גם ביחס לעשירים (בעלי ההון, אילי ההון, ראשי המשפחות הגדולות, הטייקונים). מדורי הרכילות והראיונות המפרגנים עדיין קיימים, אולם הם כבר אינם תופסים את מרכז הבמה, ובעיקר – לצדם מתפרסמות גם כתבות ופרשנויות ביקורתיות כלפי עשירי ישראל. זו אינה, עדיין, שנאה, אולם יש לשער, ולקוות, שהדברים יגיעו גם לידי כך, ושהפחד והתלות בהון לא יחזירו את העיתונות לתקופה שפלת הברך של הסגידה להון.

הדרך לתיקון של סטייה לצד אחד עוברת בסטייה לצד השני. אמנם שנאה, ככלל, אינה דבר רצוי, וסופה שהיא פוגעת גם בשונא. יש לכן לקוות שעשירי ישראל יפעלו כדי להקטין את הסיבות לשנוא ולתעב אותם, ואז נוכל לחזור לתקופה הבריאה שבה דל לא הועדף על שוע ועשיר לא הועדף על רש.

שנאת עשירים (2)

כותב היום אלון עידן בספורט "הארץ": "ערוץ הספורט משחק באש. ממש באש. ספק אם מישהו מפרנסי הערוץ מבחין בכך, אבל ציבורית הוא נתפס כסוג של 'זהבית כהן'. כלומר, כפרונט של חברה תאבת בצע שעושקת את לקוחותיה השבויים. [...] באתר 'העין השביעית' נדרש השבוע לסוגיה מבקר התקשורת שלמה מן ('ייגרמאיסטר') וביקש את תגובת ערוץ הספורט. זו התגובה שקיבל: 'השיבוצים נעשו על-פי אטרקטיביות המשחק ובהתחשב בשלל השידורים, שכללו שידורים של ג'וקוביץ' נגד טומיץ' ומיד אחר-כך נדאל נגד פיש בספורט 5+, ומשחקם של פדרר נגד צונגה ולאחר מכן מארי נגד לופז ב-5+ לייב'".

"[...] "כחלק מהרצון לגרוף עוד כסף, באמצעות שלוחת 5+ לייב, החליט ערוץ הספורט לתסכל צופים רבים. הוא עושה זאת בהיצמדות דווקאית לקירות הצרים שהוגדרו במועצת הכבלים והלוויין. השבוע, למשל, שאלתי את דוברת הערוץ מדוע הקופה-אמריקה משודר ב-5+ לייב. תגובתה: 'ממש לא רק בלייב. משחק הפתיחה, חצאי הגמר והגמר ישודרו ב-5+'.

"זו האסטרטגיה: מה שמוכרחים לשדר בערוצי הבסיס ישודר, אבל כל השאר יועבר לבאר הנפט החדשה, 3-2 ערוצים קדימה. זו תפיסה ביורוקרטית, צינית, לא ספורטיבית. [...] במובן הרחב יותר, העושק של ערוצי הספורט גדול בהרבה. סביר שמרבית חובבי הכדורגל אוהבים גם כדורגל ישראלי (ספורט 1), גם אנגלי (ספורט 2) וגם דרום אמריקאי (5+ לייב). הרי המרחק בין מסי, רוני ודמארי מעולם לא היה קצר יותר. כך שמבחינה כלכלית, המשמעות היא שחובב כדורגל ממוצע צריך לשלם כ-100 שקל כדי לחזות בשלושתם.

"העיוות הבסיסי טמון בתמחור. תחילתו של העושק בחבילת הבסיס היקרה מאוד, עליה יש להוסיף ערוצים ייעודיים בתשלום נוסף. במדינות מפותחות יותר, חבילת הבסיס זולה בהרבה וכך נפתחת אפשרות מוצדקת לתוספת כסף סבירה עבור ערוצי ספורט, למשל. אך כל עוד זה לא המצב, ערוץ הספורט צריך להיגמל מהסדיזם המודע או הלא מודע כלפי הלקוחות, שמסרבים לשתף פעולה עם התרחבותו הפראית, שאינה אלא חלק מתחרות שמזמן חורגת מהמטרה לשמה הומצאה: טובת הצופה.

