סיבה לדאגה? (1)

"אין כאן חונטה צבאית שקשרה קשר נגד המנהיגות הנבחרת", כתב ביום שישי נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" על ההתבטאויות של מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק. דגן הטיל ספק בשיקול דעתם ובמיוחד בקשר לרצונם, לכאורה, להתקיף את מתקני הגרעין של איראן. להתנגדות לפעולה צבאית באיראן שותפים גם, על-פי העיתונים, ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין והרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי.

ואלוף בן כתב שלשום ב"הארץ": "ברגע שזיהה [נתניהו] את דגן כאויבו, החל מסע החיסול הנגדי. זה התחיל בטענות על פטפטנות שגורמת נזק למדינה [...] בהמשך, אם דגן לא ישתתק וימשיך לתקוף את נתניהו, ייעשה בוודאי שימוש באמצעים חריפים יותר: יודלפו פרטים מביכים על הרשלנות בחיסול איש החמאס מחמוד אל-מבחוח בדובאי, שיוחס למוסד; 'מקורות זרים' יספרו שתמיר פרדו, יורשו של דגן, גילה עם כניסתו לתפקיד שכל המבצעים נגד איראן היו בלוף ולא השיגו דבר; לעיתונאים המקורבים יסופר שנתניהו סילק את דגן הבלתי אחראי מכסאו; וכך הלאה".

התסריט ששירטט בן מתגשם, אחד לאחד, אתמול בערוץ 10 והיום בעיתונים. יש משהו מפתיע בהתבוננות במהלך תעמולתי שנפרש מול עיניך בדיוק לפי התחזיות. יש משהו מכאיב בכך שהידיעה המוקדמת לא מסכלת אותו.

"דגן לא התבקש להישאר, והתאכזב", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", בטאונם של מקורבי נתניהו. ההתקפה האנונימית באה בשם "שרים בכירים". עד כמה בכירים? אולי בכירים כל-כך עד שהם עומדים ממש בראש הממשלה. "שרים זועמים: 'דגן התבלבל, הוא חשב שהוא ממונה על רה"מ ולא להפך'", נכתב בכותרת הגג לראשית. השר משה יעלון הוא הפוליטיקאי היחיד שמותח ביקורת על דגן בפנים גלויות. שני טורי פרשנות מלווים את הסיקור הזועם, אחד נגד ואחד בעד: אחד נגד דגן ואחד בעד נתניהו. "למומחים אין מונופול על התבונה" (דן מרגלית, בקביעה מהדהדת) ו"יורק לבאר שממנה שתה" (רמי איגרא). איגרא ("בכיר לשעבר במוסד") ומרגלית כותבים דברי טעם, אבל כמויות המלח שצריך להוסיף להם בגלל הבמה וההקשר שבו הם מופיעים הופכות אותם ללא ראויים למאכל.

לסיקור המגמתי והבוטה מצורף דובדבן שמעיד על חוש הומור אמיתי: "שתיקתם הבולטת של ראש הממשלה ושר הביטחון סביב התבטאויותיו של מאיר דגן נמשכת", כותב שלמה צזנה בפתח הידיעה הראשית של "ישראל היום". ויש גם סיכול ממוקד, כותרת אחת הידיעות בכפולה הפותחת: "הפגנת השמאל: תמיכה בפלסטינים, ותודה למאיר דגן" (אל תתפלאו אם מחר יקדישו ב"ישראל היום" ידיעה לכך שגדעון לוי פירסם היום ב"הארץ" טור התומך בפטפטת של דגן).

ההתקפה על דגן, המוצדקת כשלעצמה, מופיעה גם בעיתונים האחרים, וניתן לשער ברמה גבוהה של ודאות כי היא מגיעה ממקורות נוספים על אלה שבסביבת נתניהו. "ראש בראש" היא כותרת בולטת על שער "ידיעות אחרונות": "ראש המוסד תמיר פרדו נדהם מדברי קודמו דגן כי 'עכשיו אין מי שיעצור את ביבי וברק' ואומר: הופתעתי, דבריו חסרי תקדים". "דבריו של ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, שפורסמו ביום שישי ב'ידיעות אחרונות', הרגיזו לא מעט בכירים במערכת הביטחון", כותבים צביקה ברוט ואיתמר אייכנר.

