ב-16 בינואר 1917 שיגר שר החוץ של גרמניה, ארתור צימרמן, מברק מוצפן לשגרירו בארצות-הברית, והורה לו להעביר אותו לשגריר גרמניה במקסיקו, הרוזן פון-אקארדט. פון-אקארדט הונחה להציע לממשלת מקסיקו לכרות ברית עם גרמניה, שאליה תצטרף גם יפן, שתחייב את שלוש השותפות לפעול במשותף בעתות שלום ומלחמה.
במסגרת הברית התחייבה גרמניה לגבות מהלך צבאי של מקסיקו שנועד להחזיר לה שטחים גדולים שכבשה ממנה ארצות-הברית כשבעים שנה לפני כן (טקסס, ניו-מקסיקו ואריזונה). תכלית המברק היתה ליצור איום על ארצות-הברית כדי למנוע ממנה להצטרף למלחמת העולם הראשונה, שהיתה אז בעיצומה, לצדן של בריטניה ובנות-בריתה.
"מברק צימרמן" (צילום: נחלת הכלל)
המהלך הגרמני נכשל. המברק המוצפן יורט על-ידי המודיעין הבריטי, פוענח על-ידיו, הועבר בחשאי לידיעת הממשל האמריקאי והשפיע על החלטת הנשיא וודרו וילסון לזנוח את מדיניותו הניטרלית ולהצטרף למלחמה נגד גרמניה ובנות-בריתה. במהלך העברת המברק נעשה בו זיוף והוסתרה יכולתו של המודיעין הבריטי לפצח את הצופן שבו העבירה ממשלת גרמניה את מסריה הפנימיים.
כדי לזכות בתמיכת דעת הקהל האמריקאית בהחלטתו להצטרף למלחמה נגד גרמניה, מסר ממשלו של הנשיא וילסון את תוכן מברק צימרמן לפרסום בעיתונות. בתחילה נטה הציבור האמריקאי להאמין כי המברק הוא זיוף שנועד לגרור את ארצות-הברית למלחמה, אך צימרמן עצמו הודה באותנטיות של המסמך, וכתוצאה מכך התהפך הלוך הרוחות בארצות-הברית וזעם רב נגד גרמניה הציף את דעת הקהל. ב-6 באפריל 1917 החליט הקונגרס בוושינגטון ברוב גדול להכריז מלחמה על גרמניה.
מה שמכונה "מסמך גלנט" רחוק כשנות אור ממברק צימרמן. הוא גם אינו דומה כלל וכלל לפרשת לבון, שהתרחשה בצמרת הבטחונית של ישראל בשנות החמישים ונגררה לשנות השישים, אף שיש פרשנים המוצאים לנכון לקשור בין שני המקרים.
מיותר להרחיב את הדיבור על ההבדלים בין האירועים: מברק צימרמן גרם, או מכל מקום תרם, למהלך מכריע בתולדות האנושות, בוודאי בתולדות ארצות-הברית – הצטרפותה למלחמת העולם הראשונה, צעד שהוביל להבסתן של גרמניה ובנות-בריתה.
פרשת לבון, שגם בה נרקחו מזימות וזויפו מסמכים, גררה אובדן של חיי אדם (אחד התאבד, שני יהודים נתלו במצרים לאחר שנמצאו אשמים בריגול לטובת ישראל), ומאסר ממושך של חמישה יהודים אחרים. היא גם חשפה ריקבון מוסרי בצמרת צה"ל ובמערכת הביטחון והשפיעה עמוקות על ההיסטוריה הפוליטית הישראלית.
ואילו "מסמך גלנט" נראה ברגע זה כקוריוז, או לכל היותר כאיוושה מצחינה, חולפת, בבצה הישראלית שבה משכשכים בערבוביה קצינים, פוליטיקאים, יועצי תקשורת ועיתונאים.
רוני דניאל (מימין) ואמנון אברמוביץ' (צילום: "העין השביעית")
האופי האזוטרי שמסתמן ברגע זה לפרשת גלנט מעורר את השאלה, האם מחוללי המהומה התקשורתית, אמנון אברמוביץ' ורוני דניאל, נהגו כיאות בעצם פרסום המסמך ובמשקל שנתנו לו.
