עשרות ספרים נכתבו על הקשר שבין אתיקה לעיתונאות, על חובתו של העיתונאי לשמור על ערכים כמו דיוק, הוגנות, אחריות, על ההכרח לחפש ולדבוק ב"אמת". בסופו של דבר הפרקטיקה העיתונאית היא סיקור הנעשה בידי בני-אדם, ולכן יש מי שטוען שלהיות בן-אדם הוא תנאי מקדים לעצם העיסוק בתחום.
כך, למשל, העיתונאי והפרופסור לעיתונות סמואל פרידמן כתב בספרו ש"כדי להיות עיתונאי מוסרי עליך לשמור על אנושיותך". כיוון שאיננו מעוניינים בעיתונאים לא מוסריים, הרי שניתן לוותר על המלה "מוסרי" במשפט, והוא עדיין יהיה תקף.
רוקדים מול בית-הקברות (צילום מסך מהסרטון שהעלה אלון עוזיאל לאתר יוטיוב)
דווקא משום כך, המקרה של הבלוגר והעיתונאי אלון עוזיאל מציג בפנינו מה שנראה כמו שאלה אתית ומקצועית שמעטים נאלצו להתמודד איתה: "האם מעשים מטופשים שעשית בחייך הפרטיים, שאינם קשורים לעיסוקך כעיתונאי, הם עילה לפיטורים?". או בניסוח אחר: "אם מסתבר שאתה חרא של בנאדם, האם על ארגון החדשות לפטר אותך?".
במהלך סוף-השבוע נברתי במספר רב של ספרים ומאמרים הנוגעים לאתיקה ועיתונאות, ולא מצאתי דיון תיאורטי או מעשי בשאלה הייחודית הזו. נראה, אם כן, שאנו צועדים על קרקע לא חרושה.
הסיפור של עוזיאל אינו מורכב במיוחד. עוזיאל הוא בלוגר המפעיל את הבלוג "אני כסף צעיר". הוא גם משמש פרילנסר במדור התרבות של האתר וואלה ובמגזין התל-אביבי "טיים אאוט". עובדה נוספת החשובה לעניין היא מקום מגוריו של עוזיאל – סמוך לבית-הקברות טרומפלדור בתל-אביב.
כידוע, המיליארדר סמי עופר נפטר, ובשבוע שעבר נקבר באותו בית-קברות ברחוב טרומפלדור. עוזיאל החליט למחות על פועלו, אישיותו והערכים שלדעתו עופר ייצג על-ידי כך שערך מסיבה רועשת במרפסת ביתו בדיוק ברגעים שבהם הובא עופר למנוחות. עוזיאל לא הסתפק בכך: הוא העלה פוסט בבלוג שלו המתאר את האירוע – המוזיקה והריקודים – בשעה שההלוויה התנהלה למטה, בבית-הקברות. עוזיאל כתב: "[...] שמחנו, סך הכל זה כיף כשאנשים כאלו מתים – אפילו שהם לא נעלמים אלא רק מתחלפים".
התגובות על מעשיו של עוזיאל לא איחרו לבוא. "צפו בכלימה", כתבו, לדוגמה, ב"גלובס", והפוסט עצמו של עוזיאל התמלא בשלל תגובות זועמות ומגדפות בשעה שהוא וחבריו הסבירו כי מדובר במחאה, מסוג המחאות היחידות שנותרו ל"אדם מהיישוב" נגד אדם רב-עוצמה דוגמת סמי עופר.
לצורך הדיון התיאורטי לא נעסוק כעת בשאלה אם צורת המחאה של עוזיאל היא לגיטימית או לא. תחת זאת נצא מתוך הנחה שעוזיאל התנהג בצורה תת-אנושית, או במלים אחרות, התנהגותו לא מותירה ספק רב שהוא "חרא של בנאדם". האם על וואלה לפטר אותו בשל כך?
שאלה זו אינה תיאורטית. ביום שישי פירסם מדור הברנז'ה של נענע10 ידיעה שממנה עולה כי עוזיאל פוטר מאתר וואלה. ב"טיים אאוט" דווקא החליטו להמשיך להעסיקו. בהערת אגב ראוי לציין שהעובדה שוואלה פיטרו עיתונאי בשל התנהגות וולגרית היא סוג של אירוניה קטנה בפני עצמה, וכאשר אני אומר "קטנה" אני מתכוון למשהו כל-כך קטן שהוא יכול למלא את גלקסיית שביל החלב.