ב"הארץ", כותרת ידיעה של ברק רביד בעמ' 6 היא "מקורבי נתניהו: דגן מעורב בקנוניה פוליטית להדחתו"; "בסביבת ראש הממשלה העבירו בסוף-השבוע את המתקפה על ראש המוסד היוצא לפסים אישיים, וטענו כי דגן שואף להיכנס לפוליטיקה ואף נפגש עם יאיר לפיד". מעניין: פגישה עם יאיר לפיד, האיש שזכה במקום הראשון בסקר "עם מי אמא שלך היתה רוצה שתופיעי לליל הסדר", הפכה לכלי ניגוח.

אבל עזבו אתכם משטויות, רוצים לקרוא את הסיפור האמיתי, "מה באמת עומד מאחורי ההתבטאויות של מאיר דגן כלפי ראש הממשלה ושר הביטחון"?, תקראו "מעריב", שזו כותרת המשנה לראשית שלו (אם עכשיו מספרים לנו ב"מעריב" "מה באמת קורה", זה אומר שבשאר המקרים משקרים לנו?). הראשית עצמה, אגב, במפגן רגיל של טוב טעם, היא "הקרב האיראני". הטור חתום, כמובן, על-ידי בן כספית. מה הסיפור האמיתי? לא נתניהו, אלא ברק, שדגן, יחד עם דיסקין ואשכנזי, מתנגדים לרצונו, לכאורה, להפציץ באיראן. סיפור אמיתי? אולי. מה שבטוח, הוא פורסם כבר לא פעם. בעצם, מלבד אולי ב"ישראל היום", נדמה שאין חולק על כך שזהו הציר המרכזי של הסיפור.

"תלי מלים על מלים כבר נכתבו על מה אמר מאיר דגן ולמה התכוון כשאמר, ויש להניח שעוד לא נאמרה המלה האחרונה. אך שני משפטים מדבריו ('ידיעות אחרונות', 3.5) צריכים להדאיג כל אזרח בישראל", כותב גרשון אקשטיין מרעננה במכתב המתפרסם במדור המכתבים למערכת של "ידיעות". "הדברים שאמר מאיר דגן בשבוע שעבר צריכים להדאיג את כולנו", כותבת באותו מדור מיכל א' מראשון-לציון. המכתבים מובאים תחת הכותרות "סיבה לדאגה 1" "סיבה לדאגה 2".

"הכרזותיו של ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, מוציאות משלוותם לא רק את בנימין נתניהו ואהוד ברק", כותב עמוס הראל במדור הדעות של "הארץ", בטור שהוא אי של שקט בהמולת הפרופגנדה שמלווה את סיקור התבטאויות דגן מכל צדדיו (ובעצם, גם את הדברים עצמם). "הסיכול הממוקד שמבצע דגן באופציה הצבאית באיראן (דבריו באוניברסיטת תל-אביב היו הפעם השלישית שבה נדרש לעניין, במידה גוברת של בוטות ופירוט) מפתיע ומטריד גם אחדים מעמיתיו לשעבר במערכת הביטחון. [...] מה יודע דגן (ואינו מספר) על ההתלבטות הפנימית בצמרת הישראלית, באותה תקופה, בשאלת ההפצצה באיראן? הטענה שנתניהו וברק עלולים לנסות לברוח מהמשבר הצפוי סביב הכרזת העצמאות הפלסטינית למתקפה יזומה באיראן נשמעת כמו תיאוריית קונספירציה מופרזת. אבל השאלה היא מה ידוע לאנשים שהיו בתוך החדר על ההתפתחויות בנקודות מפתח בשנים הקודמות. אם כבר היו לדגן, כפי שעולה מבין השורות, הזדמנויות להיווכח בחוסר שיקול הדעת של הצמד, הדיון העכשווי יוצא לגמרי מחדר הדיונים ועובר למרחב הציבורי.

