אמש אחר חצות העלה ynet דיווח מאת שליחו בפמליית ראש הממשלה על התרשמות אופטימית של אנשי נתניהו מפגישתו עם הנשיא אובמה. לא נדמו קולות העימות הגלוי בין שני האישים, שהועברו בשידור חי מהבית הלבן, וכבר נמצא כלי תקשורת ישראלי ששיחק לידיהם של יצרני הספין בסביבתו של נתניהו: לפי אבחונם המלומד, חסר הפניות כמובן, של עוזרי ראש הממשלה, הפגישה היתה טובה, הפסימיות פינתה מקום לאופטימיות, ראש הממשלה הגיע למפגש מוטרד, אך יצא ממנו מעודד. כמו שנוהגים ראשי ציבור ישראלים לומר כשהם יוצאים מביקורי תנחומים.
וכל-כך למה? מקורבי נתניהו נותנים בהם סימנים: אמנם יש חילוקי דעות, אך הקשר האישי בין מנהיגי שתי המדינות טוב; עוזריו של אובמה הבינו שהוא הרחיק לכת בהצגת דרישות לנתניהו, ולכן ניכר שהוא מנסה להרגיע את הרוחות; הפערים פחות ממשיים מכפי שהם מוצגים בתקשורת. ועוד ועוד סימנים מובהקים להצלחתה של הפגישה, כמו, למשל, השיחה המאולתרת על המדשאה שניהלו שני המנהיגים לפני שנתניהו נסע לדרכו, או העובדה שאובמה ליווה אותו עד לפתח המכונית – שזו, כמובן, ההוכחה הניצחת לידידות השוררת ביניהם.
פגישת נתניהו-אובמה, אתמול (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
שליח ynet, אטילה שומפלבי, היה אמנם נבון דיו כדי להזכיר לקוראיו שזו גרסת סביבתו של נתניהו, אך הוא מצא לנכון להקדיש לה מקום ניכר (וכך גם עורכי האתר, שהבליטו את הדיווח), ואף העניק לה צליל מוסף של אמינות כשציטט יותר מגורם אחד בפמליית ראש הממשלה (בלי לנקוב בשמותיהם) כמי שחולקים עימו את התרשמויותיהם. ההתנהלות העיתונאית הזו אינה טובה דיה: יש לה אופי טכני מדי והיא מאפשרת, במודע, למחוללי ספינים להתל בעיתונאים וליצור, באמצעותם, תמונת מצב כוזבת.
שהרי הכתב ער לשימוש שעושים בו מקורבי ראש הממשלה. הוא מבין שהם מבקשים הקהות באמצעותו את הרושם הקשה שהותירו חילופי הדברים הפומביים שהיו בין שני המנהיגים. הוא מודע להיותו קורבן למניפולציה תקשורתית שלשכת ראש הממשלה מנסה לחולל כדי להציג את נתניהו באור חיובי ככל האפשר בדעת הקהל הישראלית.
ואף על פי כן, הכתב נותן יד לסחריר הזה. הוא נאחז בנסיבות הפורמליות שבהן הועבר לו הידע הזה: מישהו, או מישהם, בחוגו הקרוב של ראש הממשלה מסר לו את ההערכות האלו – ומבחינת הכתב די בכך כדי להעביר את המידע למערכת, כשם שדי בכך לעורך התורן כדי להפוך את הדיווח לידיעה מרכזית ולתת לה כותרת בולטת.
זו גישה של ראש קטן. עיתונאות ראויה אינה רק מלאכה טכנית של העברת מידע; מצופה מעיתונאי טוב שיידע לשקלל את אמינותו וערכו של המידע שנמסר לו, ובהתאם לכך להעניק לו את הנפח והמעמד הראויים בדיווחו. דבר אחד הוא להפוך מידע שמגמתו שקופה לכותרת גדולה, ודבר אחר הוא להזכיר אותו בשולי ידיעה העוסקת במכלול ההיבטים של המפגש.