בכל אופן, גם ידיעה זו גררה תגובות רבות. כך לדוגמה יוסי גורביץ טען כי פיטוריו של עוזיאל הם מכה אנושה לחופש הביטוי. העיתונאי יהודה נוריאל עידכן בחשבון הטוויטר שלו: "בלשון המעטה, לא אהבתי מה שאלון עוזיאל עשה. אבל מה הקשר לכתיבה שלו על מוזיקה? אם יפטרו עיתונאים בגלל 'התנהגות קלוקלת', לא יישאר כאן איש", והעיתונאית קרן נויבך העבירה את הציוץ הזה לרשימת העוקבים שלה. משתמשים אחרים היו פחות אמפתים. כך, לדוגמה, עו"ד אפי פוקס כתב: "עכשיו, אחרי שהם פיטרו אותו, אני שוקל ללכת לצייר את הסמל של וואלה מול המרפסת של אלון עוזיאל. ולרקוד".
מה שמחזיר אותנו לשאלה אם יש לפטר עיתונאי בגין מעשה שביצע ללא קשר לעבודתו העיתונאית. ראשית, נראה שיש להפריד בין מעשים שיש בהם משום עבירה על חוקי המדינה ובין מעשים שאין בהם עבירה שכזו. למשל, אם עיתונאי היכה את אשתו או שדד את שכנו, יכול גוף התקשורת שמעסיק אותו לומר שהוא אינו מעוניין להעסיק עבריין. על פניה עמדה זו נשמעת סבירה. אבל מעשיו של עוזיאל, כך נראה, אינם נגועים בעבירה פלילית מובהקת. העבירה המרכזית עליה עבר עוזיאל היא עבירת "טעם רע", שככל הידוע (ואולי למרבה הצער) אינה מהווה (בשלב זה) עבירה על חוקי המדינה. האם בגין עבירה זו מוצדק לפטרו?
בואו לא ניתמם. העובדה שעוזיאל בחר להתגרות במשפחה העשירה בישראל הופכת את כל הסיפור לנפיץ במיוחד. סביר להניח שהמקרה לא היה זוכה לכל-כך הרבה תשומת לב אם עוזיאל היה בוחר לרקוד בהלווייתו של "סתם אדם", ומכאן שכלל לא בטוח שהיה מפוטר בשל מעשה שכזה.
אין זה מפתיע שבקרב רבים מקננת השאלה אם מישהו ממשפחת עופר טרח להרים טלפון למישהו בוואלה כדי שהוראת הפיטורים תצא לפועל. אבל בהנחה שאף אחד לא יצא מגדרו כדי לגרום לפיטוריו של פרילנסר ששכרו השנתי הוא אפילו לא טעות עיגול בהכנסותיה הצדדיות של משפחת עופר עד לארוחת הבוקר, הבנתי מדוע אין באף אחד ממקורות המידע שבהם עיינתי התייחסות לאפשרות הזו.
השאלה שעולה סביב פיטוריו של עוזיאל אינה נוגעת לאתיקה עיתונאית או פרקטיקה עיתונאית או משהו שקשור במשהו שקשור בעיתונות. היא נוגעת לכללי התנהגות בסיסיים של בני-אדם.
סמי עופר היה אישיות שנויה במחלוקת. יש שהעריצו אותו על תרומותיו הרבות, על הכישרון שבאמצעותו עשה את עושרו, ויש מי שסלדו מהתנאים שהעניק למי שעבדו במפעליו או מכך שאלה האחרונים זיהמו את הסביבה. אבל בסופו של דבר עופר היה בשר ודם, אדם ככל אדם אשר יש לו ילדים ונכדים, שכנים ומכרים, אוהבים ומוקירים. ככזה, יש לו זכות יסוד להיקבר בכבוד.
על הזכות הזו דרך עוזיאל ברגל גסה. לעניין זה כלל לא חשוב באיזה מקצוע החזיק באותו הרגע: עובד הייטק, רואה-חשבון, עמיל מכס, קופאי או עיתונאי. משום כך, השאלה האמיתית כאן היא אם כמעסיק, ולא משנה באיזה תחום אתה עוסק, תרצה להעסיק אדם שכך נהג באדם אחר ובקרוביו. בוואלה ענו על שאלה זו בשלילה. ב"טיים אאוט" ענו על שאלה זו בחיוב.
במלים אחרות, לא יכול אדם להתנהג באינפנטיליות ברברית ואז לזעוק, "יהודים, הצילו! רומסים את חופש הביטוי! מפטרים עיתונאי בשל מעשיו ודעותיו!". לא העיתונאי עוזיאל פוטר; האדם עוזיאל פוטר. מוטב שהעוסקים בעיתונות ישאירו את השאלות הקשורות באתיקה, חופש הביטוי ושאר מלים חשובות למקרים חשובים יותר ולאנשים חשובים יותר מאלון עוזיאל.