קשים חייו של היוצר הדוקומנטרי ובלתי נסבלים חיי הדוקומנטריסט שמעז לעסוק בנושאים בטחוניים. אם לא היה די בהתעללות של המלמ"ב בגיבור הלאומי הקשיש תא"ל יצחק (יצה) יעקב, שהואשם בריגול חמור ושוחרר לאחר 13 חודשי מעצר, חקירות, חלופת מעצר במלונית מאובטחת ומשפט – מסורת ההתעללות נמשכת, והפעם בבמאי ניר טויב, שסרטו העוסק בפרשה, "ממלכת הסוד", מנוע זה חצי שנה מלצאת להקרנה, כפי שכבר נרמז בטור זה בדצמבר 2009.

ובכל זאת ניר טויב אזר עוז והוא מגיש בימים אלה באמצעות בא-כוחו עו"ד יהושע רזניק עתירה נגד הצנזורה לעיתונות ולתקשורת נגד פסילת הסרט ומבקש צו על תנאי שינמק מדוע לא יותר הסרט להקרנה בשלמותו בפסטיבל ירושלים, ביולי הקרוב, ללא כל פסילות ומחיקות מתמלילו ומחלקיו החזותיים.

אפשר היה לקוות כי לאחר שהתברר במשפט שאין מדובר במרגל ויצה שוחרר, כאמור, בקול ענות חלושה (שנתיים מאסר על תנאי בגין מסירת ידיעה סודית ללא סמכות), ולנוכח עינוי הדין והדה-לגיטימציה שנעשתה לו על-ידי מערכת הביטחון, יניחו לו לנפשו. מה גם שיחיאל חורב, ראש המלמ"ב (הממונה על הביטחון במשרד הביטחון), שניפוח הפרשה נזקף לחובתו, פרש לפני שלוש שנים מתפקידו. אבל דרכן של מערכות כוחניות שהן יודעות רק מה שהן יודעות, כלומר, להפעיל כוח בכל מצב. וכך זוכה פרשת יצה לחיים חדשים, ומצעד האיוולת חוזר וצועד לנגד עינינו.

"ממלכת הסוד" הולך להיות הפיאסקו הבא בפרשה – יחליט בג"ץ אשר יחליט. אם יקבל את העתירה, תהיה זו סטירה מצלצלת לפקידי המדינה שגבה לבם לחשוב שהם שותפים ליצירה הדוקומנטרית מתוקף סמכותם כביכול להתעמר בה. ואם העתירה תידחה מאחורי הדלתיים הסגורות – מסיבות טובות בוודאי – ימשיך צלו של הסרט הגנוז להעיב על היחסים בין המדינה ליוצריה.

עירום וקצוץ כנפיים

ניר טויב, במאי הסרט, הגיש את סרטו לצנזורה הצבאית, כנדרש, אך סירב להיכנע לפסילות שרירותיות שהוכתבו לו. הפסילות לא עסקו כלל במידע חדש, כי אם בדרך הקולנועית שבה הוצג מידע הגלוי לכל.

טויב, כמו יצה, גיבור סרטו, משלם על כך מחיר כבד. הסרט, שנועד להקרנה לפני חצי שנה, ב-20 בדצמבר 2009, בסינמטק תל-אביב, חזר מהצנזורה ארבעה ימים לפני ההקרנה כשחלקים מהותיים בו, מילוליים וחזותיים, נפסלו. בעתירתו מגדיר זאת טויב כפגיעה שהותירה את הסרט "עירום", "קצוץ כנפיים", "חסר תוכן ורצף עלילתי באופן שאינו ראוי לשידור ולצפייה בסטנדרטים סבירים ומקובלים".

בעיניו, הקיצוצים הנדרשים "מחבלים במרקם הסרט ובייחודו האמנותי" עד כדי כך שלא היה מבחינתו עוד טעם בהקרנתו במועד שנקבע.

מאז, ובמשך חמישה חודשים, התנהלו מגעים בין היוצר לצנזורה במאמציו לאפשר את הקרנת הסרט בלי לפגוע במבנהו ובתכניו. מי שמכיר את מצבו של יוצר שלאחר שנות עבודה והשקעה כספית כבדה סרטו מוקפא, יודע שנכונותו גבוהה לרצות את הרשויות כדי לקבל היתר. טויב מעיד כי כדי לשחרר את הסרט להקרנה היה מוכן למחוק משפטים אחדים מהתמליל, שפגיעתם בשלמות היצירה פחותה, אבל הצנזורה התעקשה על מחיקה מלאה של אותם קטעים שנפסלו על-ידיה ולכך לא יכול היה להסכים.

