ביום רביעי שעבר פירסם "מעריב" ראיון שער עם בני משפחתו של סוכן השחקנים שלמה שטרן ז"ל, שנפטר לא מזמן מסרטן. בני המשפחה האשימו את אלי טביב, הבעלים של הפועל תל-אביב, שלא כיבד את האיש וגרם לו להתבזות כשהתחמק מלשלם לו חוב. עד כאן סיפור צובט לב. אלא ש"מעריב" הלך צעד אחד רחוק מדי, ובפולו-אפ למחרת הפרסום התפאר בבלעדיות: "עולם הכדורגל התרגש והתקומם גם יחד נוכח הראיון הבלעדי אתמול ב'מעריב'".

בלעדי? בלילה שלפני הפרסום ב"מעריב" עלה הסיפור גם באתר "אדום עולה", שם קיימו עורכיו ראיון משלהם עם בני משפחת שטרן. שעה לאחר הפרסום הורדה לפתע הכתבה מהאתר. עורכיו הבהירו לאוהדים המופתעים כי "עקב בקשת משפחת המנוח ומסיבותיהם האישיות שלהם, הכתבה ירדה באופן זמני מהאתר. אין בכך לפגוע במהימנות הידיעה. הפרטים נכונים ואומתו (גם מול בני המשפחה). אך לבקשתם, הידיעה באופן זמני מוסתרת. תודה על ההבנה ומתנצלים שלא נוכל לפרט יותר בגין המהלך". הכתבה באתר עלתה מחדש למחרת בבוקר, במקביל לפרסום ב"מעריב".

לא רק ב"אדום עולה": בחצות התפרסם סיפורה של משפחת שטרן גם ב-ynet, כך שלפחות שני פרסומים הקדימו את "מעריב", מה שלא הפריע לעיתון להכריז באופן תמוה על בלעדיות.

עיתונים, ובעיקר צהובונים גדולים, הולכים לא פעם רחוק כדי להשיג בלעדיות: החל בתשלום למרואיינים במקרים נדירים, דרך הבטחות להמשך סיקור אוהד וכלה בהפעלת לחצים ואיומים סמויים וגלויים. לרוב די במוניטין של העיתון כדי לשכנע מרואיין-נושא-סקופ להעניק לו את זכות הראשונים. "מעריב", לרוב, לא נוקט טקטיקות מהסוג הזה, אבל במקרה שלהלן מדובר במהלך מעניין במיוחד.

"אדום עולה" הוא על פניו כלי תקשורת פנימי, שמיועד לקהל יעד מסוים, משפחתי כמעט. כתביו אינם בהכרח עיתונאים מקצועיים, אלא אוהדי הקבוצה. מכאן שמקורות המידע שלהם ומידת הנגישות שלהם למקורות הללו אינם זורמים בצינורות המקובלים על גילדת עיתונאי הפרינט. וגם: אתר אינטרנט הוא מחיק. שלא כמו עיתון, שמרגע שיצא מבית-הדפוס אין החזרות ואין חרטות – באתר אינטרנטי די בלחיצת כפתור כדי לאייד ידיעות כמו לא היו, והקוראים יכולים לצעוק עד מחר.

במקרה שלפנינו, האתר הסכים ברצון לוותר על הסקופ מאחר שכיבד את בקשת המשפחה לא לשרוף ל"מעריב" את הסיפור. פרסום ב"מעריב" ישרת גם את המלחמה של אוהדי הקבוצה בבעלים טביב, כנראה מטרה המצדיקה מחילה של האתר על כבודו.

"אדום עולה" הוא דוגמה מובהקת לעיתונות החדשה, המאיימת יותר ויותר על עיתונות הדפוס הוותיקה. עיתונות מהסוג של אותו בלוגר אנונימי מסקוטלנד, שסיפורו פורסם השבוע ב"כלכליסט", שהצליח לחשוף מספרים ועובדות של מועדון הכדורגל הסקוטי גלזגו ריינג'רס, שנקלע לפשיטת רגל, בשעה שהעיתונות הארצית כולה לא ידעה או חששה לדווח.

