העיתונאי סיימון הוגארת כתב אתמול ב"גרדיאן" שחברי הפרלמנט הבריטי חשים עתה כמו אסירים שהשתחררו מהכלא אחרי שהטירן שרדף אותם במשך שנים נידון למוות. העריץ, למי שזקוק להסבר, הוא איל התקשורת רופרט מרדוק, וגזר הדין שהוטל עליו הוא החקירה המשטרתית המתנהלת נגד תאגיד התקשורת שלו, והביאה השבוע להחלטתו האכזרית לסגור את שעריו של השבועון "ניוז אוף דה-וורלד".
לא כל העיתונאים בבריטניה בוטים בלשונם כמו הוגארת בבואם לתאר ולנתח את פרשת האזנות הסתר המיוחסת לעיתונאי השבועון הצהוב של מרדוק, כשם שרובם חולקים על הערכתו שהפרשה המביכה הזו מבשרת את קִצה של האימפריה האדירה שהקים, אך כולם מבטאים משטמה עזה לאיש ולהתנהלותו.
רופרט מרדוק, הפורום הכלכלי העולמי בדבוס, 2007 (צילום: הפורום הכלכלי העולמי, רישיון cc)
מרדוק נתפס על-ידי התקשורת הבריטית כאיש עסקים חיצוני שהצליח להשתלט על נתח נכבד מהתעשייה, כשהוא הולך וצובר כוח ומנצל אותו לקידום עסקיו, ומיניה וביה מגביר את השפעתו על הפוליטיקה המקומית.
מייחסים לו אחיזה איתנה הן בלייבור והן בשמרנים ותולים בעמדותיהם של כלי התקשורת שבבעלותו השפעה מכרעת על תוצאות הבחירות להנהגת המדינה. הדימוי שלו, כפי שהוא נשקף ביומיים האחרונים בכלי התקשורת בבריטניה, הוא של כריש הון ציני, תאב כוח ורודף בצע, המחזיק בגרונה של הנהגת המדינה, מימין ומשמאל, ומצליח לכוון אחדים ממהלכיה הכלכליים (אלה החשובים בעיניו משום שהם נוגעים לעסקיו), כמו מדיניות הסחר כלפי סין ושמירה על ייחודו של המטבע הבריטי מול היורו האירופי.
כדי להמחיש את עוצמתו של מרדוק, די להאזין לדברים שאמר ראש ממשלת בריטניה דייוויד קמרון בסוף-השבוע בפרלמנט: "כולנו אשמים, כולנו שאפנו להשיג את תמיכת כלי התקשורת ולכן העלמנו עין מהתנהלויות בלתי תקינות שלהם". רצה לומר, כללי המשחק הפסולים שבאמצעותם השיגו צהובוני בריטניה של מרדוק את המידע העסיסי שלהם היו סוד גלוי, אך המערכת הפוליטית נרתעה מלהתעמת עם בעליהם כי חששה לעתידה בזירה הציבורית.
ההתנהלות הנחשפת עתה במלוא כיעורה כוללת האזנות סתר חסרות עכבות לתאים קוליים של מושאי סיקור (ובהם נרצחים וחללי מלחמה), שיחוד שוטרים וקציני משטרה לצורכי קבלת מידע ותיעוד חסוי, מסירת גרסאות שקריות למשטרה ולציבור על התנהלות העיתון בחקירות שהתנהלו נגדו ופזיזות נמהרת בהפצת מידע לא מבוסס.
ביסוד ההתנהלות המעוותת הזו עמד מניע אחד, מוכר כל-כך – התחרות. התשוקה להכות את היריב העסקי, השאיפה להקדים אותו עם חדשה מרעישה, התאווה למכור יותר גליונות. עולם המושגים הזה, התקף גם במקומות אחרים, קולע את הנפשות הפועלות למעגל קסמים מסתחרר שסופו עבריינות של ממש ומעצרים.