"יש גבול מסוים, לרוב דק ובלתי נראה, שמעבר לו פעורה תהום", מסכם עידן. "בערוץ הספורט מהלכים על פי התהום הזאת בשנים האחרונות, מתוך תחושת ביטחון עיוורת. זו התנהגות שמזכירה במאפייניה את 'תנובה' ואת יתר החברות הגדולות שנאלצות וייאלצו בקרוב להתמודד עם הזעם המוצדק של האנשים שנמחצים תחת תאוות הממון הצינית שלהן". הטור מסתיים במכתב מקורא, המפנה לקבוצת פייסבוק שפתח בקריאה להחרים את ערוץ הספורט.

וינק וינק

כל העיתונים מדווחים בהבלטה כי "המשטרה חוקרת חשד להדחת עדים בניסיון להטות הכרעה בערעור פלילי שנידון בעליון" (לשון כותרת הידיעה על שער "הארץ"), ומדגישים כי הערעור הוא במשפט "מתוקשר" ("ישראל היום") ו"חשוב" ("ידיעות אחרונות"). כלל החשדות הנחקרים הם להטרדת עד, הדחה בחקירה ופגיעה בפרטיות, בין היתר של מי שהעידו במשפט. על החשדות המדוברים כבר דווח בהרחבה בתקשורת, שניתחה את פסק הדין במשפט. אגב, מעניין האם המשטרה חוקרת גם את הכתבים והעורכים ששיתפו לכאורה פעולה עם מסכת הטרדות העדים.

"עד אתמול אסר בית-המשפט לפרסם שום פרט על ההסתעפות במשטרה. אתמול החליט שופט בית-המשפט השלום בראשון-לציון, רפי ארניה, להתיר לפרסם את עצם החשדות, תוך השארת האיסור על פרסום התיק המדובר על כנו", כותב תומר זרחין ב"הארץ". אם כן, משחק הרמזים והניחושים שמתחולל החל מאתמול בכלי התקשורת יכול להיקרא "המשחק על-שם ארניה". עם הסרת הצו יוכרז על זוכה: מי שלמרות הכל לא הצליח לנחש באיזה משפט מדובר. על זהות הפרס הוטל צו איסור פרסום.

חופש נעים

"מתקפת המדוזות הנוכחית שמציפה את החופים היא מהגדולות שידענו", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של איריס ליפשיץ-קליגר במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". "הסיבה: התחממות מי הים וההפרזה בדיג. 'אם נמשיך בקצב הדיג הזה, יהפוך הים שלנו למסוכן עבור הרוחצים, בדיוק כפי שקרה במזרח אסיה', מזהירים הביולוגים וקוראים למדינות אגן הים התיכון לאחד זרועות במלחמה ביצורים הצורבים".

ענייני תקשורת

רביב דרוקר, איש ערוץ 10 ותוכנית "המקור" (המתחרה ב"עובדה"), וחיים ריבלין, כתב הרווחה בחדשות ערוץ 2, הם הזוכים בפרס סוקולוב לשנת 2011. "מעריב" מדווח על כך בידיעה קצרה בעמודי החדשות ("זוכי פרס סוקולוב: רביב דרוקר וחיים ריבלין"). "ידיעות אחרונות" מתעלם. בגלל האיבה לדרוקר או בגלל חוסר עניין בפרס? על הזוכים האחרים שהוכרזו קודם לכן, יגאל סרנה וורדי כהנא, דיווח "ידיעות" בהרחבה.

