במהלך מערכת הבחירות ואף לאחריה נשמעו שוב ושוב האשמות בוטות בדבר חד צדדיותה של התקשורת. מנשרים, מאמרים בעיתונות, מכתבים למערכת והתבטאויות בכלי התקשורת האלקטרוניים חזרו על טענות דוגמת "סכנה: התקשורת מגויסת", "פגיעה בדמוקרטיה", "חוסר הגינות במשחק הפוליטי" ועוד כהנה וכהנה. מן ההערות האלה ניתן היה להתרשם כאילו יש לעיתונות הישראלית סדר-יום פוליטי מובהק וכי כל עיסוקה הוא לקדם את השמאל.

ראוי לבחון כל אחת משתי טענות אלה המגלות פנים שונות של הדמוקרטיה הישראלית. מחד, שוב שהעיתונות תהיה מעורה במאבק הפוליטי, כמאירה ומתעדת תהליך מרכזי בחיי הציבור. מאידך, אם יש ממש בטענה שבאופן שיטתי העיתונות הייתה חד צדדית, פירוש הדבר כי הדמוקרטיה הישראלית איבדה נדבך חשוב במשחק הפוליטי החופשי והפתוח.

כדי לענות על טענות אלה ערכנו, במהלך החודשיים שקדמו ליום הבחירות בדיקה שיטתית של שלושת העיתונים הנפוצים בישראל  - "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ". הבדיקה התייחסה לבוחר המצוי, חסר הפנים, שמקדיש לא יותר מדקות ספורות ביום בחשיפה לגירויים הפוליטיים הרבים מעל דפי העיתונות ולא אל החוקר, ההוגה או הפעיל הפוליטי המסור והמשוכנע.

לפיכך הסתפקנו בסקירתם של שלושת העמודים בלבד של עיתונים אלה.

הסקירה הזאת הובילה למספר ממצאים - חלקם מפתיעים יותר וחלקם מפתיעים פחות - המצביעים על מסקנות שונות מאלה שציפינו להן. תשובות המחקר גם מעלות שאלות נוספות.

כיסוי רב ניתן לבחירות בחודשים אפריל-מאי 1996 בשלושת העמודים הראשונים של שלושת העיתונים. מתוך 1,904 כתבות בכל הנושאים, 38% מהכתבות שהופיעו עסקו בבחירות. מהמספר כשלעצמו קשה להתרשם או להסיק אם הסקירה הייתה עשירה או דלה. לשם כך נחוצה בדיקה השוואתית נוספת על פני מספר מערכות בחירות.

מחצית הפירסומים ב"ידיעות אחרונות" עסקו בבחירות לעומת 43% בעיתון "מעריב" ו- 26% בלבד בעיתון"הארץ". מן הראוי להזכיר בהקשר זה את ההבדלים שישנם בפורמט של העיתונים: בשלושת העמודים הראשונים של "מעריב" הופיעו באותה תקופה בסך הכל 508 כתבות, ב"ידיעות אחרונות" - 618 ואילו ב"הארץ" הופיעו 78 פירסומים.

יותר קל להתרשם מהממצא השני: למרות הכיסוי הרב, מסתבר ששני העיתונים הנפוצים ביותר "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", שאותם קוראים יחדיו כ- 80% מן הציבור, העדיפו להקדיש את מרבית הכתבות שנושאן בחירות להיבטים לא פוליטיים, לכתבות צבע נטולות תוכן פוליטי.

למרות הכיסוי הרב, המידע שהוגש היה שולי להחלטת הבוחר. שני עיתונים כתבו יותר על קמיעות, על ביקורים של המועמדים אצל רבנים, ועל הערכות של המערכת לביצוע הבחירות, למשל, מאשר על הליכוד או על העבודה, על נתניהו או על פרס. אפשר שמה שעניין את עורכי העיתונים, היה בעיקר למכור יותר עותקים ולא להתמסר לאידיאה פוליטית כזו או אחרת. דווקא בעיתון הנפוץ ביותר, "ידיעות אחרונות", הוזכרו הליכוד והעבודה רק בכשליש מסך כל המאמרים שעניינם היה הבחירות, ב"מעריב" 50% וב"הארץ" כ- 75%.

