בגיליון הראשון של "העין השביעית", שהופיע בינואר 1996, חנכתי מדור שנקרא "איפה טעינו" ושאליו הוזמנו עיתונאים להתוודות על שגיאות שעשו במהלך עבודתם. סיפרתי שם על פאשלה מביכה שעניינה תחזית שפירסמתי חמש שנים קודם לכן בטור השבועי שלי בעיתון "הארץ". באותו טור, שנכתב יממה לפני פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה (ינואר 1991), קבעתי בפסקנות שהמהלומה האמריקאית על עיראק בוא תבוא בתוך זמן קצר ושהיא תחסל את כוח הלחימה של סדאם חוסיין בתוך 24 שעות ותאלץ אותו לסגת מכוויית.
את האבחנה המלומדת הזו סמכתי על תובנותיו של "מקור מוסמך" – מדינאי עתיר ניסיון שנודע בקשריו הטובים עם ממשל הנשיא בוש (האב). בעודי כותב את הטור ל"הארץ", החלה המתקפה האמריקאית (מבצע "סופה במדבר"), והרושם הראשון שעשתה היה כה מהמם, שנסחפתי בכתיבתי והודעתי לקוראי שהתחזית של המקור המוסמך התממשה "באופן קרוב מאוד לשלמות".
ביממה שחלפה בין כתיבת הטור ההוא ל"הארץ" לבין פרסומו, השתבש קצת מהלך האירועים: סדאם לא נכנע, צבאו החזיק מעמד, וכאילו לא די בכך – טילי סקאד שמקורם בעיראק נפלו בתל-אביב והבהילו כהוגן את תושביה. הפער בין קביעתי הידענית לבין המציאות היה כה צורם, שכעבור שבוע התנצלתי בפני קוראי ואף שיתפתי אותם בתחושתי שבכל זאת, המזל שיחק לי במידה מסוימת: רבים ממנויי "הארץ" לא קיבלו את הגיליון עם התחזית השגויה, בגלל שיבושים קשים בחלוקת העיתון שנבעו מהתקפת הטילים על תל-אביב. כתבתי אז שגם אם קשרי עם הגנרל שוורצקופף (מפקד הכוח האמריקאי בעיראק) טעונים שיפור, הרי שיחסי עם מחלקת ההפצה של "הארץ" מצוינים.
"העין השביעית", שער הגיליון הראשון, ינואר 1996
המקור המוסמך שעליו נשענתי בהערכת המצב שהצגתי לקוראי "הארץ" היה שמעון פרס, אז ראש האופוזיציה (ראש הממשלה היה יצחק שמיר מהליכוד). הוא לא עשה סוד מתחזיתו ושיתף בה כל עיתונאי במזנון הכנסת שהיה מוכן לשמוע מה בפיו. בחרתי לפתוח את המדור "איפה טעינו" בסיפור הזה לא רק כדי לשעשע את קוראי "העין השביעית" ולא רק כדי לחשוף את קלוני, אלא כדי להנחיל לקח מקצועי צנוע: לא כל מקור הוא מוסמך, לא כל מקור מוסמך – מוסמך לכל דבר, ולא כל מקור מוסמך יודע לנבא את העתיד; בקושי ניתן להסתמך עליו בהבנת העבר וההווה.
אני מזכיר את המקרה ההוא, היום כשאני כותב את טור הפרידה הזה מתפקיד העורך הראשי של "העין השביעית", כדי לומר לעצמי, ואולי גם לעיתונאים אחרים שמוכנים לשמוע, שקצת ענווה ובקרה עצמית אינן מזיקות בעת ביצוע המלאכה העיתונאית. איננו יודעי-כל, הזחיחות היא מן השטן, והיחס למלה המדווחת צריך להיות כבד ראש. בשורה התחתונה עיתונאים נבחנים באמינותם.
מה עוד הופיע בגיליון הראשון של "העין השביעית"? טורים של בכירי העיתונאים הפועלים כאן (נחום ברנע, אמנון אברמוביץ', דורון רוזנבלום), תחקירים ביקורתיים על התנהלותם של שני הטבלואידים המרכזיים (סיקור "ידיעות אחרונות" את פרשת צאלים; האופן שבו "ידיעות" ו"מעריב" מסקרים את משפט דרעי), כתבת עומק שבחנה את אמינותה של תוכנית אקטואליה תיעודית ששודרה ב"יומן השבוע" בקול-ישראל (סכסוך בין אם ביולוגית להורים מאמצים), מאמרים על גבולות חופש הביטוי ועל ההבדל בין לדעת ללהיות מיודע. כן, והיתה גם סקירה על ניצניה הראשונים של העיתונות המקוונת בארץ.
