ביום שני בבוקר (7.12.09) לבש "מעריב" ירוק, מה ששמור בדרך כלל לגליון שבועות על מאכלי גבינות. "להציל את הכדור", קראה הכותרת המתבקשת, וכדי להסיר ספק נצבעה מחצית העמוד הראשון בשחור מאיים. גם הכדור נראה קודר במיוחד, קצת מזכיר את כדור הפוטושופ אפוף ההוריקנים שעל שער ספרו החדש של אל גור.
המסע להצלת הכדור יצא לדרך במאמר מערכת משותף ל"56 עיתונים מכל רחבי תבל", ובהם "מעריב" שלנו. "אנחנו קוראים לנציגי 192 המדינות לא להסס, לא לשקוע בוויכוחים, לא להאשים זה את זה, אלא לנצל את ההזדמנות".
יפה שיש ל"מעריב" מאמר מערכת. אולי העיתון עלה כאן על משהו ויתחיל לפרסם מעכשיו מאמרי מערכת גם בלי שיצטרפו אליו 56 עיתונים מכל העולם. מאמר מערכת איננו פורמט חדשני, אבל הוא מחדד את המחשבה, את איכות הניסוח, ואפילו מנמיך מעט את הטון המתלהם. לא להאמין, אבל "מעריב" מפציר. או לפחות מצטרף למפצירים. "אנו מפצירים בהם [במדינאים שבקופנהגן] לקבל את ההחלטה הנכונה", נכתב במאמר המערכת המשותף.
וברוח חיובית זו אפשר לראות את התגייסותם של עיתוני ישראל לאירוע העולמי בקופנהגן, שהפעם אינו מונדיאל או אירוויזיון או נובל. סתם ועידה משעממת שעוסקת במכסות, קנסות ויעדים. בהתחשב בעובדה שתרבות המתחשבת בזולת, בסביבה ובדורות הבאים זוכה כאן לייצוג מועט בסדר היום הציבורי, הרי שההתעוררות התקשורתית לקראת ועידת שינוי האקלים בקופנהגן – גם אם חלקית, חובבנית ומאולצת – היא מקור לאופטימיות זהירה.
רגע מוזר ומתוק
15 ועידות שנתיות קיימו עד כה המדינות החתומות על אמנת האו"ם לעניין התחממות כדור הארץ. הנוכחית היא בוודאי המתוקשרת מכולן ואולי החשובה ביותר מאז נחתם פרוטוקול קיוטו, בוועידה השלישית, ב-1997. חשובה מבחינת המודעות העולמית הגוברת, בגלל הנתונים על נזקים ממשיים ובגלל הרוח החדשה הנושבת מאמריקה.
לרגעים נדמה שאכן מתחולל כאן ראשיתו של תהליך חיובי. לרגע, מוזר ומתוק, יוצאת העיתונות הישראלית מן הבועה – או מן הבונקר – ומצטרפת אל העולם. צעד ראשון בדרך ארוכה. מי יודע, אולי בקצה הדרך, כשצריכת הפחמן הדו-חמצני תרד והאנרגיות החדשות יזרמו בעורקינו, נהיה יותר מחוברים אל הכדור הגדול, שאנו נוטים לאטום עצמנו מפניו.
ולכן אני מאיר פנים למאמר המערכת שנמרח בשיטת "הדבק ושכח" על הכפולה הפותחת של "מעריב", ומתפעל אפילו מן הצילום הקבוצתי של לוגו "מעריב" בין מיטב הלוגוס של עיתוני העולם, ש"מעריב" כה מתעב בימים רגילים – "לה-מונד" העוין, ה"גרדיאן" המתחסד, ואפילו "פוליטיקן" הדני הזחוח. ואף על פי שאפשר לבטל בזלזול את המחווה של "מעריב" כטפיחה עצמית על השכם וכהעמדת פנים, אני מעדיף לראות בה כמיהה להתחברות.
ואם כך, הרי ועידת קופנהגן היא כבר הישג חשוב.
האירוע העולמי של השנה
המפגש העולמי המכונן לעניין התחממות כדור הארץ נערך בריו דה-ז'נרו ב-1992. הוועידה השנתית הראשונה של המדינות החתומות על אמנת האו"ם לעניין התחממות כדור הארץ התכנסה בברלין, ב-1995.
פרוטוקול קיוטו קבע למדינות המתועשות מכסות של הורדת ייצור גזי חממה, ואלו התחייבו לצמצם את פליטתם ב-6%–8% בשנים 2008–2012. הנשיאים קלינטון וג'ורג' וו. בוש דחו על הסף את המכסות בשיעור של 7% שהוטלו על ארה"ב. ספק אם העיתונות היומית בישראל אי-פעם שמה את לבה לכל אלה.
והנה הפעם, העיניים נשואות אל קופנהגן, שבה אמורים לתכנן כיצד ישאו מדינות העולם בנטל מרגע פקיעת תוקף פרוטוקול קיוטו ב-2012. במושגים של גורל האנושות, האירוע בקופנהגן הוא האירוע העולמי של השנה. השאלה הגדולה שתעמוד על הפרק בוועידה היא מה יהיה היקף התחייבותן של המזהמות הגדולות: ארה"ב, סין והודו.
