"העיר – תל-אביב" טורד את מנוחת השבת בפרויקט שכותרתו "דמוקרטיה – גליון מזכרת 2010". זהו "פרויקט מיוחד", בלשון הטבלואידים, המציג כרוניקות, הערות ותגובות שכינס השבועון. מה שנפתח בעמ' 34, בטקסט מקדים של עדי עוז, וננעל בעמ' 68, בטקסט חגיגי של רוגל אלפר, הוא רשימה מכאיבה, מכעיסה ומתסכלת של מעשי עוולה ודברי איוולת שקובצו תחת גג אחד: גזענות, אלימות, אלימות מילולית, פטריוטיות, יד קשה של השלטון, מבצע צבאי גדול, תקשורת עוינת, משטרה, משטרת ההגירה, ופגיעה נקודתית או גורפת בזכויות אדם. חבילה נכבדה של מקרים שנאספו מאז דצמבר 2008 ("עופרת יצוקה") ועד לשבוע שעבר.

פרויקט מיוחד הוא חרב פיפיות; כלי שתכליתו לכסות על העובדה שאין די עיתונאים כדי למלא בתוצרתם את הרווח שבין המודעות. המצוקה הזאת דורשת הברקה יצירתית מצד המערכת, שאמורה לייצר תהודה גם במחיר של מתיחת חומרים עד מעבר לקצה. אחת הדרכים לעורר תשומת לב היא יצירת מראית עין, חבילת שי במארז ענק, שעדיף לא לפתוח, אלא רק לרפרף ולהתפעל מהגודל ומנייר האריזה המשובח. חיטוט יתר עלול לגלות יותר מדי חומרי מילוי והתפחה, ופחות תוכן ממשי.

אנו מורגלים בפרויקטים מדרגים מן הסוג הזה, שהם לרוב רשימת (100) המקומות הכי משהו או (500) האנשים הכי מישהו, ופחות בכרוניקות. אבל "העיר" מבקש לומר לנו משהו נוסף, חריף, חזק, בכלים הדלים שעומדים לרשותו, נטולי הדירוג והמיון. והוא עושה זאת באמצעות שירות קליפינג כרונולוגי, שכך או אחרת נוגע, מדגדג, משיק, או חולף לצד המושג הרחב והמורכב המכונה "דמוקרטיה".

למה דווקא "העיר"? אולי כדי לבדל עצמו מהמגזין המתחרה Time Out"" (המפרסם, יש לציין, טור קבוע בחתימתי), שמתרכז בחיי הכרך. אולי כדי להתריס נגד המיתוג שעבר, שקיבע אותו אל סד המקומוניות ("כל עיר ו'העיר' שלה..."), מתנער "העיר" מכבלי הטריטוריה וממריא אל מחוזות החרדה הקיומית.

אני מבין זאת ואפילו מזדהה. עוד המערכת הראשונה של "העיר", בראשית שנות השמונים (שהייתי מעורב בה עמוקות), סברה בתמימות קדושה שאל לה לרוח האדם העירוני להישאר כלואה בגבולות שטח השיפוט המוניציפלי, וכי עליה להמריא ולגעת בכל מה שאמור להיות עולמם הרחב של יושבי הכרך, גם אם זה האפרטהייד בדרום-אפריקה. היום אפשר להודות כי את התפיסה הזאת פיתחנו בלי להתעלם מן העובדה שמגזין אירועים לונדוני אלטרנטיבי שנשא את השם הדו-ערכי "City Limits" (1981–1993) ניסה ליישם קונספט כזה רגע לפנינו. ואם הם יכולים, אז למה לא אנחנו?

ייתכן ש"העיר" עשה חסד עם קוראי סוף-השבוע שלו בכך שחיזק את תודעת "הכרך הקטן המוקף אויבים" שתל-אביב נוטה לטפח, וייתכן שדווקא גרם להם להעיף את העיתון הטורדני אל הפינה הרחוקה בחדר השינה ולחפש קריאת שבת מנחמת באזורים קודרים פחות של ערימת העיתונים. ובכל מקרה אני מבקש לבחון את אריזת המתנה המתקתקת הזאת, כמי שתפיסת עולמו אינה זקוקה לחיזוקים. מה זה אומר? שאני כמו הליברלים של ימי ויימאר לא מבחין במצעדי פלוגות הסער? עשו לי טובה!

