בשבועות האחרונים נטען בכל פעם מחדש כי המחאה החברתית, זו שהתארגנה בשדרות רוטשילד והתפשטה ברחבי הארץ, עומדת בפני מבחנה הגדול והאמיתי: האם יבואו ההמונים להפגנה הראשונה? האם הם יבואו להפגנה השנייה ולשלישית? האם הם יגיעו להפגנות בפריפריה? האם יצליחו לאחד את כל הדרישות של כל האוהלים בלי ליצור קרע בהנהגה?
המחאה עמדה בכל המבחנים הללו, אולם במהלכם נהנתה מרוח גבית של אמצעי התקשורת ההמוניים: הסיקור היה חיובי, תומך ומפרגן, ומעל לכל, היה סיקור. רק כעת, כשחילופי המהלומות האלימים בדרום בעקבות מתקפת הטרור בדרך לאילת קובעים את סדר היום התקשורתי, מגיע מבחנה הגדול והאמיתי של המחאה החברתית.
(צילום מקורי: פרדריק הרמן, רישיון cc. עיבוד: "העין השביעית")
בפעם הראשונה מאז תקעה דפני ליף יתד בשדרות רוטשילד, אמצעי התקשורת המסורתיים נעלמו מהשדרה, וגם אם מדי פעם מפציע מתן חודורוב על רקע כיכר הבימה, אמצעי התקשורת עברו לדבר הבא, כלומר לדבר ההוא, כלומר לדבר שלרגע עזב את סדר היום רק כדי לעשות קאמבק מרשים: הסוגיה הבטחונית-מדינית. הקריקטורה של עמוס בידרמן ב"הארץ" ממחישה זאת היטב: "דפני ליף – OUT; רוני דניאל – IN".
התקשורת הישראלית, זאת יודע לומר כל חוקר תקשורת בעשורים האחרונים, נטועה עמוק בתוך האתוס הבטחוני. אף שבשני העשורים האחרונים היא התנתקה מהתפקיד שמילאה עם קום המדינה, כדוברת הלא-רשמית אך המאוד מסורה של השלטון, היא עדיין מפוצצת בהורמונים בטחוניים, היא עדיין מצדיעה לדגל, היא עדיין לובשת מדים ומתגייסת למילואים כאשר מישהו מאיים במשהו על בטחון המדינה. כמו במדינות רבות אחרות בעולם, אמצעי התקשורת המסורתיים הם פופוליסטיים כמו שהם שמרניים, ולכן הם מתלהמים כמו שהם לאומניים.
שלא יהיה ספק: מתקפת הטרור באילת היא פגיעה בלתי נסבלת בריבונות המדינה והיא גבתה מחיר מזעזע מעשרות אזרחים. קשה לדמיין מדינה שהיתה עוברת בשתיקה על אירוע מעין זה. ואולם לצורך הדיון הנוכחי אין צורך להתמקד בתגובה הצבאית של ישראל, אלא בתגובה של התקשורת הישראלית, זו שאינה מסוגלת להכיל יותר משני סיפורים בעת ובעונה אחת, זו שמנקה את השולחן מהנושאים שהצטברו עליו כדי להתמקד בנושא העיקרי שבו היא מומחית: שידורים ישירים, מפוקסלים ומבולבלים מאתר נחיתה של גראד.
כאשר מיליון אזרחים נמצאים בטווח אפקטיבי של טילים שנורים ברציפות מרצועת עזה, לא היינו רוצים שהתקשורת תתייחס לכך בשוויון נפש. אך במצב עניינים מעין זה חייבים גם להתמודד עם השאלה, מה יעלה בגורל סדר היום האזרחי שהתפתח באחרונה? מה יעלה בגורל התודעה החברתית שמבקשת לבצע שינוי יסודי במדינה? האם דין כל אלו להימחק כיוון שנותרו ללא גב תקשורתי?
כדי להתמודד עם מציאות שבה ההגמוניה התקשורתית בישראל מונעת התפתחות של אלטרנטיבה מחשבתית, יש צורך בתקשורת אלטרנטיבית. כזו שאינה נשענת על הממסד או על סדר היום שכולנו הורגלנו אליו, כזו שאינה מייצרת עמודים ראשונים וכותרות ראשיות שניתן לחזות מראש וללא קושי.
אלא שעיתונות אלטרנטיבית שכזו, דוגמת עיתונות אזרחים (Citizen Journalism), שנשענת על כתיבתם של חובבנים שאינם עוסקים בתקשורת למחייתם, אך מעוניינים לתרום לשיח ציבורי מגוון ותוסס, כמעט אינה קיימת בישראל (אף שבמדינות רבות בעולם היא פועלת בצורות שונות, בגוונים שונים, וברמות משתנות של הצלחה). מה שמותיר אותנו עם המדיה החברתית.
המדיה החברתית היא התשתית שעל גבה התארגנו המחאות האחרונות, ממחאת הקוטג' ועד מחאת האוהלים, שהחלו בפייסבוק וזכו לדחיפה עצומה מאמצעי התקשורת המסורתיים. אך עד כמה ההתנהלות במדיה החברתית קשורה למדיה המסורתית? אמנם בטוויטר, בפייסבוק וגם בסרטונים ביו-טיוב מופיעות קריצות והתייחסויות לתכנים המופיעים באמצעי התקשורת ההמוניים, אך במקביל מתנהלת בהם שיחה של ההמון עם המון, שיחה שבה אנשים מדרבנים את חבריהם לצאת להפגנות, מדווחים מהשטח, מעלים תמונות ומחליפים דעות.
השיחה הזו אינה זקוקה לאמצעי התקשורת ההמוניים כדי להתקיים. היא מתנהלת במנותק מהם ויש לה חיים משל עצמה. כעת היא מתמודדת עם השאלה הגדולה ביותר שידעה: האם יש בה מספיק חיות, מספיק עוצמה, מספיק תנופה כדי לקיים את עצמה גם ללא הדחיפה של המדיה המסורתית?
שלא יהיה ספק, העברת תשומת הלב מהאירועים החברתיים לאירועים הבטחוניים (תוך השמעת נזיפות מצד הקיצוניים שבעיתונאים השמרנים דוגמת דן מרגלית, בן-דרור ימיני וגונן גינת, שתובעים: "שקט! יורים!") היא לא רק מבחנה הגדול של המחאה, אלא גם מבחנה הגדול של המדיה החברתית בישראל ושל הציבור שפועל בה.
חלק ניכר מהציבור הזה עבר אל פייסבוק וטוויטר בשל המיאוס שחש מהמדיה המסורתית. הוא החל לצרוך חדשות בדרך אחרת תוך שהוא משמיע דברי ביקורת על הרדידות, השטחיות והבנאליות של אמצעי התקשורת בישראל.
אם ייעשה שימוש במדיה החברתית כדי להחזיק את המחאה בחיים בתקופה שבה תשומת הלב התקשורתית הועברה מטרכטנברג ל"טראח וגמרנו", אם הפלטפורמות המקוונות יוכיחו שהן מסוגלות לתחזק את אנרגיות המחאה גם בלי כותרות ראשיות בעיתונים ובמהדורות הטלוויזיה, או אז נדע שני דברים: הראשון הוא שהציבור הישראלי מצליח לראשונה להשתחרר מהשיח הבטחוני שנכפה עליו פעם אחר פעם עד שקשה לדמיין לו חלופה. השני הוא שהמדיה החברתית אינה עוד בגדר קוריוז של היפסטרים משדרות רוטשילד, אלא מרכיב מרכזי של התקשורת הישראלית.