הפגנת ארגונים ירוקים היום בקופנהגן (צילום: Klimakampen, רשיון cc-by-nc)
"הארץ", הקרוב יותר מכל כלי תקשורת אחר לנושאי הסביבה, הגיש סיקור שיטתי ומקיף יחסית, בלי להיראות מזיע. צפריר רינת, האיש שייסד בארץ את איכות הסביבה כתחום סיקור עיתונאי, הוביל את הסקירה ביד בוטחת, בתמיכתו של הכתב באירופה (ברלין) אסף אוני ובעזרת קטעים רלבנטיים מן ה"ניו-יורק טיימס". גם יוסי שריד, מי שהיה השר לאיכות הסביבה בראשית שנות התשעים, תרם את מיטבו: "ישראל היא מדינה משונה: גם מחזרת על פתחי ה-OECD ומבקשת להתקבל למועדון המדינות המפותחות, וגם מעמידה פני מדינה מתפתחת. גם מדדה במודע אחרי המאמץ הכללי להציל את הכדור, וגם מצפה להתחשבות וליחס מיוחד". שריד מזכיר את תומס פרידמן, המזכיר בספרו את הקמפיין הקוריוזי של חנוכייה ירוקה – נר חנוכה אחד פחות, למען איכות הסביבה.
"ישראל היום" גם הוא לבש ירוק בבוקר יום שני. השר ארדן ושגרירת דנמרק תרמו את דעתם, זו במאמר וזה בדיווח. שליש עמוד יוחד להשקת יצירתו הטרייה של אמן התזמון, מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס ("הטיפול בפליטת גזי החממה בישראל": אין תוכנית, אין ניטור, אין מעקב סטטיסטי). בעמוד הדעות, לעומת זאת, הובא מאמרו החתרני של גבי אביטל, המוצג כדוקטור לאווירונאוטיקה: שטויות, הכדור לא מתחמם, פחמן דו-חמצני טוב לצמחייה, ועידות אקלים זה שעשוע לעסקנים זוללי כיבודים ודלק, ואפילו אל גור לא העז להראות שם את הפרצוף.
Climategate
ברגעיה הרעים מזכירה פינתו של גיא לרר בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" תוכנית מתיחות ישנה, במיוחד כשמוקרנים בה סרטוני בום-טראח קטנטנים שהועלו ליו-טיוב והגיעו לרשימת הנצפים ביותר. במשתמע, ציטוטים כאלה מגמדים את תרבות האינטרנט כולה למעין יצרנית אתנחתות קומיות, או מנת קינוח, לתוכניות מהוגנות.
אבל ביום שלישי היה זה לרר שהעלה לטלוויזיה את הפרשה המכונה בתקשורת העולמית בשם המגושם "Climategate": הפריצה המקצוענית של חבורת האקרים מסיביר למחשבי החוקרים ביחידת האקלים הנחשבת באוניברסיטת איסט אינגלנד שבנוריץ', וחשיפת תכתובות ומסמכים דיגיטליים שנאספו במהלך 13 שנה. מהמסמכים עולה כי חישובים שונים עברו מניפולציות ונתוני מדידות שונו כך שיתאימו לקו שלפיו קיימת מגמה של התחממות מתמדת. "הארץ" מביא דיווח מן ה"ניו-יורק טיימס" בעניין, הטוען כי עבור רוסיה, יצרנית הנפט הגדולה, פריצה כזאת משרתת אינטרס ההפוך ממטרות הוועידה, ולכן היא החשודה העיקרית.
אחרי כמה ימי שתיקה העניק אל גור ראיון למגזין "סלייט" והגיב בביטול על הממצאים שנחשפו ב"קליימטגייט". "חילופי המיילים הפרטיים הללו אינם פוגמים בקונסנזוס המדעי. העניין הוצא מכל הקשר [...] ובכלל המיילים הללו בני יותר מעשר שנים". בהבהרה בסוף הראיון מעמיד סלייט את גור על טעותו ומספר כי יש גם מיילים מן הזמן האחרון. גור מגיב על כך: גם המסמכים העדכניים יותר אינם פוגמים בהסכמה השוררת בין המדענים בנושא.
כקינוח ראוי הביא לרר קטע מדרשתו של השדר הכוכב האולטרא-שמרן רש לימבו, שנושך באחוריו של אל גור. גור הוא מטרה נייחת לשמרנים שמבקשים לנער את אמריקה מכל המטרד הזה של ההתחממות. גור הוא סנטור עשיר מהבית (הגדול והבזבזני שלו), שעשה הון מקמפיין ההתחממות שהוא מוביל בספריו, סרטיו וההרצאות שהוא נותן.