ניסינו להתחקות אחרי התוכן האידאי-פוליטי של העיתונות על-ידי ספירת מאמרים שפירטו תכניות, מטרות ואמצעים של המפלגות (ולא את העבודה והליכוד בלבד) - בהיותם עניינים שמצויים בליבה של מערכת פוליטית. בסך הכל, 13% מכלל המאמרים על הבחירות עסקו בנושאים אלה, ובעיתון "הארץ" נמצאו פי 2 יותר מאמרים כאלה בקירוב (19%) מאשר ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" (11%). לעומת זאת, 40% מכלל המאמרים בנושאי הבחירות התייחסו להיבטים השונים של תוכניות השיווק של המפלגות,לקמיעות וליח"צנים למשל, כלומר, לסוגית השיווק הפוליטי מנקודת ראות המתמודדים ולא הבחירה בין המועמדים והמפלגות מנקודת ראות הבוחרים. בכך עסקו רבע מהמאמרים ב"הארץ" לעומת 45% ב- "ידיעות אחרונות" וב"מעריב".

כשם שהבוחר פיצל את הצבעתו בבחירות 1996, כך גם העיתונות פיצלה את הכיסוי שנתנה לבחירות לראש הממשלה ולבחירות לכנסת. בחודשים אלה העיתונים איזכרו את נתניהו במידה דומה או פחותה לאיזכור הליכוד (ראה תרשים 1). לעומת זאת, נמצא מצב הפוך ביחסי האיזכור של פרס והעבודה. גם ב- "ידיעות אחרונות" וגם ב"מעריב", פרס אוזכר הרבה יותר מאשר מפלגת העבודה, כפי שמראה תרשים 2. יש בסיס לחשוב (כפי שנראה בהמשך) כי ההטיה הזו, קרי, העובדה שעל פני התקופה בכללותה נמצאה העדפה בולטת בכמות האזכור לטובתו של שמעון פרס לעומת בנימין נתניהו בכל שלושת העיתונים (השווה תרשימים 1 ו-2), מקורה בעניין הטבעי שיש לפעולותיו של ראש ממשלה מול אלה של ראש אופוזיציה לפני הבחירות.

בשבוע שקדם ליום הבחירות, השתנתה התמונה שהסתמנה בחודשים אפריל ומאי. מידת הסיקור בשבוע האחרון הגיע לכדי 55% מסך כל הפרסומים בשלושת העמודים הראשונים של שלושת העיתונים. בשבוע האחרון, כמו שנמצא לגבי התקופה של חדשיים שלפניו, נשמר הסדר שבין העיתונים לגבי מידת הסיקור: "ידיעות אחרונות" הקדיש הכי הרבה ממאמריו לבחירות (67%), אחריו "מעריב" (55%) ו"הארץ" (47%). גם הממצאים לגבי איזכורן של שתי המפלגות הגדולות מעידים על אותו יחס: ב"ידיעות אחרונות" הזכירו אותן בכ- 25% מהמאמרים, ב"מעריב" בכ-7% מהם, וב"הארץ" בכ- 75%.

ממצא אחד שהשתנה מן הקצה אל הקצה קשור לאזכורם של שני המועמדים לראש הממשלה. בולטת העובדה שהפער לטובת פרס באיזכור נסגר בחודש האחרון שלפני יום הבחירות. תרשים 3 מביא את הממצאים של איזכור שני המועמדים בעתון "ידיעות אחרונות". הקומות בעיתונים האחרים דומות בצורתן. תרשים 3 תורם למסקנה שהעיתונות שיקפה את התפיסה הכללית שהבחירות האלו הן בחירות אישיות וכי הבחירות לכנסת נדחקו לפינה. יתר על כן, התרשים מאושש את ההנחה כי ההעדפה באיזכור של ראש הממשלה נובעת באופן טבעי מתפקידו. לראיה, לקראת הבחירות היתרון באיזכור ראש הממשלה נעלם כמעט תמיד לחלוטין. הפער באיזכור ראש הממשלה גדל בשבועיים האחרונים של אפריל (תקופת מבצע "ענבי זעם" בלבנון) והצטמק מאוד לקראת יום הבוחר.

ייתכן גם הסבר חלופי לפיו העיתונות העריכה, בתקופה האחרונה של מסע הבחירות, כי סיכויו של מנהיג האופוזיציה לנצח גדלו ומכאן איזכורו הוגבר באותה התקופה.

הסיקור המתרחב לקראת סוף המרוץ - זמן קריטי במערכת הבחירות - גם שיקף וגם תיגבר את המומנטום שנתניהו צבר לקראת סוף ההתמודדות.