16 שנה לאחר מכן, שמעון פרס ממשיך לזהור בזירה הציבורית הישראלית ולשתף את התקשורת בתובנותיו, בכירי הכותבים של אז הם גם כוכבי העיתונות של היום, בשמי הארץ מתחשרים ענניה של מלחמה חדשה, הטבלואידים (נוסף אחד, "ישראל היום") ממשיכים להיות מוטים, השידור הציבורי לא רק מועד, מדי פעם, בדיווחיו בגלל רשלנות ופזיזות, אלא גם נתון ללחצים פוליטיים המגבילים את חופש הביטוי של שדריו, והסוגיות שהעסיקו את הכותבים בגיליון הראשון של "העין השביעית" (פופוליזם ורדיפת רייטינג, משולש היחסים ביטחון-פוליטיקה-תקשורת, היטפלות להבלים, יחסי עיתונאים-מו"לים, הטיה בדיווחים, הפער בין מידע גולמי למידע מעובד) תופסות מקום נכבד בדיון על התנהלות התקשורת גם היום.
ובכל זאת, מצב התקשורת הישראלית בסוף 2012 שונה באופן דרמטי ממצבה בינואר 1996. את התמורה הזו ליווה ותיעד "העין השביעית" במהלך שנותיו עד כה, הן בתצורתו כדו-ירחון מודפס והן בפעילותו כאתר מקוון בחמש השנים האחרונות. התקשורת של היום נאבקת על עצם קיומה, והקרב הזה פוער בתוכה חללים שלתוכם חודרים רעלים וחיידקים המזהמים אותה ומאיימים להשחית לחלוטין את דמותה.
מאבק ההישרדות מחליש את המערכת החיסונית של התקשורת ומושך אליה כוחות הרסניים: התערבויות פוליטיות, תכתיבים של בעלי עניין, התפשרויות אתיות, ערבוב בין מידע לפרסומת, צנזורה עצמית, בורות, רשלנות, שרלטנות, ולא את כולם מניתי. זה תהליך כלל-עולמי שעימו מתמודדת כל מדינה (וכל קהילה תקשורתית) בדרכה, בהתאם לאתוס המנחה את חייה ומעצב אותם. התקשורת הישראלית שמרה עד כה על חיוניותה ועל רבגוניותה, אבל דומה שלא מוגזם להתריע מפני הסכנות האורבות לעצם יכולתה לשמור על הצלם העיתונאי הראוי בחברה דמוקרטית.
מכתב-עת המופץ ב-5,000 עותקים הפך "העין השביעית" לאתר פעיל 24 שעות ביממה, שמספר הדפים הנצפים בו מגיע לכ-200 אלף מדי חודש. מניסיון צנוע ומהוסס לייסד בימה שבה התקשורת הישראלית תוכל להתבונן על עצמה, הפכנו למוסד תקשורתי בעל נוכחות ניכרת ומשפיעה. המניע המקורי שעמד ביסוד "העין השביעית" – לכונן, על ידי עיתונאים פעילים, מסגרת פומבית שבה יעשו הם ועמיתיהם חשבון נפש על התקשורת ותפקודה – תקף שבעתיים היום. התהליכים שעוברת התקשורת מחריפים את הצורך בבירור עצמי ובשיח גלוי לב, נגיש לכל, על התנהלותה וחולשותיה.
בגיליון הראשון של "העין השביעית" נכתב שכתב-העת נועד ליצור מפגש ערני ומעניין בין עיתונאים לבין עצמם ובינם לבין מושאי סיקורם. במשך 16 שנה אנחנו עושים זאת כמיטב יכולתנו, ללא משוא פנים ובחדוות יצירה גדולה. מערכת "העין השביעית" – הקבוצה המייסדת (נחום ברנע, כרמית גיא, רפי מן) ודור ההמשך בהובלתם של שוקי טאוסיג ואורן פרסיקו – היא חבורה נהדרת של עיתונאים וכותבים הגונים, חרוצים ואכפתיים, שמצבה של התקשורת יקר ללבם ושהבטחת איכותה ומוסריותה של הדמוקרטיה הישראלית בוערת בעצמותיהם. המפעל הזה לא היה יכול להתקיים ולהתפתח ללא חסותו האוהדת של המכון הישראלי לדמוקרטיה, בניצוחם של ירון אזרחי, מוטה קרמניצר ואריק כרמון, שאליו חבר בשנתיים האחרונות גם בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל, בראשותה של אווה ברגר.
האתר הזה (העומד לעלות בגרסה משודרגת בתוך שבועות אחדים) עובר עתה לידיו המנוסות של חנוך מרמרי, מי שהיה העורך הראשי של "הארץ" ומי שבשנים האחרונות כתב כאן טורים מחכימים ומאירי עיניים. הח"מ יוסיף לכתוב באתר כטוראי מן השורה ולהאמין שיש טעם רב בקיומו של המפעל הזה.