ברגע זה נראה לכאורה כי מדובר ביוזמה פרטית, תמהונית משהו, של איש אחד או קבוצה קיקיונית, שחברו יחד כדי להתערב בהליך מינויו של הרמטכ"ל. בסוף-השבוע הסתבר כי קצין מילואים (סא"ל בועז הרפז) חשוד כמי שיזם וניסח את המסמך, וכי קצין מילואים אחר (אל"מ גבי סיבוני) מסר אחד מהעתקיו לידיהם של פרשני ערוץ 2.
אם זה אכן תיאור מהימן של ההתרחשות, האם נכון היה מצדם של אברמוביץ' ודניאל לפרסם בכלל את המסמך או, לחלופין, להציג אותו בנפח ובעוצמה כפי ששיוו לו?
התשובה אינה חד-משמעית גם משום שהיא נגזרת מחוכמה שלאחר מעשה וגם משום שמחר עשויה הפרשה לקבל שוב תפנית ולהצטייר באור שונה לחלוטין מכפי שהיא נראית היום. לפני שבועיים סברו שני הפרשנים שהמסמך הוא האקדח המעשן של מציאות עכורה בצמרת הבטחונית שעליה שמעו קודם לכן. הם ידעו – לא ניחשו, לא העריכו, אלא ידעו – שבלשכת הרמטכ"ל מתייחסים למסמך כאל נייר אותנטי המשקף תוכנית פעולה שנועדה לקדם את האלוף גלנט לכס הרמטכ"ל.
לכאורה, די היה בכך כדי להצדיק את הפרסום הרעשני. מצד שני, מסתמן היום שייתכן וכל העניין מקורו ביוזמה ילדותית ובקריאה מוטעית של המפה מצד גבי אשכנזי. אם אכן האפשרות הזו תאושש, תעמוד לחובתם של אברמוביץ' ודניאל התעלמותם מהכחשות גלנט ואייל ארד לתפקידים המכריעים שיוחסו להם במסמך.
יש משהו מפתה בטענה הנשמעת בימים האחרונים כי על שני הפרשנים היה להימנע לחלוטין מלפרסם את המסמך. השתלשלות הפרשה מאז כמו מחזקת את תוקף העמדה הזו, שהרי ייתכן ומדובר בתוכנית פעולה פשטנית, פרי יוזמה חובבנית של גורמים חסרי משקל ציבורי, שלא מוצדק, עיתונאית, לייחס לה חשיבות של ממש. הגישה הזו, ככל שהיא מסברת את האוזן, אינה עומדת במבחן המציאות.
אפשר היה להחיל את קנה המידה הזה גם על התרחשויות אחרות שמקורן בגורמים שוליים. למשל פעלתנותם של צעירי אם-תרצו, או פרובוקציות של "נערי הגבעות", או ביטויי מחאה של קומץ סרבני מצפון מהשמאל הקיצוני. אפשר להניח שלו היתה התקשורת מתעלמת מפעילויות אלו, הן לא היו מקבלות את הנפח הציבורי שאליו הגיעו ואולי אף דועכות מעצמן. יתרה מכך, הפעילויות הללו מכוונות בראש וראשונה אל התקשורת כדי לזכות בתשומת לבה וכך להפוך לגורם נוכח בזירה הציבורית.
אלא שגישה כזו אינה אפשרית במציאות התקשורתית של המאה ה-21: גם משום שלא ניתן לצפות להתנהלות דמוית קרטל מצד כלי התקשורת המסורתיים בבואם להחליט מה על הציבור לדעת, וגם משום שהרשת היא תחליף רב משקל להם.
העולם היה כנראה מקום נוח יותר לחיות בו לו היתה התקשורת מבכרת לצנזר או לסנן מידע מאשר לשאוף להרבות בפרסומו, אבל עולם כזה הוא נכה ואזרחיו מוגבלי זכויות. הדרך להתמודד עם מידע גם אם הוא כוזב, מוגזם או מוטעה היא בדיון עליו, לא בהימנעות מפרסומו.