מין קיטור שכזה

ימי ויימאר הקודרים מרחפים מעל הטקסט המקדים: "העיתונים נראים כמו ספרי ההיסטוריה מהתיכון שבהם כל פרק נפתח ב'ערב המלחמה'...". בהמשך, מוטיב ויימאר הולך ומתפתח: "אנחנו חיים ב'ערב' החמקמק הזה, בנקודת האל-חזור שפותחת פרקים בספרי הלימוד ואחריה יש מלחמה, מהפכה, דיקטטורה, השתלטות דתית או לאומנית, מנהיגים שנסחפים לאבדון...". וההקדמה מסתיימת ב"הזמן הזה הוא ערב הזמן הבא. מהפכה? פאשיזם? דיקטטורה? השמדה? כאבי גדילה? רק אנחנו ניתן לו שם". מלא פתוס, ועם זאת חלול.

האם "הזמן הזה" הוא "הזמן הצהוב 2"? מהדורה בת זמננו של מסע שבעת השבועות של הסופר הצעיר דויד גרוסמן במחוזות הכיבוש ב-1987, לפני האינתיפאדה הראשונה? זה רחוק אפילו מלהיות ואנאבי. שזירת חרוזי כרוניקה מתוך כותרות עיתוני השנה ללא הקשר, ללא תובנה. מין קיטור שכזה. אני תוהה מה גרוע ממה, התעלמות מן המצב – הקשה כשלעצמו – או רפרוף מפונפן מעליו. מין יציאה ידי חובה בנוסח "תרמתי במשרד".

הבעיה מתחילה בהגדרות, או בהעדרן. ומי שמנסה להתחמק מהן ימצא עצמו נרדף על-ידיהן. על-פי הצהרת הכוונות מדובר ברשימת "אירועים שנתפסים בעינינו כסמנים של פגיעה בדמוקרטיה". ומה הכניס אירוע לרשימה הקשה הזאת? "בסופו של דבר היה גם מרכיב אינטואיטיבי בבחירה: מה שהדליק את החרדה הקיומית – נשאר, ומה שכבר הפך למועקת חדשות יומיומית ומוכרת – ירד".

הנונשלנטיות שבה נארזים יחד הפרטים השונים מבלבלת ומכעיסה. אם הדמוקרטיה היא ערך היסוד שבו מבקשים לעסוק, למה למהול ולערבב אותה בצרות אחרות?

מספר הפריטים המרשים והשטח הרב שהוקצה לפרויקט מקהים את עוקצם של מקרים משמעותיים, ודווקא מטשטשים את המושג דמוקרטיה. הערך "עופרת יצוקה" גר לא רחוק מהערך "השחתת שלט בחירות שעליו תמונתה של ציפי לבני". די מהר מתברר כי יש כאן עירוב בין ענייני זכויות אדם לזכויות אזרח, לקריאה לסדר ציבורי, לאי-סדר, לחופש הביטוי, להסתייגות מחופש הביטוי.

מה בין המצב הגרוע במתקני הכליאה לדבריו של הניצב הפורש שלומי קעטבי, שמגדיר את התל-אביבים כאפסים ואת המתנחלים כמלח הארץ? מה לדמוקרטיה ולניתוק מים מרשויות שאינן משלמות, גם אם הן דרוזיות או צ'רקסיות? אז מה אם בן דרור ימיני כותב נגד שליחת אלון חילו למסע הסברה בחו"ל? חלק מהיותנו דמוקרטים הוא זכותנו לדרוש תשלום על מים וזכותו של ימיני לכתוב מה שבא לו. מה הקשר בין רב מטומטם שכותב "כל ערבי אמיתי קצת אוהד נאצים" ובין דמוקרטיה?

גם אזכור הסכסוך המעניין בין ארגון רופאים לזכויות האדם להסתדרות הרפואית מוחמץ. אם יש "האשמות תכופות" שרופאים הכשירו עינויים של פלסטינים, צריך לתחקר זאת ולא סתם לצטט. אם יתברר שיש לכך בסיס, על המגזין החרד לזכויות לנהל קמפיין כדי להעמיד את הרופאים הללו לדין משמעתי או פלילי. בוודאי שהרצח בבר נוער הוא דבר נורא – והוא לא היה יכול להתרחש בדיקטטורה שאוסרת הומוסקסואליות, אולי מפני שאין בה בר לנוער גאה.

האם הסקר המוזכר ברשימה תחת הכותרת "הרצח בבר נוער", שפורסם ב"הארץ" ועל-פיו 46% מהנשאלים (לא מ"האזרחים בארץ" ככתוב) רואים בהומואים סוטים, הוא בשורה טובה או רעה? איזה מגמה הוא מנבא? של צמצום מספרם של אלה או עלייתו?