לימבו מציף שגיאות קטסטרופליות בעיצוב העטיפה לספרו החדש של גור ("הבחירה שלנו, דרכים לפתרון משבר האקלים"). הוא משווה בין התצלום המקורי של נאס"א לעבודת הפוטושופ שעשו לקלסתר הפנים של כדור הארץ אצל גור: הוסיפו הוריקנים (אחד מסתובב הפוך, אחר ברח לקו המשווה, שם לא ייתכנו הוריקנים); כשסילקו את שלג הקטבים שכחו את אלסקה; קובה כולה כוסתה במים ונעלמה, אף שיש בה הרים בגובה של יותר מ-2,000 מטר.
הירוק טרם הופנם
ישראל היא אולי מעצמה בתחום פיתוח מוצרי אנרגיות, אבל מבחינת היקף פליטת הגזים גודלה הוא כשל עיר קטנה בסין, והיא אינה מפליצה כמו הכבשים של ניו-זילנד. במאבק הגלובלי בהתחממות הגודל הוא הקובע, ובוועידות האקלים אנו צפויים, תמיד, להיות גורם זניח, בין אם כמזהם ובין אם כמטהר. ישראל לא התחברה עד כה לאף אחד מגושי המדינות שיש להן אינטרס משותף בקביעת המכסות (כלומר, מה שיותר סיוע, ומכסות מופחתות ככל שניתן להשיג). להגדרת המכסות משמעות תקציבית חשובה. מי שיהיו לו עודפי מכסות, יוכל למוכרם. מי שיחרוג, ייאלץ לרכוש מכסות ממדינות ירוקות.
בישראל אין תרבות של איכות סביבה, אם כי בשנים האחרונות, לפחות מן הצד האופנתי, הולכים ונקלטים ערכים בסיסיים שאפשר להגדירם כירוקים. ועדיין, הירוק אינו נושא מרכזי בסדר היום. הוא נמצא הרחק מאחורי הבטחוני, הכלכלי והפלילי.
עדיין לא טבעי לעיתונות לעסוק בירוק ככזה. בדרך כלל נושא ירוק נחתך דרך כתבי התשתית והאנרגיה כשהוא צץ בתחומם, דרך קנאי הטבעונות והמִחזור הביתי, במדורי סגנון החיים, דרך הכתבים הפרלמנטריים כשמדובר בחקיקה, והמדיניים כשזו ועידה בינלאומית. במערכות העיתונים ניכר מאמץ מסוים להצטבע בירוק אופנתי, שהוא לרוב סינתטי, קונפורמי וריק (כפולה ירוקה ולידה סקירת מכוניות יוקרה זוללות דלק).
אבל הירוק רחוק מהפנמה כעניין מרכזי שבתפיסת עולם, וטרם התפתחה גישה ביקורתית בנושא. לשם כך נדרשים ידע, השקפת עולם מיליטנטית והבנה עמוקה של העובדה שמדובר בעניין שבראש סדר היום. אין להתפלא על שהסיקור מקופנהגן המחיש שאנחנו עדיין בשלב ההתנעה: סיקור על-ידי כתבים משימתיים, כתבי התחום המעטים, שליחים באירופה שעוסקים במעטפת ותרגום מאמרים מעיתונות העולם.
מיטיב לייצג זאת ראש הממשלה, הידוע כבעל משנה סדורה בנושאי מדינה וכלכלה, אבל ככל הנראה עיוור לכל מה שצבוע ירוק. עצם שיקוליו אם לצאת לוועידת האקלים בקופנהגן נשמעו כשיקוליה של דמות במערכון. יישב או לא יישב באולם אחד עם אחמדינג'אד? ייסע או יבטל כדי לא לחטוף כפי שחטף ברק על עלות הביקור בסלון האווירי?
ברור שאת הממוצע העולמי לא נשנה, וגם אם נכבה את כל נרות חנוכה, לא נעצור לבדנו את אל-ניניו. אבל עם הובלה אקטיבית של התקשורת, איכות החיים כאן יכולה להשתפר פלאים. כדאי להקשיב לאביב לביא בעניין הזה, שטוען שאת המהפכה הירוקה יש לעשות למען עצמנו: "אם ישראל תחליט עכשיו להיכנס למשטר אימונים ירוק, היא אולי לא תעצור את התחממות הכדור, אבל תמצא את עצמה ב-2030 עם תחבורה ציבורית יעילה, עם כמויות מופחתות של זיהום אוויר, עם תמהיל דלקים נקי יותר, עם מאגרי מים מספקים ועם הפחתה בתחלואה סביבתית".
קשה יהיה למשוך את העניין העיתונאי בוועידה עד יומה האחרון, בעוד שבוע. עיתוני סוף-השבוע כבר נראים כמי שהתעייפו מן הנושא. גם סיום הוועידה לא יהיה דרמטי, שכן יש עוד שנה-שנתיים כדי לעבד ולגבש את פרטי המכסות החדשות. אבל ברור שהנושא יחזור. ובין ועידה לוועידה יצטרכו להחזיר אותו לכאן ולהחזיק אותו בחיים. בכל זאת, יש לתקשורת אחריות. ואם מאמר המערכת חזר ל"מעריב" – הרי הכל אפשרי.