"במקרה כזה, אין די בהבעת מחאה מנומסת בפורומים סגורים, ואין זה פלא שדגן בוחר לצלצל בפעמונים גדולים יותר. מה גם שלדעתו על אופן קבלת ההחלטות שותפים כנראה הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין ובמעט פחות להט ראש אמ"ן לשעבר, עמוס ידלין. הנה מה שאומר דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד בעקבות המלחמה בלבנון, על חובות הדרג המקצועי: 'חובת הנאמנות העליונה של אנשי מקצוע היא למקצועם ולתפקידם ולא למי שמופקד עליהם או לארגון שבו הם משרתים. תמיד עדיף להתחיל בדיון ובהתרעה בתוך הארגון ובדרכים מקובלות. אולם, כאשר ממונה או ארגון פועלים לדעתו של איש המקצוע בצורה שיש בה נזק ממשי, עליו להתריע על כך ולא להימנע מעימות עם הממונים'".

סיבה לדאגה? (2)

"כוננות גבוהה לקראת הפגנות הפלסטינים היום בגבולות ישראל", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "צה"ל ינסה למנוע שחזור של אירועי יום הנכבה. בלבנון ובסוריה הודיעו אמש על ביטול התהלוכות לגבול". "29 שנים אחרי, אסד הבן שוב טובח בתושבי חמה", נכתב בכותרת הידיעה הסמוכה בראש שער "הארץ". "70 אזרחים סורים נהרגו בעיר בסוף-השבוע", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של אבי יששכרוף וצבי בראל. "נשיא תימן סאלח הובהל אמש לסעודיה לאחר שנפצע קשה מהפגזת האופוזיציה על ארמונו".

התמונה המרכזית על שער "הארץ" היא של הפגנה, לא של פלסטינים, או לפחות לא רק של פלסטינים. "כ-6,000 איש צעדו אתמול אמש בתל-אביב, בקריאה להכיר במדינה פלסטינית על בסיס קווי 67'", נכתב בפתח כיתוב התמונה. המשכו של הכיתוב, כמו גם כותרת הגג, מבשרים על איום של צרפת כי אם לא יתחדשו השיחות בין ישראל לרשות הפלסטינית, "נשקול הכרה בפלסטין".

"לא ניתן שיפרצו את הגדרות" היא כותרת בראש שער "ישראל היום", מוקפת מרכאות. מי הדובר? כנראה "צה"ל". "היוזמה הצרפתית נועדה ללחוץ על ישראל", נכתב בכותרת ידיעה בעמ' 4. לצדה לא כתוב "כאילו, דא?".

סמי עופר מת

"בעיצומה של סערת הסחר עם איראן", נכתב בכותרת הגג לידיעה בשער "הארץ" על מותו של איש העסקים סמי עופר. "מת סמי עופר, האיש העשיר בישראל ומקים אימפריית ספנות חובקת עולם", נכתב בכותרת הידיעה עצמה, של אורה קורן ואילן ליאור. "ארה"ב פנתה לישראל לגבי סחר עם איראן כבר ב-2008", נכתב בכותרת ידיעה של ברק רביד באחד העמודים הפנימיים של העיתון.

"חלק לא מבוטל מההון שצברה משפחת עופר מבוסס על עסקים עם הממשלה", כותבים ב"הארץ", "שרכישתם עוררה ביקורת ציבורית רבה, ועל אוצרות הטבע של המדינה": צים נמכרה לאחים עופר ברבע משוויה, כיל המכניסה מיליארדים נהנית מהטבות מס מפליגות ומשלמת תמלוגים פעוטים. ב"הארץ" מזכירים את הדורסנות התקשורתית של המשפחה כל אימת שעיתונאים ניסו לחשוף עוולות וכשלים הנוגעים להתנהלותה (מיקי רוזנטל ו"שיטת השקשוקה" שלו הם הדוגמה המפורסמת ביותר). נדמה שההדגמה המוצלחת ביותר לכוח של משפחת עופר על התקשורת מובאת היום על שער "ידיעות אחרונות", שם, תחת הכותרת "מותו של טייקון", מתפרסמת הפניה שלשונה היא "החבר הכי טוב שלי". על החתום: רפי גינת, לשעבר העורך הראשי של "ידיעות אחרונות".