בשעתו הצעתי כאן ניתוח אחר של תוצאות הסקר ההוא, שכלל גם שאלות פרובוקטיביות והוכתר בכותרת שערורייתית. ובכל זאת קבע הסקר כי רוב משמעותי מהנשאלים חושב שיש לאפשר להומואים ולסביות לאמץ ילדים (60%), להתחתן בנישואים אזרחיים (61%), לכהן בתפקידים ציבוריים (76%) ולשרת בצבא (77%). הנה המחשה לבעיה הקשה שבשרשור חומר ארכיוני ללא בדיקה. העיוות של הדיווח המקורי הופך עובדה מוסמכת בדיווח המשועתק.

הלקט הזה נערך ללא מיון פנימי, ללא הפרדה בין טפל לעיקר וללא קונטקסט. כל דמוקרטיה מכילה בתוכה שוליים עוינים. כל דמוקרטיה נזקקת למשטרה יעילה, שידה, מה לעשות, לפעמים קשה מדי. מדיניות הגירה ברוב הדמוקרטיות היא נוקשה ובהכרח אכזרית למסורבים או למגורשים. גזענות, למרבה הצער קיימת במיטב הדמוקרטיות.

הפרדוקס הוא שככל שהדמוקרטיה נאורה וסובלנית יותר, הגזענות שבשוליה דווקא בוטה יותר. מצלמות "האח הגדול" שהותקנו בכל פינות הדמוקרטיה הבריטית הורידו משמעותית את שיעור הפשיעה. "מצלמת אח גדול" בחוף תל-ברוך היתה מצילה אולי את חייו של אריק קרפ. הנה נושא לעיתון עירוני לפיצוח: כן או לא מצלמות בזירות מועדות לפשיעה? הגנת פרטיות או הענקת ביטחון לילדות שחוזרות הביתה מאוחר? המאגר הביומטרי הוא בעייתי ובהחלט מעורר דאגה, אבל דמוקרטיות (מתגוננות) רבות מבקשות לאמץ אותו, בסייגים כאלה או אחרים, וביניהן כמה כאלה שאנו עפר לרגליהן.

המאמץ המוצהר להתעלם מן המציאות המרה של הסכסוך והכיבוש ("אירועים לא דמוקרטיים שקשורים לפלסטינים ולמתרחש בגדה וברצועה לרוב נשארו בחוץ", מצהיר המבוא) הופך שורה של צעדים, אכזריים כשלעצמם, האמורים למנוע מן הטרור הרצחני וחסר ההבחנה לחזור לחוצות הערים, ללקט של מעשי סדיזם לשמם.

אנחנו הרי טסים אל-על דווקא בגלל הבידוק הנוקדני, אבל סולדים מנוהלי החיפוש בטרמינל. צריך כמובן לשפר את הנהלים ולנהוג בזהירות ובאנושיות באלה שעליהם נערך החיפוש, אבל חוויה נעימה זו לעולם לא תהיה. פעם עברתי את הגבול מצרפת לבלגיה, וחברי למסע נפל במדגם ועבר סריקה חודרנית כדי לוודא שאינו מעביר סמים בפי הטבעת. זה היה נורא, אבל אנחנו, טיפשים שכמונו, קיבלנו את זה בהבנה. כנראה שככה עושים כדי שתיירים צעירים במכונית שכורה לא יבלדרו הרואין.

השאלה, תמיד, היא מה רוחבם של השוליים הקיצוניים ועד כמה חזקה הליבה הדמוקרטית. לא שאין סיבה לדאגה, אבל בוודאי שאין סיבה לפאניקה. הדמוקרטיה הישראלית היא מלאת סתירות, היא חובקת מיעוט ערבי גדול, בחלקו דחוי ובחלקו עוין, מגזרים קיצוניים ששוללים לחלוטין את שלטון הרוב, באשר הוא. הדמוקרטיה הישראלית רחוקה מלהיות דנמרק, כפי שסוריה רחוקה מלהיות שכנתה שבדיה, אבל עדיין יש כאן החופש לצייר כל קריקטורה אפשרית.

לעתים נוטים לשכוח שחופש הביטוי בדמוקרטיה הוא של אבשלום פולק כמו של חנין זועבי וכמו של איתמר בן-גביר ונערי הגבעות. לבדלנות תל-אביבית אין מעמד מיוחד בהשוואה לבדלנות של הר-ברכה, בני-ברק או אום אל-פחם. וגם הברנז'ה הזו, כמו כל חצר של כל אדמו"ר, יכולה לפרסם בבטאונים שלה כל מה שבא לה.