"ישראל היום" מתעלם גם הוא. בגלל האיבה לדרוקר, שזכה בפרס גם בזכות תחקיריו נגד נתניהו, או בגלל חוסר עניין בפרס? כאן אין מקום להשוואה: גם מהזוכים האחרים, אנשי "ידיעות אחרונות", התעלם "ישראל היום". "הארץ" מדווח על הזכייה, ואף משוחח עם דרוקר וריבלין וציטוטיהם מופיעים בידיעה. מהכותרת, משום מה, דרוקר נעלם: "חיים ריבלין זכה בפרס סוקולוב בזכות תחקיריו על קבוצות מקופחות ומנוצלות".

היום בעמוד המוקדש למדור "תרבות" של המוסף היומי של "מעריב" ("המגזין"): ידיעה על המתמודד המבוגר ביותר בתוכנית הריאליטי "מאסטר שף" ("הגיל והתרגיל") וידיעה על כך שרועי לוי (קומיקאי בטלוויזיה) מתראיין למגזין "רייטינג" (של "מעריב"). גם המדור המקביל ("שעות אחרונות") במוסף היומי של "ידיעות אחרונות" ("24 שעות") נפרש על פני עמוד אחד. זה תוכנו: ידיעה על הגעתו ארצה של "מלומד קוריאני" העומד בראש להקה המציגה מופע מחול ונגינה. ידיעה על כך ש"אקו"ם החלה בפעילות למען אמנים". בשולי העמוד: המלצה על הופעות וסרטים לסוף-השבוע.

כל העיתונים מדווחים במדורי החוץ שלהם על ההתפתחות האחרונה בפרשת האזנות הסתר לתאים קוליים של עיתונאי "ניוז אוף דה-וורלד" בבריטניה: המשטרה חוקרת חשד שלפיו שליח העיתון האזין לתא הקולי של ילדה נעדרת, שמאוחר יותר נתגלה כי נרצחה על-ידי רוצח סדרתי, ואף מחק משם את ההודעות. הפרשה עצמה יצאה לאור כבר לפני חמש שנים, והכתב והחוקר הפרטי שנתפסו אז כבר נשפטו והורשעו. מדי פעם מתפרסמים על אודותיה גילויים חדשים המסעירים את התקשורת הבריטית. על רקע זה, מצחיקה במיוחד הכותרת שניתנה לדיווח ב"ישראל היום": "זעזוע בבריטניה: עיתון מוביל חשוד בהאזנות סתר". ועל זה נאמר: בוקר טוב, ישראל היום.

תחת הלוגו "חשיפת 'מעריב'" מדווח אלי ברדנשטיין על התפטרותו של ראש מינהל מקרקעי ישראל, ירון ביבי. החשיפה אינה עצם ההתפטרות, שעליה מדווח גם בעיתונים אחרים, אלא "כי שר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס דרש להחליף את ביבי על רקע עימותים בין השניים". החושף היה קלמן ליבסקינד, והעוקץ של החשיפה היה כי אטיאס רצה, לכאורה, שביבי יכשיר עבירות של מקורב. אם הדבר נכון, הרי שההתפתחות האחרונה מעידה לכאורה על התנהלות בעייתית אף יותר והתגברות ריח השחיתות שליבסקינד כתב עליו. מוזר שב"מעריב" מסתפקים בדיווח לקוני יחסית של כתב אחר.

"התחרות בין רשתות הספרים צומת-ספרים וסטימצקי מחריפה", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של כרמית ספיר-ויץ ב"מעריב". "כעת הן דורשות מהוצאות הספרים: בלעדיות על ספרים שבמבצע – או שלא נציג אותם לראווה בחנות. הוצאות הספרים בלחץ והודיעו על כינוס חירום בשבוע הבא".

ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקר אתמול במעון לקשישים, וזכה לא רק לדיווח האוטומטי ב"ישראל היום", אלא גם לידיעת כיתוב תמונה (אותה תמונה, של לשכת העיתונות הממשלתית, שבה הוא נראה מביט בעיניה של זקנה ומשלב איתה ידיים) אוהדת ב"מעריב" (המקדם באמצעותה את העיתון עצמו כשהוא מזכיר כתבה שהתפרסמה בו על התנאים במעון) וב"ידיעות אחרונות" (איתמר אייכנר).