בכנס החירום של העיתונאים נאמרו הרבה מלים יפות על סולידריות. עיתונאים יעשו פולו-אפ על תחקירים של עמיתיהם. עיתונאים לא ישתקו מול פיטורים של חבריהם. עיתונאים יגיבו בקול גדול על נסיונות להשתקת מתחריהם. מקסים. הלוואי שרבע ממה שנאמר בכנס יקוים, ועשינו היסטוריה.

אז היה מרגש לשבת שם ולראות את הנכונות והאכפתיות של כולם, אבל בסאב-טקסט, שמדי פעם התפרץ וזכה למחיאות כפיים סוערות, התברר שיש משהו שמעסיק את רוב העיתונאים הרבה יותר.

כי גם אם חוק לשון הרע לא יעבור, העיתונות לא תהיה חופשית: איך יכול עורך שמנסה לשרוד בשכר שהוא מתחת לשכר המינימום לעמוד מאחורי תחקיר שיעצבן מישהו? האם הוא יכול להיות בטוח שיהיה מי שיגבה אותו אם תנחת על שולחנו תביעת דיבה אישית? וכיצד יכול תחקירן נטול תנאים סוציאליים להשקיע את מרצו בהגנה על הדמוקרטיה? איזו מוטיבציה יש לכתב לחלץ אל אור השמש עובדות שגורמים אפלים מנסים להסתיר כשבדיוק חתכו לו מהמשכורת, באופן זמני שיישאר קבוע, 10%, כי כלי התקשורת נקלע לקשיים?

אתמול בכנס התקשורת בתל-אביב (צילום: מתניה טאוסיג)

אתמול בכנס התקשורת בתל-אביב (צילום: מתניה טאוסיג)

גם אם יקצצו בשכר עובדי הקצפת, הטאלנטים (מה שלא תמיד קורה אפילו בשעת קיצוץ רוחבי), הם הרי לא ירגישו בכך. ההייררכיה המעמדית בכלי התקשורת היא חלק בלתי נפרד מהעסק. אלה הם כללי המשחק. אבל אם כבר מדברים על סולידריות, בואו נחיל אותה לא רק על המאבק על חופש הביטוי, שחשיבותו אינה מוטלת בספק, אלא גם על המציאות היומיומית.

"אי-אפשר יהיה לכופף אותנו בשכר", אמרה אילה חסון בנאומה, כדי להראות כמה אנו זקופי גו אל מול הלחצים המופעלים עלינו. אבל היא טועה. הלוואי שכך היה. הלוואי שכמו שופטים, גם עיתונאים, היו מרוויחים די כדי שלא יהיו נתונים לכל השפעה. אבל זה הרי לא הגיוני, רוב אמצעי התקשורת נשלטים על-ידי בעלי הון, ומה פתאום שהם יעניקו לעובדיהם משכורת גבוהה ויוסיפו ביטחון לאומץ הלב העיתונאי? זה לא כלכלי ולא הגיוני.

ועדיין, זה צריך להיאמר: רוב העובדים בעיתונות הישראלית אינם חוששים מחקיקה אנטי-דמוקרטית, אלא מפיטורים. מקיצוצים. מחשבוניות. מעבדות קבלן. מהבדידות התעסוקתית ומחוסר האונים. מהתסכול הבלתי ניתן לריסון של עבודה מאומצת וגמול כלכלי על סף ההשפלה.

אפשר לומר, מה רוצים אלה שמרגישים מנוצלים? שיבחרו מקצוע אחר. נכון. חופש הביטוי אולי נשחק, אבל חופש העיסוק עוד כאן. ונכון, תמיד יהיה עיתונאי צעיר ורעב שיסכים לתנאי העבדות: לגילוי המתסכל שהשכר שהובטח קוצץ בלי הודעה מוקדמת, למירוץ הבלתי נלאה אחר חשבוניות שנמסרו אך טרם שולמו, לימי המחלה שאי-אפשר לקחת או לימי החופשה שעולים יותר מהחופשה עצמה.

אנחנו רוצים תקשורת חופשית? לוחמת? אמיצה? ברמה גבוהה? לא בטוח שכל מי שמסכימים לעבוד בתנאים כאלה עונים לקריטריונים האלה. לכן המאבק לתקשורת חופשית, מעבר לכנסים ולמסרים החשובים שיצאו לציבור הרחב, מתחיל, כמו שאמרה אילנה דיין, בתוכנו; כל מי שחפץ ביקרה של תקשורת חופשית ואיכותית.

יוזמת הכנס הזה היא אחד הדברים הכי טובים שאפשר היה לצפות להם מהתקשורת, אבל בהמשך היא חייבת להתייחס גם לבעיה האמיתית של שיעור ניכר ממי שמרכיבים את העיתונות. אנחנו צריכים אתכם: המעסיקים, המנהלים, העורכים הראשיים, הטאלנטים. כל מי שנחשב מספיק משפיע כדי להופיע בכנס הזה, וכל מי שרואה בעצמו כזה.