שתי חולשות אנוש מפעילות את ההתנהלות התקשורתית הזו: שכרון כוח של עיתונאים ומו"לים, ומורך לב של אנשי ציבור. עורכים וכתבים בתאגיד של מרדוק נסחפו בלהט הרצון להיענות לציפיותיו, החציפו יותר ויותר בתעוזתם להשיג מידע באמצעים לא כשרים, שאבו עידוד מרתיעת הפוליטיקאים והמשטרה לבוא איתם חשבון, עד שאיבדו את היכולת להבחין בין מותר לאסור.
מנגד, שרים וחברי פרלמנט, אלה האמורים לייצג את האינטרס הרחב של הציבור, נמנעו מלקרוא את "ניוז אוף דה-וורלד" לסדר והבליגו על סרחותיו משום שחששו להפוך למושאי סיקורו העוין והמכפיש.
השתיקה היתה מקיר אל קיר: כלל העיתונאים הנמנים עם שורות מקבלי המשכורת של תאגיד מרדוק, קהיליית הפוליטיקאים הבריטית, וגם חלק לא מבוטל מאנשי התקשורת במדינה הזו. פה ושם הוגשו אמנם תביעות דיבה נגד השבועון, מדי פעם אמנם נשמעה רטינה של אנשי ציבור על סגנון פרסומיו, אבל האווירה הכללית איפשרה לבעליו, לעורכיו ולכתביו להמשיך להתנהל כראות עיניהם. לא היתה בכך הפתעה: הציבור הצביע בידיו כל שבוע כאשר רכש 2.7 מיליון עותקים של הגיליון הצהוב. כשיש ביקוש כה גדול לעיתון, אות הוא שהוא עונה לטעם הקהל. קשה לצפות שעל רקע אהדה כה רחבה לתוכני העיתון ולסגנונו יתגבש כוח ציבורי יעיל דיו כדי לקרוא עליו תיגר.
עד שהגיע הרגע והעיתון השתין מהמקפצה וחשף את ערוותו באופן כל-כך מתריס, שלא ניתן היה להתעלם מפגיעתו הרעה. שוב הוכח שאור השמש מחטא: לא חוקים ולא רגולציה העמידו את מרדוק על מקומו, אלא החשיפה התקשורתית העצומה של מעללי עיתונאיו ועורכיו.
הוא סגר את השבועון הרווחי (הכנסה של כמיליארד דולר בשנה) בגלל הבושה שזה המיט עליו. איל התקשורת הממולח חזה כיצד הוא מאבד את אהדת הקהל ואת תקציבי הפרסום של לקוחותיו ונכנע לגל הספונטני שגאה אל עבר ספינת הדגל הצהובה שלו. הואיל והוא איש ציני, החליט למחות את החרפה באחת – ולסגור את העיתון המתקיים מאז שנת 1843. מחר יהיה זה יומו האחרון.
הדרמה בבריטניה נושאת בכנפיה לקחים לכל זירה שמתקיים בה שוק תקשורת חופשי: יש מגבלות לכוח ויש קווים אדומים שאין לעבור אותם גם בנסיבות של תחרות עיתונאית ועסקית עזה. עיתונאים אמורים להיות, בראש וראשונה, אנשים הגונים שאינם יכולים לשאת עבירות על החוק והתנהלויות מושחתות. זו הרי שליחותם החברתית וזה הרי עיסוקם המקצועי.
מי שחותר לזרוק אלומות אור על הסמטאות האפלות שבהן נעים קברניטי השלטון ושועי הממסד אינו רשאי, ואינו יכול, לעצום עין מול מעשים חשוכים שנהגים ומתבצעים במקום עבודתו. עיתונאים שמותחים את החבל המוסרי והחוקי במרדפם אחרי מידע ימצאו את עצמם יום אחד כשהוא כרוך סביב צווארם. לתשומת לבם של אלה בינינו שנוהגים בהפקרות בסיקור חקירות פליליות ודיונים משפטיים, ואלה בינינו שנותנים יד לתפיחתה של השקשוקה שבה מעורבים הון, שלטון ותקשורת.