לשליח ynet לא היתה אפשרות אמש, שעה קצרה אחרי שיחת אובמה-נתניהו, לאמת את הגרסה שמסרו לו אנשיו של ראש הממשלה. הוא נמצא במצבם של כתבים מדיניים ישראלים מאז ומעולם כשהם נדרשים לדווח על שיחות סגורות שמנהל ראש הממשלה עם הנשיא האמריקאי. רבים מהם נפלו בפח התדרוכים היזומים של הפמליה הישראלית, שתמיד יש לה עניין לתאר את השיחות באור ורוד.
לא פעם מצאו עצמם כתבים ופרשנים ישראלים בכירים במצב מביך מול הדלפות מהממשל, שמצאו ביטוי בכלי תקשורת אמריקאיים (בדרך כלל כמה ימים לאחר תום הביקור), ואשר הציגו את המפגשים באור שונה לחלוטין מהגרסה הישראלית.
הניסיון מלמד שבנסיבות אלו, של דיווח מיידי לאחר שיחות מנהיגים מאחורי דלתיים סגורות, מוטב להסתמך על מראה עיניים (הטקסטים שמשמיעים שני האישים, אופי האינטראקציה הפומבית ביניהם) ולהצהיר בגלוי על הספקנות שבה המדווח מתייחס להערכות שהוא שומע מאנשי הפמליה.
תפיסה סלקטיבית של טוהר הלב של השופטים
מרדכי גילת מ"ישראל היום" יצא אתמול בשצף קצף נגד החלטתו של השופט יורם דנציגר לדחות את החלתו של עונש המאסר שהושת על משה קצב עד לסיום הדיון בערעורו. כך הוא כתב: "הבנתי מדוע אנשים רבים מודאגים מהמינוי הזה (של דנציגר לבית-המשפט העליון). את אשר הם יגורו בא עכשיו ובצורה בוטה. השקפת העולם של הפרקליט מהמשרד האזרחי-מסחרי לשעבר אמורה היתה מתישהו לפרוץ החוצה בתפקידו השיפוטי והציבורי, וביום רביעי זה קרה [...] מה פשר נדיבות הלב וההתחשבות המופלגת של דנציגר דווקא בו (בקצב)?".
הנימה העולה מדבריו של גילת היא שהשופט דנציגר נוטה חסד מיוחד לקצב; שהוא מביא לכס השיפוט עולם מושגים וקשרים מהתקופה שהיה פרקליט, ושמשקעים אלה באים לידי ביטוי בפסיקתו; שעצם מינויו של דנציגר לבית-המשפט העליון בעייתי. העמדה הזו של גילת אינה לגיטימית. בטקסט הזה הוא מערער את אמון הציבור במערכת השיפוטית, בסתירה, ככל שניתן להבחין, לכוונתו.
מרדכי גילת (צילום: "העין השביעית")
כי מה עושה גילת? הוא אינו מסתפק בהצגת השגותיו הענייניות על החלטתו של דנציגר, אלא צובע את השופט בצבע מחשיד, כמי שהכרעתו במקרה הנדון (ואולי גם פסיקותיו בעתיד בתיקים אחרים) אינה לגופה, אלא מושפעת משיקולים נלווים. בנשימה אחת קורא גילת לסמוך על הכרעתם של שלושת השופטים שגזרו את דינו של קצב בבית-המשפט המחוזי ולא לסמוך על שיקול דעתו של שופט בית-המשפט העליון. תפיסה סלקטיבית כזו של טוהר הלב של שופטים, המקובלת על כמה עיתונאים, היא שמכרסמת באמון הציבור במערכת המשפט.
החזקה היא ששופטים הם ביסודם אנשים הגונים, שהכשרתם המקצועית מאפשרת להם לדון באופן ענייני בתיקם המונחים לפניהם ולנטרל משקעים ממינים שונים שכל אחד מהם נושא עימו. כאשר עיתונאים מחשידים שופטים בהטיות אידיאולוגיות, פוליטיות או מעמדיות, הם מערערים את יסודות החברה. מוזר למצוא את מרדכי גילת בתוך החבורה הזו.