הקישו בגוגל alcohol crime ונהר המידע ישטוף אתכם. אין צורך בכפולות טרחניות על שחזור המכות. אין טעם בתיאורים החוזרים של זירת הרצח הפסטורלית ועל אוזלת ידה של המשטרה. גשו ישר אל לב העניין. לאלכוהול ולאלימות, לשכרות ולרצחנות, לטשטוש החושים ולקטל בכבישים. נצלו את המקרה הנורא, הבנאלי והידוע מראש, הרצח חסר הפשר של ליאונרד קרפ בסוף השבוע בטיילת תל-ברוך, כדי לצמצם את מרחב ההיתכנות של המקרים הבאים. עשו גוגל על אלכוהול ופשיעה.
עשו גוגל ותגיעו בן רגע לסקר הפשיעה באנגליה (ובוויילס) 2007/8 שפירסם משרד הפנים הבריטי. חפשו בין 238 עמודיו "אלכוהול", והנתונים (הסטטיסטיים) יזרמו כמים: ב-45% מהתקריות האלימות בתקופה הנסקרת היו התוקפים תחת השפעת אלכוהול. ב-19% מהמקרים, תחת השפעת סמים. ב-58% מהתקיפות תחת השפעת אלכוהול היו המותקפים זרים לתוקפים. 37% ממקרי האלימות בבית הם תחת השפעת אלכוהול. ובמספרים: ב-947 אלף אירועים אלימים סברו המותקפים כי תוקפיהם היו תחת השפעת אלכוהול. ב-383 אלף אירועים אלימים סברו המותקפים כי תוקפיהם נתונים להשפעת סמים.
הנשאלים התבקשו לדרג את הסיבות העיקריות לפשיעה, לדעתם, והתוצאות על-פי הסדר הן: סמים (71%), העדר משמעת בבית ההורים (69%), אלכוהול (52%), גזרי דין קלים מדי לעבריינים (40%), העדר משמעת בבית-הספר (39%), התפוררות המשפחה (35%), פחות מדי שוטרים (30%), אבטלה (28%), עוני (20%) וסיבות אחרות. גם אם לא ייתכן מִתאם מלא בין סקר בריטי למקבילו הישראלי (חסרה סיבה "המתח הבטחוני והטרור"), כדאי לשים לב לפער העצום בסקר הזה בין הרואים בסמים ובאלכוהול הגורם העיקרי לפשיעה לאלה הסבורים כי הגורם העיקרי לה הוא "פחות מדי שוטרים".
מוטיב הביקורת המרכזי בגל הפרשנות בעיתונות לרצח קרפ היה "פחות מדי שוטרים". רוב הפרשנים עסקו באוזלת ידה של המשטרה, בהעדר נוכחות ובתגובה הנרפית לקריאות מצוקה. אלה טיעונים שאין לבטלם, אבל תיקונם כרוך בשינויים מבניים עתירי תקציבים, שהשפעתם תתברר רק בטווח הארוך. הראשון (והיחיד בינתיים) שהתייחס לאלכוהול כגורם עיקרי היה נחום ברנע בעמוד הדעות ב"ידיעות אחרונות" (אתמול), במאמר שכותרתו "מה שעשה האלכוהול לתל-אביב".
חוף קופקבנה, ריו דה-ז'נרו, ברזיל (צילום: over-kind man, רשיון cc)
ברנע, כמוני, הוא בן הדור שבו לא ראו שיכורים. השיכורים ישבו בכסית והיו משוררי התקופה, והם נהגו להטביע את התוקפנות שגאתה בהם בפואטיקה ארסית. קטטות שיכורים היו בבארים שליד הנמל (בחיפה, לא יותר משניים-שלושה), הדוקר כנדקר הוגדרו לרוב בעיתונות "מלח שיכור", והעילה היתה התמקחות על מחיר בושם או ג'ינס מוברח. המזרח התיכון הישן היה חם מדי ומוסלמי מכדי ששכרות תתפתח בו לבעיה.
ברנע, שחזר מביקור בריו דה-ז'נרו, חווה שם את הבריונות הקטלנית של שוכני הפאבלות, שמצמידים סכין או אקדח לגרונו של מי שעוצר ברמזור, ממש על הטיילת הכי יפה בעולם. לפני כמה שנים, בריו, כשהחלטתי לחזור ברגל למלון, עצרה לידי אשה מקומית ונזפה בי מחלון מכוניתה הפתוח כדי סדק: "אסור לך ללכת כאן. אתה מסכן את חייך!". חזרתי, הזמנתי מונית וחשבתי כמו שכתב ברנע (17.8.09), שלמרות הפיגועים, לפחות אינני חושש לשלומנו ולשלום הילדים שיוצאים בערב ללא הגנה והשגחה לרחובות תל-אביב. כאן, תודה לאל, לא הארלם ולא ריו, הייתי מנחם את עצמי.
"עד שבא האלכוהול ושיבש הכל", כותב ברנע, אלכוהול בכמויות ובזמינות בלתי מוגבלות. "מי שמזדמן למרכזי הבילוי [...] נתקל באלפי צעירים וצעירות, חלק מהם קטינים, שטוענים עצמם עד אובדן חושים באלכוהול שקנו בפיצוציות [...] אף אחד לא מבין מדוע העיריות והמשטרה עוצמות עין נוכח מכירה מסיבית של אלכוהול לקטינים".