הבלוגים והפורומים מייצגים גם את חולשות העיתונות החדשה: מניעיה, לא פעם, אינם עיתונאיים, ולכן האמינות ואיתה החשיבות הציבורית הן עדיין נכסים בלעדיים של אחותה הזקנה, מוכתמת הדיו. היום שבו אתר כמו "אדום עולה" וסוגיו יסרבו להימחק תחת זרועה הכבדה של עיתונות הדפוס יהיה היום שבו הטבלואידים יתחילו לקפל את הבסטה.

"מעריב", מצדו, יצא קטן מהסיפור: שוד אייטמים לאור היום ממתחרה קטן הוא עדיין לא "כתבה בלעדית". גם כשהשודד מוחק את עקבותיו.

אפשר לחשוב גם בקטן

שבועיים חלפו מאז שמוסף הספורט של "הארץ" התקפל בפני הקיצוצים והוטמע בתוך החלק החדשותי. קוראי המגזר המקופח ביותר בעיתון לאנשים חושבים נאלצים להסתפק בכפולת עמודים יומית, או כפולה וחצי בימי ראשון – קיצוץ של כ-50%. במדור הספורט האליטיסטי ביותר בישראל מתמודדים באומץ עם השחיקה הכואבת במעמדם, ומצליחים לשמור על הרוח: לא זנחו את הענפים הנחבאים ואת הקבוצות החלשות, וכותבים עליהם בהתבוננות מעמיקה ואינטליגנטית. כך, למשל, זכתה הפועל פתח-תקווה לכתבה פותחת בעיתון יום שני השבוע, על אף שהיא מדורגת אחרונה בליגת-העל, ותפסה כמעט חצי עמוד וכאלף מלה. "הפלוסים שמצאנו במינוס", היתה הכותרת, שאפשר להפוך גם לכותרת על מצב הספורט ב"הארץ". מינוס גדול בהפחתה משמעותית של מספר העמודים, ועם זאת תחושה שיש מה לקרוא. למרות העלבון, גם קיצוץ כואב אפשר לעבור בשלום יחסי.

מבחינת כמות, אפשר כעת להשוות את ספורט "הארץ" לזה של "ישראל היום". שני המדורים מתפרסמים בחלק החדשותי, אין להם שער משלהם והם בעלי מספר עמודים דומה, סביב הארבעה בגרסת הטבלואיד. אלא שהמדור ב"ישראל היום" שונה מהותית. הוא מדור קצר רוח, שכמו החלק החדשותי בעיתון, מתפקד כמבזק. לקוראים הממהרים בדרכים הוא מספק מושג בסיסי על המתרחש. דיווחים מקוטעים, טבלאות כדורגל מקוצרות, סטטיסטיקות כדורסל בסיסיות, הכל בסגנון של חטוף ואכול כי עוד רגע נגיע לתחנה. את ספורט "הארץ" אפשר לקרוא על 100 גרם גרעינים; ל"ישראל היום" יספיקו עשרה גרם.

בשרוליק עוד לא הצליחו לחבר נוסחה שתתגבר על הסד שבו הם נתונים ותיצור מוצר מרתק שיעורר עניין בקוראים מהסוג שבולע כל מלה. יש להם למשל כותב משובח בשם דורון קרמר, כדורסלן עבר, שבערך פעם בשבוע מקבל 300 מלה שרובצות בין אייטמים קצרצרים על מחאת אוהדים ובלגן ניהולי. כיוון שסקופים אינם הצד החזק של "ישראל היום", ורוב החומרים המתפרסמים כבר ראו אור באינטרנט האתמול, קרמר צריך לקבל עמוד נטו פעם בשבוע, ואפילו פעמיים. כך יוכל מדור הספורט המצומצם הזה לייצר מימד חדש של עומק ועניין, יתמתג כמוצר קריאה ויהפוך את קרמר לכותב שהקוראים מחכים לו, בדומה לכותבים מזוהים בעיתונים אחרים: עמיר פלג ומליניאק ב"ידיעות", אביעד פוהורילס ואייל לוי ב"מעריב", אלון עידן וניר צדוק ב"הארץ".