קנים של אופל

יחסי העיתונות והצנזורה בנויים על המתח הזה, שבין הצורך הלגיטימי להאיר פינות אפלות ובין נסיונה של המערכת לגונן עליהן מסיבות ענייניות או מטעמי נוחות. הניסיון לימד אותנו, אזרחי מדינת קב"טיה, עיתונאיה ויוצריה, כי מי שניתן בידו הכוח, לא תמיד משתמש בו אך ורק למטרות נעלות.

הצנזורה, בשם שולחיה, לעולם אינה מוותרת. מה שמניע אותה לתיקון הן רק תבוסות בבתי-המשפט. סדרה של בג"צים מוצלחים, בשני העשורים שחלפו, צימצמו משמעותית את שטח השיפוט שלה, וייתכן שעתירות נוספות נדרשות גם היום.

ובכל זאת יש הבדל מהותי בין מקרים שבהם עיתונאי מאתגר את המערכת הצבאית בניסיון לפרסם מידע רגיש, ובין מקרה שבו יוצר קולנוע מלקט חומרים ומפרסם גרסה משלו לפרשייה שעוררה הד בציבור.

טויב הוא דוקומנטריסט קלאסי, איש הזרם המרכזי. בשלושים וכמה הסרטים שעשה עד כה הוא מספר סיפור קולנועי בכלים קונבנציונליים, גם אם ביקורתיים. כך בכלל סרטיו וכך באלה העוסקים בנושאי צבא וביטחון – "תדע כל אם", "תמוז", "החץ", "החווה הסינית – רשומון".

אלה הם סרטים המאירים מחדש פרשות ציבוריות שונות, ובהם מתגבשים קטעי הדיווח המזדמנים ליצירה שלמה, יצירה שתבחן אותם במבט פרספקטיבי לעתים כדרמה, ולעתים, כמו במקרה הזה, כפארסה.

ב"ממלכת הסוד" אין עוסקים בבטחון המדינה, כפי שטוענים פקידיה. זוהי דוקו-דרמה אוניברסלית. סיפורו של גיבור, מייסד, מכונן, ממציא, מפתח, מקים, יוצר – אדם הראוי לכל גילוי של הוקרה מצד המדינה – שבערוב ימיו המערכת שאותה ביסס חוששת מפני הידע שאצור במוחו ועושה הכל כדי להשתיקו.

ידוע שכך נוהגים משטרים ידועים לשמצה, אבל גם במדינות נאורות מתגלים לעתים קִנים של אופל. כך נתקל יצה בממונה על הביטחון יחיאל חורב, איש הצללים, פקיד כל-יכול שעשה במשך שנות דור לא רק למען הביטחון, אלא גם – ואולי בעיקר – למען המנגנון. וכך נתקל במנגנון גם טויב, שהלך בעקבותיו.

את הארגון לא עוזבים לעולם

העתירה הזאת מעניינת במיוחד דווקא מפני שהיא אינה דנה כלל בבטחון המדינה. היא דנה בחופש היצירה כמו גם בשרירות לבה של המערכת בעומדה מול יוצר ויצירתו. העתירה אינה עוסקת כלל בנוהל המקובל במגרש המשחקים של העיתונות והצנזורה: היא אינה עוסקת בחשיפת מידע קונקרטי ובנזקיו המשוערים. היא עוסקת ביצירה האמנותית, בקומפוזיציה, בקצב, בעיבוד המוזיקלי, בטקסט, בדימוי, באופן העריכה.

היא עוסקת באינטרפרטציה של היצירה ובכוונות היוצר. כולם, שם באולם בית-המשפט העליון, ידונו בביקורת האמנות ויעסקו ביצירה הקולנועית – הקב"טים, הפרקליטים, הפקידים והשופטים. תוריד פה פריים, תכניס כאן סאונד, סלק את האפקט הזה, מחק את המלה ההיא.