אפילו מספירת מלאי פשוטה מן הסוג הזה, התשובה לשאלה עם העיתונות היתה הוגנת כלפי המתמודדים - נותרה מורכבת.

ככל שהתקרב יום הבחירות הופך הכיסוי של שני המתמודדים להיות שוויוני בהיקפו. כחודש לפני הבחירות, בתקופת מבצע "ענבי זעם", ישנו פיחות בסיקור של מערכת הבחירות ושל המועמדים. העובדה שמבצע "ענבי זעם" התרחש בסמוך לבחירות וכי ראש הממשלה היה גם מועמד בבחירות הקרובות לא הביאה את העיתונות להקצות למועמד האופוזיציה כיסוי בהיקף דומה. אם הטוענים לעיתונות הוגנת מצפים לכיסוי שווה בכל ימות השנה ובכל מצב, הם יצאו מאוכזבים מהכיסוי של בחירות 1996. אבל, אם קנה המידה לעיתונות מקצועית הוא לשקף את תחומי ההתענינות השוטפים על כל רוחבם - אזי התמונה שמצטיירת מניתוח הממצאים במקרה שלפנינו, מלמדת על עיתונות שלא חרגה מהציפיות לרמת הוגנות נאותה.

הבחירות מספקות צוהר לתהליכים מרכזיים בחברה. לעיתונות מיועד תפקיד חשוב בשיח פוליטי מעמיק ונוקב לגבי הנושאים העומדים בליבה של מערכת הבחירות. בדיקה שיטתית של העיתונות בבחירות 1996 - מראה כי זו סיקרה את המערכה רק ברובד השטחי ביותר, אבל נמנעה מלהשתתף בבחירות כגורם ששיקף את סוגיות היסוד או חידד את הויכוח סביבן.

הנה כי כן, בתרבות הפוליטית הישראלית המתהווה, העיתונות איננה מהווה גורם מגייס או מגוייס. מגרעותיה הבולטות ביותר הן דווקא הנטייה להרדים את הויכוח הציבורי במקום להיות משקפו הנאמן ולשמש ככלי לעיצובו. לנטייה זו עלול להיות מחיר כבד בחברה שרוצה להמשיך ולקיים משטר דמוקרטי.

אשר אריאן הוא פרופסור  למדע המדינה באוניברסיטת חיפה ועמית מחקר בכיר במכון הישראלי לדמקורטיה

גיליון 4, יולי 1996

המחקר אינו מוכיח דבר

על ממצאי המחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה באשר להגינותו של סיקור הבחירות בעיתונות הכתובה ("העין השביעית" מס' 4): ספירת האזכורים של כל אחד מן המתמודדים היא בלי ספק כלי נוח עד מאוד לשימוש, אך עקר. אילו פירסמו כל העיתונים יום יום בכותרתם הראשית את המשפט "הצביעו פרס, אל תצביעו נתניהו", היו ממצאי המחקר מצביעים על הגינות מוחלטת בסיקור, שהרי מספר האזכורים של שני המועמדים זהה. מחקר רציני של עמודי החדשות אינו יכול להסתפק בסטטיסטיקות נטולות הקשר.

גם קורא שאינו "חוקר, הוגה או פעיל פוליטי מסור ומשוכנע" מעיין בעמודי הדעות של העיתון. אינני רוצה להטיל ספק בהגינותם של "ידיעות אחרונות" ושל "מעריב", שאיני קורא אותם באופן סדיר. ואולם, כמנוי על "הארץ" ביכולתי להעיד שלפני הבחירות פורסם מאמר מערכת אחד שקרא באופן נחרץ להצביע מרצ, מאמר מערכת אחר שקרא באופן חד-משמעי לבחור בפרס ומאמר מערכת נוסף ולפחות שלוש רשימות חתומות שקראו שלא לשים פתק לבן. אני יכול להעיד גם כי העיתון תמך בממשלה במלחמת "ענבי זעם" לכל אורכה והציג אותה ואת תוצאותיה כניצחון "מדיניות השלום" של פרס. לא פורסם שום מאמר הקורא לבחור בנתניהו, להשתמש בפתק לבן או להצביע למפלגות שאינן מרצ או העבודה.

קיצורו של דבר:  המחקר  שפירסמתם  אינו  מוכיח  מאומה.  המחפשים את המפתח  רק מתחת לפנס, יסתפקו נא בטענה "לא מצאנו"; וכידוע, "לא מצינו - אינה ראיה".

רן הכהן, תל-אביב

גיליון 6, נובמבר 1996