היום ממשיך "ידיעות אחרונות" את הכיוון שסימן ברנע ב"פרויקט אלכוהול", הרחבה יזומה של הקשר בין אלכוהול לבריונות. ואכן, בקלות נמצא מכנה משותף בין התאונות הקטלניות, הבריונות והאלימות נגד קורבנות מזדמנים: הוודקה. כתבי "ידיעות" מדווחים (לא ברור מהו המקור) כי בחצי השנה האחרונה חל גידול של 15% במכירת אלכוהול, בעיקר וודקה ועראק – נתון שנבחר לכותרת ראשית.
בנוסף, הקצה "ידיעות" לנושא כפולת עמודים (הממוקמת לאחר כפולות שחזור הרצח, קניית הפיצה מכרטיס האשראי של הרמטכ"ל ומצב המאחזים). כפולה שנעשתה בעבודה שטחית וחפוזה, אבל לפחות בעלת נוכחות ומושכת תשומת לב (איך פועל אלכוהול על הגוף; מה הוא הפתרון? להגביל את שעות המכירה; כולם מגבילים חוץ מרוסיה ודנמרק). הנתון המעניין בכפולת העמודים הוא שאין למשטרה נתונים רשמיים על פשעי אלכוהול. על-פי קצין בכיר המצוטט בידיעה, "עובדת שכרותו של חשוד אינה נשמרת במאגרי המידע כי זה לא רלבנטי לביצוע העבירה. המשטרה צריכה לדעת [לאסוף נתונים] רק על מה שמהווה עבירה: תאונות דרכים בהשפעת אלכוהול או מכירת אלכוהול לקטינים". רצח קרפ יתועד אפוא במאגרי המשטרה כבריונות – ולא כפשע אלכוהול.
כאשר מעשה אלים הופך לטרגדיה, עוסקת בו העיתונות במעגלים מתרחבים. אחרי מעגל הדיווח (האינפורמטיבי והחווייתי) מופיע מעגל הרקע (ההקשר, רצף אירועים דומים שהתרחשו בעבר) ומעגל הפרשנות (מהי התופעה וכיצד ניתן להתמודד איתה). המעגל הבא הוא הניסיון הפובליציסטי והאדיטוריאלי להציע פתרון מבני גורף לבעיה שיצרה את האסון.
כאן לעתים, בכוח הזעזוע, הזעם והרגשת האין-אונים, עולות הצעות מרחיקות לכת, שיישומן בלתי אפשרי והן יורדות מן הפרק מאליהן. עיינתי ארוכות במאמר המערכת של "הארץ" (17.8.09) בלי להבין לאן הוא מכוון: יותר כסף? יותר נוכחות? פחות מבנים מפוארים? רצף אמירות כלליות שטובות לפתור כל בעיה.
עם זאת, דומה כי הכיוון שבו הולך "ידיעות אחרונות" – הקטנת זמינות האלכוהול בחוצות, בין אם באיסור מכירה, בהגבלת גיל, בהגבלת שעות הגשה ואפילו בהגדלת מיסוי – עשוי להתברר כפתרון בר-ביצוע. בחקיקה, בהתקנת תקנות עירוניות או באכיפה על-ידי הפיקוח העירוני. מי שנלחם בסיגריות מלחמת חורמה, אף כי הנזק שבהן הוא בעיקר למעשן (הנזק לסביבה זעיר בהשוואה לאלכוהול וניתן למונעו), יכול לצאת למלחמה גם באלכוהול. כמה רשויות בישראל כבר הגבילו את שעות הגשת המשקאות האלכוהוליים בתחומי שיפוטן.
מסקר שערך המדען הראשי של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים עולה כי בישראל התפתחה תרבות שתיית אלכוהול בת-קיימא, וכי שני שלישים מן הישראלים שותים מחוץ לבית. ייתכן שיש בעיות גם בשתייה בבית (אלימות במשפחה), אבל השתייה ברשות הרבים היא זו שדורשת את מירב תשומת הלב הציבורית.
אבל גם בכך נדרשת זהירות. אלכוהול הוא יסוד מרכזי בתרבות הבילוי בכל העולם, ואין שום היגיון להכריז על תקופת יובש חדשה, שתעורר שוק שחור ותגזור כליה על מרכזי הבילוי והתרבות המשגשגים במרכזי הערים.
אחד הפתרונות שלהם יכולה התקשורת לתת את ידה היא שינוי ערכי הבילוי או הבטיחות. הנה, אותו סוג הקמפיין שהחדיר את "מקליק מי שמקליק ראשון" הצליח גם לתת לגיטימציה לנהג התורן, זה שלא שותה. עד היום תקועה לי בראש סיסמת הקמפיין הנצחי שהוכרז בצרפת בשנות השבעים כדי לעצור את הקטל בכבישים בהשפעת האלכוהול: Boire ou conduire, il faut choisir (בתרגום יצירתי: "לנהוג או לנחור – צריך לבחור").
היום נדרשת יצירת תובנה חדשה, שתבדיל בין ההנאה מכוסית או שתיים ובין "לדפוק את הראש". בין שתייה מענגת, מדודה – לשכרות שנגמרת בשלולית קיא, אם לא בשלולית דם. מעבר למה שאפשר לעשות בתקציבי העמותות ולשכת הפרסום הממשלתית, לעיתונות יכול להיות חלק משמעותי בהעברת המסר. אם "ידיעות אחרונות" וכלי תקשורת נוספים יירתמו למסע ממוקד נגד השִכרות בחוצות, תהיה בכך תועלת רבה מזו שבקמפיין הריק שעליו הכריזו "מעריב" ו-nrg – "די לאלימות – זה בידיים שלכם". קמפיין שבעצם לא אומר כלום.