ל"ישראל היום", מלבד קרמר, יש צוות כותבים איכותי, כמו רונן דורפן ואלי סהר, אבל הבמה שניתנת להם לעומת עמיתיהם היא על גבול המעליב, ואינה מאפשרת לקוראים זמן איכות. ההצלחה היחסית של ספורט "הארץ" להתכנס בתוך עצמו ועדיין לשמור על רוח היחידה היא הזדמנות לשרוליק להביט מסביב ולנסות להפוך את עצמו למוצר מפתה יותר מאשר צהובון שנקרא בחטף בין תחנות הרכבת של ארלוזורוב לאוניברסיטה.

פחות לנבוח, יותר לנשוך

רון קופמן חטף ביקורת נוקבת על הראיון שלו ב"מתמסרים" עם ז'ק אנגלידיס, אחד מבעלי מכבי תל-אביב. אלון עידן ב"הארץ" ופז חסדאי בוואלה נזפו בו על האגרסיביות הבולטת והמיותרת. חסדאי כתב: "כמה קל להרגיש כמו 'כלב השמירה', אבל בפועל רק לנבוח על השיירה. כמה מכוער יכול להיות המקצוע שלנו, שלפעמים מטרתו היחידה היא רק להביט מהצד, ולבטל עשייה". עידן כתב: "זה היה ראיון בין יהדות דטרמיניסטית שמביאה על עצמה חורבן לבין גוי שחושב במושגים של תרבות בת תיקון [...] ראיון בין חוסר אמונה, קורבנות ותוקפנות, לבין חמלה וצער ומבט משתאה".

ואכן, דמותו של העיתונאי הנשכן קופמן נשחקה, הצופים הבינו את כללי המשחק שסיגל לעצמו ואינם מופתעים מדעותיו הצפויות על מצב הספורט. דומה שקופמן מתאמץ כעת להתאים את עצמו לקומיקאי ירון ברלד, שמחקה אותו מעולה ב"בובה של לילה", ומוציא מפיו אותם משפטים: "פח", "שכונה" ו"סמרטוטיאדה אחת גדולה". קלישאות שכבר לא מרשימות אף אחד. יש שיאמרו שקופמן לא יכול להתעדן ולא לשנות את הרפרטואר, אחרת זה כבר לא אותו הקוף ולא אותו השואו. שווה לקוף לבחון מחדש את הפוזה שאליה הכניס את עצמו. לפעמים לא מוכרחים להתמתג מחדש, מספיק לתבל את השטיקים הקבועים בקצת מקוריות ופחות שבלוניות, להתמקד בנקודות ערניות ומעמיקות, ובמיוחד לרדת קצת מהנביחות.

התיקונים

אייטם שולי ממכבי תל-אביב בכדורגל, שלמטרות רייטינג קיבל כותרת ראשית בערוץ הספורט, עסק בפרויקט חינוכי שהקבוצה מעורבת בו ושנועד להעלות את המודעות לחשיבות הכושר הגופני. המגן קלמי סבן, שביקר באחד מבתי-הספר, תרם ציטוט שזכה לכותרת. אלא שהעורך בחר לקשט את האייטם בתצלום גדול שבו נתפס השחקן יורק. על מי יורק השחקן? על הקהל? על האוהדים שלא תומכים בקבוצה? על הפרויקט החינוכי? או אולי על העורך שביד אחת קידם ידיעה בלתי חשובה וביד שנייה ירק לעצמו ברגל? מה ההסבר לבחירה התמוהה הזאת? התצלום הנבחר הפך את האייטם לנלעג, ואת השחקן לאדם נחות שלא בטובתו.

גם שנים רבות של שידורי משחקים מהליגה הלאומית לא לימדו את אנשי ערוץ הספורט שאח"י זה ראשי תיבות של "אוניית חיל הים", ושלגמרי אין קשר בין סטי"לים וצוללות ובין קבוצת כדורגל מנצרת. ביום שישי הם חזרו על הטעות הזו בפעם המי יודע כמה. בהמשך, גם אחרי שתיקנו, טעו מחדש כשהציבו את אחי-נצרת לפני לוד, על אף שלוד היא זו שאירחה. הקורא המבולבל יכול היה להבין שאברטון שהורחק משחק באחי-נצרת, ולא להפך.

הכותרת והמשנה ב-one סותרות זו את זו, והקוראים הנבוכים נאלצו לנדוד לאתרים אחרים כדי לדעת אם תמוז התנצל או לא.

לתגובות: yegerm9@walla.co.il