"מותו של טייקון" היא גם הכותרת הראשית של מוסף הכלכלה של "ידיעות", "ממון". כותרת המשנה היא: "מנער שליח בנמל חיפה לישראלי העשיר בתבל: סיפור חייו המופלא של סמי עופר". גם ב"כלכליסט" מקדישים את הכותרת הראשית לפטירתו של עופר, אזרח מונקו שבילה בה, לפי העיתונים, את רוב זמנו. הסיקור ב"כלכליסט" אינו מתחנף ואינו שוכח את החלק הפחות מופלא בסיפור המופלא של סמי עופר. ב"דה-מרקר" נדחק עופר לשולי עמוד השער. בשול הנגדי, כותרת: "אצולת הממון", "500 האנשים העשירים בישראל הגדילו השנה את הונם ב-9 מיליארד דולר. המעמד הבינוני-גבוה נותר הרחק מאחור".

"בעניין האוניות שהפליגו לאיראן אני דווקא כן יודע, יודע בוודאות", כותב גינת בכפולה המוקדשת לעופר, תחת הכותרת "סמי עופר שלא הכרתם". "הרמז הברור של מאיר דגן, ראש המוסד בשמונה השנים האחרונות, והדברים המפורשים של רפי איתן, מבכירי המוסד בעבר, חושפים את שידעתי מזמן: האוניות של סמי תרמו תרומה מכרעת לבטחון ישראל. סמי סיכן את עצמו ואת מפעל חייו למען המדינה. מתאים לו. חבל שאסור לפרט יותר מזה. חבל, אבל מוצדק". מה נשאר כבר לפרט? אולי את מספר הנעליים של המרגלים הישראלים.

האם ההסתבכות האחרונה של עופר "הרגה אותו"? "קרוביו אמרו כי עקב מחלתו, עופר לא היה מודע לסערה שעוררה פעילותן של חברות הספנות שבבעלותו באיראן ולביקורת הציבורית על כך", נכתב בידיעה ב"הארץ", ובידיעה אחרת נכתב: "בני משפחתו של עופר ביקשו שלא לקשור בין מותו לבין החשיפה כי חברות בשליטת משפחתו סחרו עם איראן".

"קשה לנו להאמין שהוא עשה את הונו ביושר", כותב יואל אסתרון בכפולה הפותחת של "כלכליסט", בטור המוקדש לסמי עופר, "אבל אולי היינו רוצים בעצמנו להיות סמי עופר".

גלעד שליט לא ישוחרר בתוך שעות

ביום שישי נכתב בכלי תקשורת בארץ (באתר וואלה היתה זו, כמדומני, כותרת ראשית) על דיווח בעיתונות הערבית שלפיו "עוד כמה שעות" תיחתם עסקת החילופין לשחרורו של החייל הישראלי גלעד שליט. היום מדווחים אבי יששכרוף וג'קי חורי על דיווח בעיתון חמאס, "א-ריסאלה", שלפיו סגן ראש הלשכה המדינית של הארגון, מוסא אבו-מרזוק, "מסר למצרים בסוף-השבוע את עמדתו 'הסופית' של הארגון באשר לעסקת גלעד שליט". הדיווח בעיתון חמאס "בא דווקא לאחר שרשרת של דיווחים בכלי התקשורת הערביים והבינלאומיים שבהם נטען כי העסקה קרובה לחתימה של שני הצדדים". "נועם שליט: לא קיבלנו מידע חדש שמצביע על התקדמות", נכתב בכותרת הגג לידיעה.

כלום

"באר-שבע: בן 16 חשוד שרצח בדקירות את חברו", נכתב בכותרת בתחתית שער "הארץ", לצד שתי ידיעות נוספות: "ראש המאבק להמתות חסד בארה"ב הלך לעולמו" ו"המוזיאון במחנה סוביבור נסגר בגלל העדר תקציב". "מחומר החקירה עולה שנער קיפח את חייו על לא כלום", מצטט יניר יגנה את מפקד תחנת המשטרה של באר-שבע. ב"ידיעות אחרונות" הרצח בבאר-שבע הופך לכותרת הראשית, "רצח בכיתה י'".