העתירה עוסקת בקשר בין קול לתמונה, בין מלל להטעמה, בין דימוי למשמעותו בקונטקסט שבו שובץ, בקצב שניתן לו, בצבע שנצבע בו. היא עוסקת בפקידי מדינה בנעלי צנחנים המשתלשלים ממעל אל תוך מופע של רקדנים יחפים כדי לתקן את הכוריאוגרפיה. האם נגיע יום אחד למצב שבו אמן פלסטי יעתור נגד הצנזור שאינו מאפשר לו להציג ציור בגלריה אלא אם ימחק מזל"ט עם סמלים של חיל האוויר ההודי שנראה בו, ולא יתקן כיפה שבזווית מסוימת נראית כמו כיפת כור גרעיני?

טיעונו של טויב פשוט: כל המידע שבידיו הוא מידע שיכול להיות בידי כל אדם סביר. זהו מידע שהובא ברבים, שפורסם בתקשורת – ומופיע בפרוטוקולים של בית-המשפט, שאושרו לפרסום. טויב למעשה אומר: אני בכלל לא מתעניין בסודות שלכם. אני מתעניין בכם, במנגנונים שמפעילים אתכם. אני מתעניין בגיבור שלי, גיבור שפרש, ובמרחב שהמערכת מותירה לו כדי לחיות את חייו. אני מתעניין באדם זקן שהסודות שהוא אוצר בתוכו התיישנו מזמן, אבל הארגון ממשיך לרדוף אותו, כי את הארגון לא עוזבים לעולם.

טויב עותר לבג"ץ בדרישה עקרונית: אם אין בסרט שום מידע חדש שלא פורסם, הרי אין למדינה כל זכות להתערב ביצירתו. זה לא "ג'נין ג'נין", שהיה מעין דוקו-פנטזי, ולא המחזה "קסטנר", שבו מגוננים על חירות היוצר להביא גרסאות היפותטיות לאירועים היסטוריים. טויב מבקש מבג"ץ שיגן על זכותו לאסוף פרטי מידע, לשבצם למכלול, לתת להם אינטרפרטציה משלו ולראות בתוצאה יצירה דוקומנטרית שלמה ועצמאית שאין להתערב בה בשום צורה.

מ"שיטת השקשוקה" ל"ממלכת הסוד"

היום כבר מותר לגלות. צפיתי בסרטו של טויב כפי שהוגש לצנזורה ואני מודע לקטעים נשואי המחלוקת. אני לא מתיימר חלילה לשבת בכסאם של שופטי בג"ץ, אבל כמי שעמד מול הצנזורה הצבאית בעשרים שנות עריכת עיתונים, אני מוכן לנדב כאן הצהרה: אילו היתה זו יצירתי – והיה לי הכוח והאומץ שיש לטויב – הייתי נאבק על שלמותה (האינטגריטי שלה) עד כלות.

לפני חצי שנה, תחת איום ביטול ההקרנה, טויב ניסה להלך על קצות האצבעות. הוא חשש אפילו מכוונתי לדווח על הפסילה. לא מפני שבכך אגלה סודות בטחוניים, אלא שמא הפרסום על הפסילה ירגיז את מערכת הביטחון וייפגע הסיכוי לפרסמו. היום כבר נחצו הקווים ואין לו מה להפסיד. אני מניח שזאת הקלה. כל מי שמבין בתקשורת יכול לנחש כי "ממלכת הסוד" יהפוך בקרוב למטבע לשון, כפי שהפכה "שיטת השקשוקה" לפני שנה.

ונותרה שאלת ההרתעה. האם הפרשה הזאת תחזק או תחליש את כוחם של יוצרים מול המערכת? בלי קשר להכרעת בג"ץ, החשש הוא שגורמי הפקה ושידור והפקה יראו בדוקו הבטחוני סוג של צרה. סרטים הרי צריכים לעלות לאוויר בזמן ולא להתגלגל בין בתי-משפט. ואולי הפרשנים הבטחוניים צודקים: גם אם ידרוך כוכבם של מיקי רוזנטל או ניר טויב, גורמי השידור תמיד יעדיפו ריאליטי רך על סרטי בג"צים.

וזה עוד לפני שהיוצר היחיד, שהוא נטול כוח ארגוני וחסר מקורות מימון לניהול משפט, יהסס יותר אם להתחיל להתעסק איתם בכלל, ואולי במקום כל הבלגן עדיף יהיה לו לעשות סרט חזק על מבצע סבתא.