אמין למדי

במוסף "24 שעות" של "ידיעות" מראיין משה רונן את הבלוגר היהודי מסיאטל ריצ'רד סילברסטיין, שאותו הוא מתאר כ"אחת הבעיות הגדולות של הצנזורה הישראלית". "הוא חשף לראשונה את פרשת ענת קם, כתב שהמוסד השתמש בספינות של האחים עופר כדי להחדיר סוכנים לאיראן והעלה לאינטרנט סדרה ארוכה של ידיעות בטחוניות. מה מניע את הבלוגר האמריקאי ריצ'רד סילברסטיין?", שואלת כותרת המשנה לכתבה. מי שנחשף ולו במעט לבלוג, יודע את התשובה. סילברסטיין הוא מה שנקרא בתקשורת הישראלית "שמאלני קיצוני" (או בתקשורת האלטרנטיבית "ליברל רדיקלי", ובטוקבקים: "עוכר ישראל" או סתם "מניאק").

"דיווחיו נחשבים לרוב אמינים למדי", כותב רונן, וסילברסטיין עצמו מספר מי הם מקורותיו, שנראה כאילו נגזרו מאותו בד: פעילים פוליטיים, פעילי זכויות אדם, בלוגרים ישראלים, אקטיביסטים. זהו תיאור לא מעודד: סילברסטיין, כאמור, בעל השקפת עולם אידיאולוגית חד-ממדית, ונראה שמקורותיו חולקים אותה איתו. לא בדיוק המתכון לדיווחים אמינים. זה לא מפריע לתקשורת הישראלית, כפי שמצוין בכתבה, לצטט יותר ויותר מהבלוג. "זה מפתיע", כותב רונן, "אבל למרות החשיפות הרבות, ישראלים מעטים בלבד גולשים לבלוג שלו בקביעות" (בין אלף ל-8,000, על-פי עדותו של סילברסטיין עצמו). האם העם חכם יותר מעיתונאיו? לא נראה לי. העם פשוט לא יודע אנגלית.

ענייני תקשורת

אגב ענייני מאיר דגן, ההתבטאות של ראש המוסד לשעבר היתה המצע להתנהלות מגוחכת במיוחד של "הארץ": ביום חמישי, כשכל העיתונים דיווחו בכותרותיהם הראשיות על ההתבטאויות של דגן, שהתייחס לנושאים לאומיים גורליים, קבר "הארץ" את הסיפור בידיעת חצי עמוד בתוככי העיתון והדגיש רק את החלק מהדברים שנגע לפרשת האחים עופר. מילא, אבל ביום שישי ההצתה המאוחרת היתה עזה כל-כך שבעיתון הקדישו לנאום משלשום את הכותרת הראשית, וסיכנו את הקוראים בסחרחורת. זה מילא, אבל מתחת לכותרת הודפס מאמר פרשנות של ארי שביט, שבמרכזו תלונה על כך שהעיתונים האחרים התייחסו לדברים שאמר דגן כ"נאום" ולא ציינו כי מדובר ב"ראיון" (על הבמה, במהלך טקס כלשהו). שביט לא כתב מי המראיין: הוא עצמו. פעם צחקו על הסלוגן של "הארץ" ואמרו שהוא עיתון לאנשים שחושבים את עצמם, כעת מתברר ש"הארץ" הוא עיתון לאיש שחושב את עצמו.

ביקורות ספרות וסיקור תחום הספרות בכלל הם משום מה כר פורה לנפוטיזם עיתונאי, כזה שבו המבוקר זוכה לביקורת או ראיון מצד חברו הטוב/קרוב משפחתו/מי שערך את הספר שלו/הוא עצמו (כן, היו גם כאלה). היום במוסף "24 שעות" (של "ידיעות אחרונות") זוכה עיתונאי "ידיעות אחרונות" עודד שלום לעמוד שלם שבו הוא מתראיין על אודות ספרו החדש, "המערכת". המראיין: גדעון מרון, עיתונאי "ידיעות אחרונות" ושותפו לכתיבה של שלום ב"מוסף לשבת" של העיתון.

רק כדי להבהיר, ההערה בתחילת הסקירה, שלפיה לעורכי "ישראל היום" יש חוש הומור אמיתי, או חוש הומור בכלל, נכתבה בתור בדיחה.